מר קו: האנימטור שאתם חייבים להכיר

חואן פבלו זראמלה התחיל בהפקת סרטי אנימציה עמצאיים בדירת שני החדרים שלו, וכיום הוא אמן האנימציה הבולט בארגנטינה. פבלו אוטין נפגש איתו במכללת ספיר לשיחה על הקושי בהפקה עצמאית והקסם שבהנפשה

פבלו אוטין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פבלו אוטין, עכבר העיר

האנימציה עוזרת לנו לגלות את הפנטסטי שבחיינו. הקסם של ההנפשה מפיח חיים בחפצים דוממים ומייצר עולמות שבהם הכל אפשרי. פנסים יכולים לקפץ, כלבים יכולים לדבר, אנשים יכולים לחזור לחיים ובני אדם יכולים לנפח נורות כאילו היו בלונים. חואן פבלו זראמלה הוא יוצר אנימציה שכזה. בסרטיו, הפנטסטי והבלתי אפשרי מהפנטים את הקהל ומספקים גם חומר למחשבה על העולם שבו אנו חיים. זראמלה הוא אמן האנימציה הבולט ביותר כיום בארגנטינה ובעל כישרון נדיר. השבוע הוא נמצא בביקור בארץ ומעביר סדנה אינטנסיבית לסטודנטים במכללת ספיר. ביקורו פותח את המחווה המיוחדת שעורכת השנה המכללה, לקולנוע הארגנטינאי העצמאי והצעיר. המחווה תגיע לשיאה ביוני במהלך פסטיבל קולנוע דרום עם אורחים חשובים נוספים. דיברתי עם זראמלה בזמן החופשי המועט שלו בסוף יום הלימודים, וקיוויתי לגנוב גם אני מעט מהקסם שלו. קסם שבולט מאוד בסרט שגרם לפריצת הקריירה שלו - "מסע למאדים" - ובו ילד קטן בעיירה ארגנטינאית, נוסע במשאית עם סבא שלו בכבישי ארגנטינה, ואיכשהו, הם מגיעים לפתע עד למאדים. אחד הדברים שאני אוהב בסרטים שלך, זה שהם מעודדים אותנו להאמין בפנטסטי שבחיי היומיום. "אני חושב שזה הכי יפה כשהפנטסטי מגיע מהמקום הזה, כי בדרך כלל אנחנו רואים את הפנטסטי דווקא כשהוא נמצא בתוך עולם שהוא פנטסטי מלכתחילה. כמו למשל ב"שר הטבעות" – שם ברור שיש מכשפים ודרקונים. עם זאת, אותי מרגש יותר כשאתה מתחיל, למשל, מחיי משפחה ממעמד ביניים, בעיירה קטנה מחוץ לבואנוס איירס והחיים היומיומיים של הילד שם, ואז פתאום האלמנט הפנטסטי נכנס אליו, מבלי לשנות את האופי של המציאות היומיומית. במקרה כזה הכניסה של הפנטסטי הרבה יותר עוצמתית. כי היא מתקיימת בעולם שדומה מאוד לעולם של הצופה שרואה את הסרט".דירת שני חדרים ומצלמת דיגיטלית. "מסע למאדים":זראמלה (41) הוא תולדה של דור חדש של יוצרי אנימציה עצמאיים, שצמח בזכות הפיתוח של טכנולוגיות חדשות כמו מחשבים אישיים ומצלמות דיגיטליות. הטכנולוגיה הזאת מאפשרת היום כמעט לכל אחד לעשות סרטים בצורה ביתית ולהשיג תוצאות מקצועיות. "בערך משנת 2000 יכולת להחזיק בבית מצלמה דיגיטלית שמאפשרת לך לצלם סרט ברמה מקצועית", מסביר זראמלה, "זה מה שקרה לי - הגיע איזשהו רגע שהבנתי שאני יכול לקנות מצלמה ויתר הדברים שצריך כדי לעשות סרטים מהבית שלי. התחלתי להפיק בתוך דירת שני חדרים עם המכשירים האלה ולאט לאט גדלתי, והיום יש לי כבר אולפן שמפיק בצורה מתמדת פרויקטים של אנימציה עצמאית וגם פרסומות".העבודה בפרסומות עוזרת לך להתקיים?"כן, כבר כמה שנים נהוג להשתמש בהרבה אנימציה בפרסומות, ואני מקווה שזה ימשיך ככה. מה שטוב בפרסומות זה שמשלמים יפה מאוד, וזה מאפשר לממן את הסרטים העצמאיים האמנותיים שעושים. זאת הדרך שאני מצאתי. בארגנטינה קשה מאוד למצוא מימון לסרט אנימציה קצר. אין איפה למצוא משקיעים והממשלה לא תומכת בצורה מסודרת בהפקת סרטי אנימציה קצרים כפי שקורה למשל בצרפת, הולנד, קנדה, גרמניה וברזיל".

אבל היום באמצעות האינטרנט, אין דרך להרוויח כסף גם מהסרטים האמנותיים?"לא, לא ממש. אמנם יש ביוטיוב ניסיון כזה שאתה מאפשר להם לשים באנר עם פרסומות על הסרט שלך והם משלמים לך תמלוגים, אבל זה לא באמת עובד, מקבלים אגורות בודדות מזה. מאוד קשה להרוויח כסף מיוטיוב. בנוסף, העובדה שמופיע באנר עם פרסומות באמצע הסרט שלך, פוגם ביצירה עצמה, וזה לא שווה את הגרושים האלה. מה שכן, ברגע שאתה עושה סרט קצר זה מקדם אותך ועוזר לך לקבל עבודות בהזמנה מערוצי טלוויזיה, חברות פרסום וכדומה". חומר שכולם מכירים ושחקו איתו כשהיו ילדים. "אתגר למוות":

אני רואה בסרטים שלך קשר בין התוכן של הסרט לבין טכניקת האנימציה שבחרת להשתמש. למשל ב-"אתגר למוות", ובו פאקיר מכניס את עצמו לבלנדר, מרסק את עצמו וחוזר לחיים, אתה משתמש בפלסטלינה בצורה ייחודית. גם ב"מעידה" (Lapsus), על נזירה שמתפתה ל"צד האפל", האיורים בשחור לבן הם לא רק הטכניקה אלא ממש הסיפור. אתה מחפש קשר הרמוני בין הטכניקה לבין הנושא?"רוב הסרטים שלי נולדים מהסיפור, ואחר כך נשאלת השאלה מהי הטכניקה הנכונה ביותר לספר את הסיפור הספציפי. ב'אתגר למוות' יש משהו מאוד חומרי וממשי בפלסטלינה. זה חומר שכולם מכירים ושחקו איתו כשהיו ילדים. ולכן יש משהו מאוד מפתה בריסוק הזה של הדמות מפלסטלינה. הרעיון של הקונפליקט בין החומרי לבין הרוחני מקבל אפקט חזק יותר בגלל השימוש בפלסטלינה. אבל אני לא חושב יותר מדי על 'הנושא' של הסרט. אני מנסה לספר משהו מעניין, שיכול לסחוף את הצופים. הסרט האחרון שלי, 'לומינאריס' נולד דווקא בצורה הפוכה, קודם חשבתי על טכניקת הפיקסציה (אנימציה של בני-אדם) ואז חשבתי על סיפור שיתאים אליה. רציתי לבדוק מה אפשר לעשות כשעובדים עם בני אדם וחומרים יומיומיים ולא עם בובות. כלומר, איך הופכים את היומיומי לאנימציה. כשעובדים בטכניקה כזאת אתה מנסה לייצר סביבה והתנהגות שהיא שונה מהמוכר. למשל, אין שום טעם לגרום לאדם ללכת בצורה רגילה. להפך, כל הכיף זה לגרום לו ללכת בדרכים חדשות ובלתי אפשריות במציאות".יש קטעים מאוד מרשימים בסרט הזה, בעיקר אלה של זריחת השמש שהצל הולך ונסוג עם התקדמות הדמויות בתמונה, זה מרתק, השתמשת שם באפקטים דיגיטליים?"לא, הקטעים האלה של השמש הם אמיתיים, צילמנו אותם רק באמצעות המצלמה ברחובות בואנוס איירס. ולכן לקח לנו שנתיים וחצי לסיים את הסרט. היה מאוד קשה לצלם את זה, אבל רצינו להשיג את האפקט הזה. היינו צריכים לצלם לפחות 10 פעמים כל קטע כדי שיצא כמו שצריך. היה אפשר לצלם רק קטע אחד כזה ליום, כי אחר כך השמש עולה וצריך לחכות ליום חדש כדי לשחזר את הכל. תחשוב גם שצילמנו ברחובות, וכל פעם שעבר ענן, הקטע הלך כי האור היה משתנה ואפקט הצל היה נעלם, או אם הייתה עוברת מכונית ברקע, אותו הדבר, היינו מאבדים מההמשכיות. אז היינו מגיעים מוקדם בבוקר ומצלמים עם השמש במקום אחד ואז מסמנים עם גיר איפה שיש צל וכשהשמש מגיעה למקום המסומן עם הגיר, הדמות הייתה מתקדמת, היינו מצלמים מיד ומחכים לסימון הבא של הגיר". שנתיים וחצי לסיים את סרט של שש דקות. "לומינאריס":

בסרטים הקצרים שלך יש הרבה הומור. אתה אוהב להסתכל על העולם באופן משועשע?"אני מניח שזה מגיע מהשנים שעבדתי בתור מאייר קומי בעיתונות. בשלב כלשהו הרגשתי שאני לא מצליח להתבטא בצורה הטובה ביותר במדיום הזה. עם זאת, כנראה שהיסוד של ההומור נשאר, ואני אוהב לשלב אותו בסרטים שלי. ההומור הוא כמו תבלין שמחזק טעמים מסוימים. וכמובן, זאת דרך מאוד אפקטיבית לכבוש את הצופה שלך. גם כשאתה מספר סיפור דרמטי, ברגע שאתה מתבל אותו בסיטואציות קומיות, הצופה מייד נכבש וקשוב למה שיש לך לספר. זה קצת כמו כשמנסים להתחיל עם מישהי - אם אתה מצליח לגרום לה לצחוק, עשית חצי מהעבודה. כי ברגע זה שברת את הקרח, והיא מוכנה להקשיב לך. אותו הדבר עם הצופה, ברגע שהוא צוחק, אתה נכנס לקשר של אמון איתו. אני יודע את זה כי זה קורה לי כצופה. אם אני רואה סרט וצוחק, אני מייד בפנים, והרבה יותר קל לי לקבל את מה שיבוא אחר כך". לרוב אנימציה בקולנוע נחשבת לז'אנר לילדים, למה למעשה אין כמעט סרטי אנימציה ארוכים למבוגרים? "האנימציה מאוד אטרקטיבית לילדים, בגלל האיורים, השימוש בצבעים, התמונות הפשוטות והבהירות, ועוד. לכן תעשיית סרטי האנימציה פונה לרוב בצורה ישירה לילדים, כי מדובר בקהל יעד בטוח. כשילד אוהב משהו הוא מתמלא בתשוקה ורוצה הכל. רוצה לראות שוב ושוב את הסרט, רוצה לקנות את הסרט, את הבובות, את החוברת עם הדמויות מהסרט, הכל. זה עסק רחב ובטוח. אני חושב שזאת הדרך היחידה לתחזק את ההוצאה הגדולה הכרוכה בהפקת סרט אנימציה באורך מלא. האנימציה העצמאית לא יכולה לתחזק את עצמה בסרטים ארוכים, לכן בדרך כלל האנימציה העצמאית היא אנימציה של סרטים קצרים".מהאנימטורים שפגשתי התרשמתי שהם בדרך כלל אנשים מאוד נעימים, נחמדים, חיוביים וצנועים, ושיש בהם משהו ילדי."זה נכון, בעולם האנימציה אתה פוגש אנשים מאוד נגישים, משהו שלא קורה תמיד בעולם הקולנוע. יש הבדל מאוד גדול בין פסטיבל קולנוע לבין פסטיבל אנימציה. הבמאים של הקולנוע העלילתי יותר רציניים, לחוצים, מוטרדים מהתחרות. אנחנו פחות מרוכזים בדברים האלה ותראה אותנו מבלים כולם ביחד. אנשי הקולנוע יותר עסוקים במכירת הסרט, ההפצה, תגובות הביקורת, הפרסים וכאלה. כמובן מדובר רק במגמה, כי יש גם אנשי קולנוע שכן חווים את הכל אחרת. אני חושב שאחד הדברים שמשפיעים על הנגישות של במאי האנימציה, זה שהוא מבלה המון זמן לבד, מסוגר, יוצר את הסרט שלו, ולכן כשהוא יוצא אל העולם הוא כמהה לתקשורת ולקשר".כמהה לתקשורת ולקשר. חואן פבלו זראמלה בסדנה בספיר

בהשוואה הזאת אני אוהב להגיד שהאנימציה היא לקולנוע כמו שהשירה היא לספרות."אני אוהב את זה, זה משפט יפה. במיוחד בנוגע לאנימציה העצמאית. כי עומדות לרשותך כל הטכניקות של האמנויות הפלסטיות, ולכן זה באופן טבעי לוקח אותך למקומות הרבה יותר מופשטים מאלה של הקולנוע עם שחקנים. למשל, אתה יכול לספר פתאום את סיפורה של קובייה. ויש משהו מרתק בזה, שאתה רואה צורה גיאומטרית ונמשך אל הסיפור שלה ואפילו מצליח להתרגש ממנו. זה משהו שאני מאוד אוהב: לפעמים אתה אפילו לא ממש מבין מה אתה רואה, אבל זה מרתק אותך".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ