רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תכלה שנה וסרטיה: 10 סרטים חדשים לחג

הקלישאות של רונית אלקבץ לעומת החתרנות של קייט הדסון, המחויבות של מיקי רוזנטל מול הזחיחות של בן סטילר, ואיך אפשר בלי הליהוקים המופרכים של ג'וליה רוברטס, רוברט דה-נירו ואל פצ'ינו. לקראת השנה החדשה אבנר שביט מנקה את השולחן מכל הסרטים שהצטברו עליו

תגובות

תוצרת בית

במות "הקאמרי" ו"הבימה" ודאי היו ריקות בזמן צילומי "שבעה", סרטם של רונית ושלומי אלקבץ, שמקבץ קאדר כוכבים חסר תקדים בסדר גודל מקומי -  מקרן מור ועד אלון אבוטבול, מחנה לסלאו ועד משה איבגי, מחנה אזולאי-הספרי ועד יעל אבקסיס. כל אלה ועוד מגלמים חברי משפחה אחת המתאספת לשבת שבעה על מותו הפתאומי של אחד מבניה בימי מלחמת המפרץ. אבל הכוכב האמיתי של הדרמה הזו הוא דווקא הצלם ירון שרף, שמשתמש בסיטואציה הטעונה כדי ליצור כמה רגעים קולנועיים מפעימים: למשל, הפריים הקלסטרופובי שבו הוא מצליח לדחוס לתמונה כמעט את כל בני המשפחה האבלים, או השוט הפיוטי המוביל את כל הגיבורים לבית הקברות.

אבל ההישגים האסתטיים אינם מכפרים על החולשות של התסריט ושל הדרכת השחקנים. בהדרגה אנו מגלים כי מאחורי כל היומרות האמנותיות, האותנטיות והריאליסטיות של הסרט מסתתרים קונפליקטים קלישאתיים, משחק מנייריסטי, לא מעט וולגריות ובעיקר חוסר יכולת לנסח אמירה כלשהי או להוביל את הדרמה לשיאים רגשיים. זהו הפרק השני בטרילוגיה של האלקבצים, שהתחילה ב"ולקחת לך אשה". אולי בפרק השלישי נוכל להבין לאן בדיוק הם חותרים.

 

שבעה. צילום מרשים

לעומת זאת, "שיטת השקשוקה" הוא אחד הסרטים הישראליים הטובים של השנה החולפת. ההתנצחויות המשפטיות מספרות כי המסמך הדוקו-אקטיביסטי של מיקי רוזנטל ואילן עבודי עוסק בקשר בין הון ושלטון בפרט ובאחים עופר בכלל. אבל למעשה הסרט עוסק בנושאים אוניברסליים יותר - כוחם של אידיאלים ושל תשוקה אינסופית. במקרה זה הם מניעים את רוזנטל לסכן ולעתים גם לאבד את מה שיקר לו במלחמה על מה שהוא מאמין בו. השילוב בין הכריזמה של התחקירן האידיאליסט, העריכה הקצבית והלהט העיתונאי והקולנועי שבוער בכל סצנה וסצנה מרתקים את הקהל למסך ויוצרים הזדהות מוחלטת עם הגיבור. מעבר לכך, ההקרנות בסינמטק (לאור ההצלחה התווספו עוד כמה בשבועות הקרובים) הן חוויה קולקטיבית נדירה, שבה חשים כל הצופים כי הם נוטלים חלק בערב מחאה מחשמל.

 

רוזנטל מתעמת עם האחים עופר ב"שיטת השקשוקה"

הקומדיות הרומנטיות

גם "בעל מזדמן" וגם "החברה של החבר הכי טוב שלי" מתחילים במזימה ונגמרים בסיפור אהבה, אבל הם עוברים את כברת הדרך הזו בצורה שונה לחלוטין: בניגוד ל"בעל מזדמן" הנדוש והמתקתק, "החברה של החבר הכי טוב שלי" מתגלה כקומדיה רומנטית אנטי רומנטית. גם אתם שמעתם פעם שגבר צריך להתנהג כמניאק כדי למשוך בחורות? הסרט החתרני והמהפכני, מעין "הרומן שלי עם אנני" לקוראי "בלייזר", מאשש את האמירה הזו ואף טוען שמערכות יחסים מבוססות בעולמנו אך ורק על סקס. את כל זה אנו לומדים דרך סיפורו של טנק (הקומיקאי חריף הלשון דיין קוק), שמתבקש להתיידד עם אלכסיס (קייט הדסון), יקירת לבו של ידידו טוב הלב אך הרכרוכי. ולמה הוא עושה זאת? כדי להוציא אותה לדייט הכי מזוויע בחייה, ולהוכיח לה עד כמה נדירים בחורים מקסימים ואדיבים כחברו שבור הלב. מכאן ואילך מתפתח הסרט בכיוונים הסותרים לחלוטין את כל מה שאי פעם ראינו בז'אנר הכה קיטשי, ועושה זאת בדרך אכזרית ומצחיקה להפליא.

 

החברה של החבר שלי. אכזריות משעשעת

לעומת זאת, "בעל מזדמן" (שיגיע לאולמות רק ב-2.10) עדיין מאמין באבירים על סוסים לבנים. אמנם כרזת הסרט מציגה את אומה תורמן ואת קולין פירת, אבל מי שגונב את ההצגה הוא דווקא ג'פרי דין מורגן האלמוני למדי. השחקן המסוקס, שכבר שבר לבבות ב"האנטומיה של גריי", מגלם כבאי המבקש לסגור חשבון עם מנחת תוכנית ייעוץ ברדיו (תורמן) שהביאה לסיום הזוגיות שלו. כנקמה הוא הוגה תרגיל עוקץ מטופש במיוחד במטרה לחבל בנישואיה הקרבים ליאפי זחוח (פירת). במקרה זה תוכלו לנחש בנקל את כל מה שעומד להתרחש. אבל מה לעשות, הנוסחה עובדת, הכימיה בין תורמן ודין מורגן מעיפה ניצוצות והתוצאה חמודה מאוד.

הדרמות החברתיות

גם "Boy A" הבריטי וגם "לאהוב אותך מאז" הצרפתי מעמידים במרכזם דמות שהשתחררה מהכלא לאחר שביצעה את הפשע הנוראי ביותר שניתן להעלות על הדעת. אבל בעוד הראשון מתאר במיטב המסורת של הריאליזם האנגלי איך החבל הולך ונכרך סביב הצוואר של גיבורו, הרי שהשני ממשיך את המורשת של ברסון והאחים דארדן ומביע אמונה עמוקה ביכולת למצוא מחילה וגאולה.

שני הסרטים מתגלים כמינוריים ומעיקים, אבל רק ל"Boy A" יש עוצמה מסוימת. היא נובעת מהמבנה העלילתי, שמפרק את הסיפור לחתיכות ומרכיב אט אט את הפאזל; מהנוכחות המהפנטת של אנדרו גרפילד (אחד השחקנים המבטיחים באי הבריטי), הטוען את דמותו של העבריין הצעיר בזעם, תמימות ומסתורין; ובעיקר מהקשר הטרגי שמתהווה בינו ובין צעירה שחושפת אותו ליופי שבעולמנו - יופי שבו לעולם לא יתאפשר לו לגעת באמת.

בוי A. מעיק אבל עוצמתיאת המעוף הזה לא תמצאו ב"לאהוב אותך מאז". קריסטין סקוט תומאס ("הפצוע האנגלי") מגלמת כאן רופאה מהוגנת בעברה ואסירה משוחררת בהווה, שאיש אינו מוכן לשהות בחברתה בשל חומרת מעשיה. היא, מצדה, אינה מוכנה להצטדק ולהסביר לעולם מה עומד מאחורי החטא הנוראי שלה. אבל שורה של מפגשים עם דמויות עתירות חמלה והבנה, ובראשן אחותה (אלזה זילברשטיין) מאפשרים לה סוף סוף להתמודד עם עברה ולהתחיל לחשוב על העתיד.

סקוט תומאס מצליחה לבנות דמות מורכבת וטורדת מנוחה, אבל הבמאי פיליפ קלודל, סופר מוערך ביותר ("הנפשות האפורות") שזהו סרטו הראשון כבמאי, החליט משום מה להתאים את כרטיס הביקור הקולנועי שלו לסטנדרטים של דרמת טלוויזיה לשעות הצהריים. עם זאת, הסרט  עשוי לעורר טלטלה בקרב הצופים הישראלים מפני שהוא עוסק בנושאים שלמרבה הצער עלו אצלנו לכותרות באחרונה. גם ב"לאהוב אותך מאז" איש לא שומר על ילדי הגן.

מותחני הפעולה

ניקולס קייג', רוברט דה-נירו ואל פצ'ינו הם מגדולי הכוכבים ההוליוודים של השנים האחרונות, אבל הנוכחות שלהם דווקא מזיקה לסרטיהם החדשים - "בנגקוק מסוכנת" (קייג') ו"רצח מוצדק" (דה-נירו ופצ'ינו). הדבר האחרון שזבלוני האקשן הללו זקוקים לו זה שמות גדולים; הם מעוררים יותר מדי ציפיות ומושכים יותר מדי תשומת לב.

"בנגקוק מסוכנת", למשל, הוא זירת קרב אידיאלית לוואן-דאם או לסטיבן סיגל. הם ודאי היו משכילים לגלם בפחות פאתוס את דמותו של המתנקש היגע המגיע לבירת תאילנד כדי להשלים משימה אחרונה לפני הפנסיה. התפקיד דורש מעט יומרה והרבה סגפנות וקשיחות, אבל קייג' מקשט אותו בתסרוקת מגוחכת, הבעות פנים דביליות והמון זיעה, מה שמגחיך עוד יותר את קרבות הירי והמרדפים, המצולמים כאן מלכתחילה בטעם רע במיוחד.

 

בנגקוק מסוכנת. משהו בתמונה לא ממש מסתדר

המפתיע הוא שהאחראים לאיכות הירודה של הסצנות הללו הם אוקסיד ודני פאנג, האחים התאילנדים שביימו גם את הגרסה המקורית והמשובחת של הסרט (וגם את הזוועתון המופתי "העין"). אבל מתברר שאפילו ליוצרים אין כבוד למקור: השניים ויתרו לטובת הוליווד על סגנון הבימוי המסעיר שייחד אותו, וחמור מכך _ נטרלו את העוקץ של הדמות הראשית, שבוורסיה התאילנדית היתה חירש-אילם מסתורי ולא נודניק דברן ומשמים. וגם היתה לו תספורת טובה יותר.

גם "רצח מוצדק" נאלץ לעמוד בהשוואה לסרט מוערך שנעשה לפני שנים מספר - "היט", האפוס המשטרתי של מייקל מאן מ-1995 שעימת בין רוברט דה-נירו ואל פצ'ינו. ההבדל הוא שבזמנו הם חלקו רק שש דקות מסך, והפעם הם מתרוצצים יחד לאורך כל הדרך: השניים מגלמים צמד שוטרים ניו יורקים שחרשו את התפוח הגדול עוד בימים שג'וליאני היה תינוק. הם עומדים לצאת לגמלאות, אבל רגע לפני כן פוצח רוצח סדרתי במסע קטל שטורד את מנוחתם - על כל אחת מהגופות הוא מותיר מעין חמשירים עילגים, וככל שהם מתעמקים במילותיהם, הולכים ומתעוררים שדים מעברם.

רצח מוצדק. פאצ'ינו ודה נירו מתרוצצים יחדכן, כפי שהבנתם, "הסנדק 2" זה לא, אבל הבימוי המהוקצע של ג'ון אוונט מצליח להחזיק אותנו במתח עד הגעתו של הטוויסט. גם שחקני המשנה, ובראשם בלונדה מתוקה ואלמונית ששמה טרילבי גלובר, מעוררים סימפתיה. אבל האטרקציה העיקרית של הסרט היא גם מקור חולשתו: פצ'ינו ודה~נירו מבוגרים ורציניים מדי לתפקידיהם, ומביאים עמם מטען עודף. עדיף היה ללהק, למשל, שחקנים גרועים מלכתחילה כארמנד אסנטה או בראד דוריף. אמנם הם לא היו מרימים את הסרט לפסגת טבלת שוברי הקופות, אבל לפחות הם היו מאפשרים לבעלי טעם רע שכמותי למצות עד תום את ההנאה המפוקפקת ממנו.

וכל השאר

ראיתם את "לב המאפליה", הסרט התיעודי על ההפקה המסויטת של "אפוקליפסה עכשיו"? ובכן, מה שעבר על קופולה בג'ונגלים של וייטנאם זה כאין וכאפס לעומת מה שחווים שם גיבורי "רעם טרופי" - שלושה כוכבי קולנוע שיוצאים לצלם בהם סרט מלחמה ובמהרה מוצאים עצמם נלחמים על חייהם. הטריו מייצג חתכים שונים של תעשיית הקולנוע - טאג (בן סטילר, שגם ביים) הוא כוכב אקשן, ג'ף (ג'ק בלאק) הוא קומיקאי, וקירק (רוברט דאוני ג'וניור) הוא שחקן אופי שכל כך משקיע בתפקידיו עד שהוא עובר ניתוח לשינוי עורו כדי שיוכל לגלם אפרו-אמריקאי. מעל כולם מרחף טום קרוז, שעבר מטמורפוזה גופנית מרשימה לא פחות כדי להציג פרודיה מוקצנת במיוחד על דמותו של הברון ההוליוודי.

ההופעה הבעייתית של קרוז ממצה את אופיו של הסרט כולו: מצד אחד הוא מבדר ולא מתפשר, אבל מצד אחר הוא גם זחוח ושטחי. אכן, כמו שאומרים בחבר'ה, "הסרט קורע מצחוק! ממש להשתין במכנסיים", אבל על חשבון מי בדיוק הוא משתעשע? שוב לגלוגים על הוליווד ועל תעשיית הבידור? לא נמאס? אי אפשר להסתפק ב"זולנדר" ו"הפמליה"? וחמור מכך, לאורך כל הסרט מסתובבים סטילר וחבריו נפוחים מחשיבות עצמית מעושה, משוכנעים שהנפיקו יצירת מופת. אבל האמת? הבייבי שלהם הוא בדיוק ברמה של "מת לצעוק 4".

ונסיים את המסע המתיש בין האולמות  ב"לחזור בקיץ", עוד דרמה מיוסרת על משפחה ספרותית מסכנה, שבה האב מתעלל באשתו ובילדיו בזמן שהוא מנסה להשלים את הרומן האמריקאי הגדול. כבר ראינו לא מעט סרטים מסוג זה, אבל הפעם החוויה קשה מנשוא: השילוב בין הליהוק המופרך (ג'וליה רוברטס כאמא של ריאן ריינולדס? תעשו לי טובה), התסריט השרירותי והבימוי חסר הרגישות של דניס לי הטירון הופך את "לחזור בקיץ" לסרט הגרוע של הסתיו.

כרטיסים להופעות והצגות

tm_tools.isArticleType(story) : true