סרט מגויס: עידו הר עושה דוקו פיוטי

הבמאי התיעודי של "סבא, סיביר" ו"מלון 9 כוכבים" רצה לעקוב אחרי ארבעה נערים מארבע ארצות העומדים בפני גיוס. הדרך לא היתה קלה, וגם התוצאה, בדמות הסרט "ימי גיוס" שמוקרן כעת בסינמטקים, מאתגרת את הצופים. ראיון

זהר וגנר, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זהר וגנר, עכבר העיר

את עידו הר (38) פגשתי בבוקר שלאחר זכיית "מחפשים את שוגרמן" בפרס האוסקר לסרט התיעודי. דיברנו על הבחירה הצפויה למרות שהסרט עוסק, על פניו, בנושא שאינו "חשוב". הר, שמוציא כעת את סרטו התיעודי השלישי "ימי גיוס", אומר שמה שדיבר אליו ב"שוגרמן" היה דווקא הפן של היוצר: "העובדה ששני אלבומיו של רודריגז, המוזיקאי שבמרכז הסרט, מצאו את הקהל שלהם דווקא בדרום אפריקה היא מעודדת". בעולם שבו שיווק היצירה האמנותית שלך דורש את אותה מידת השקעה ואנרגיה שדורשת העשייה עצמה, ניתן להבין את תקוותו של הר שסרטיו יפרחו ויגדלו גם בלעדיו.» ימי גיוס - כל הפרטיםבמקרה של הר ברור גם כי השיווק של סרטו יהיה לא פשוט, בשל נועזות הסגנון האמנותי שבו בחר להגיש אותו. נושאו של "ימי גיוס", המתעד ארבעה צעירים ממדינות שונות בטרם הפיכתם לחיילים, הוא אולי נוח ל"מכירה", אבל אם עלי להמר - הצלחתו המסחרית תהיה מוגבלת. הסרט תובעני לצפייה אולם הר מעודד את צופיו להרגיש ולחשוב בעצמם. הוא בוחר להיות "הזבוב שעל הקיר" ולא מראיין את גיבוריו, ומרכיב את סרטו מרגעים דוקומנטריים קטנים ומהרבה מאוד שקט. הסרט מצולם באופן נפלא, הוא עדין ופיוטי. הר לא משתמש במוזיקה חיצונית ומרבה בתקריבי פנים שמביעים רגש חזק. התוצאה עצובה ומעיקה.הניסיון להעביר - ללא מילים כמעט - קונפליקט פנימי של גיבורים הוא מאתגר במיוחד, משום שזהו קולנוע, ולא ספרות. את מצוקתם הפנימית הדוממת של הנערים, שמנסים להיראות "גברים" ולחייך, אי אפשר להראות. "בסרטים הקודמים שלי נאחזתי בדרמות מאוד גדולות", אומר הר, "ב'סבא סיביר' אמא שלי מחפשת ברוסיה את אביה שמעולם לא פגשה, ו'במלון תשעה כוכבים' עקבתי אחר פלסטינים מסתננים שחיים במחנה מאולתר בשטח ישראל הסמוך לפרויקט הבנייה שבו הם עובדים. אבל כשיצאתי לדרך עם 'ימי גיוס' ידעתי שאני לא מסוגל לעשות כרגע עוד סרט מעקב מהסוג הזה. בסרטים הקודמים שקעתי במחויבות רגשית מטורפת ועמוקה כל כך, שעד היום לא הסתיימה - הקשר עם המשפחה הרוסית שמצאתי יחד עם אמי עדיין מחייב ונמשך, וגם אחרי 'מלון' לא יכולתי לנתק את הקשר עם הפלסטינים שהכרתי. חיי המשיכו במסלולם, אבל חייהם רק הלכו ונהיו יותר גרועים. החלטתי שהפעם אני בוחן בזכוכית מגדלת רגע אחד מסוים, מנסה לחדור פנימה במקום לעסוק בעימות החיצוני ולא נכנס לקשר רגשי ממושך עם הגיבורים שלי".הפעם בשיטת הזבוב על הקיר. עידו הר מצלם את "ימי גיוס" (צילום: מתוך הסרט)מרוסיה באהבה הר, ששירת בצבא כקצין מודיעין ("אני לא יכול לדבר על השירות שלי", הוא מתנצל, מודע לפומפוזיות של המשפט), בחר לעקוב אחר מתגייסים מארבע מדינות: ישראל ורוסיה, שבהן הגיוס הוא חובה, וצרפת וארצות הברית, שבהן הצבא התנדבותי ומקצועי. "בחרתי לצלם את הסרט הזה משום שהייתי מאוד עסוק בשאלה איך ייראה פה הצבא בעוד עשר או 20 שנה, כיוון שכבר עכשיו יש דיבורים על צבא שכיר, לאור הירידה בהיענות המתגייסים. רציתי לעשות דיאלוג קולנועי בין מתגייסים שחייבים ובין כאלה שמתנדבים".בשל הקשיים הביורוקרטיים מציאת הגיבורים נעשתה בשיתוף עם הצבאות, שלמעשה "שידכו" להר את גיבוריו. עם זאת, דווקא מציאת הנער הרוסי היתה כרוכה בקשיים עצומים, "אפילו עירבנו את הנספח הצבאי", מספר הבמאי. בסופו של דבר, הנער הרוסי - ילד מנומש שנראה כבן 15 לכל היותר - הוא הדמות החזקה בסרט, והסצנות בהשתתפותו לא יסולאו בפז. "כשאתה יוצא לדרך עם סרט, אתה לא יודע איזה מתנות תקבל ואיזה מכות תחטוף", אומר הר, "אבל כמו תמיד בדוקו, דווקא במקום הכי מיואש ונמוך צומחים הרגעים היפים של הסרט. למרות חוסר שיתוף הפעולה, החלטנו מאיה זינשטיין (מפיקת הצילומים ברוסיה והמתורגמנית; ז"ו) ואני לנסוע בכל זאת לשבוע צילומים ברוסיה, בקאזאן הטטארית. רציתי עיר נידחת, ולא עיר גדולה כמו מוסקבה. אמרנו שנלך ללשכת הגיוס וננסה".אבל לא הכל הלך חלק: "כמובן שאף אחד לא נתן לנו להתקרב עם מצלמה, אז נעמדנו מחוץ ללשכת הגיוס. מתוך עשרות צעירים שיצאו במהלך יום אחד מהלשכה בקאזאן לא מצאתי מגויס אחד. כולם סבלו, לטענתם, מאולקוס ומבעיות ברגליים. מתוך עשרות מגויסים! אחר כך הבנתי שברוסיה יש 'כרטיס לבן', שמקנה פטור, ומדובר בתעשייה שלמה. יש חברות באינטרנט שתמורת כסף עוזרות לך להשתמט מהצבא. הורים מסוימים אפילו חוסכים כל חייהם, מהרגע שהילד נולד, כדי לרכוש בעבורו פטור. בסוף, בזכות קשרים שהפעלנו, הצלחנו לחדור ללשכה ולפגוש איזה קצין. מצוידים בקוניאק הכי יקר שמצאנו בחנות, התחלנו ללכת במסדרונות אינסופיים. בדרך נתקלנו במאות נערים שמחכים לבדיקות רפואיות ולפטורים שלהם. בסוף יושב קצין ענק קירח, שיורד על כל הבקבוק וזורק אותנו מהחדר בלי שהשיג בשבילנו דבר. קרוב משפחה של מאיה המליץ שניסע לכפרים. הוא הסביר שאין להם כסף וששם נמצא הרבה מתגייסים. נסענו לכפר ענקי, ואחרי שני ימים ולילות של שוטטות בבוץ ובעלטה, כשישבנו מיואשים באיזו מכולת וניסינו לחשוב מה עושים, משום שנשארו רק שלושה ימי צילום, ניגש אלינו גבר שהבן שלו עומד להתגייס ולקח אותנו אליו הביתה. שם מצאנו את הילד המנומש, וזו היתה אהבה ממבט ראשון".אהבה ממבט ראשון. הנער הורסי של "ימי גיוס" (צילום: מתוך הסרט)בסופו של התהליך הבין הר שאין הבדל גדול בין צבא שכיר ובין צבא חובה. "בכל המקומות האוכלוסיות החלשות והקשות הן אלו שיגיעו לצבא, שינצל אותן לצרכיו, בדיוק כפי שכתב בספרו 'היררכיית המוות' חוקר הצבא הישראלי פרופ' יגיל לוי: 'אוכלוסיות עניות מתות יותר בעימותים צבאיים וצבא העם הוא לא הצבא של כל העם'. ברוסיה זה הכי צורם, אבל זה בוודאות קיים גם כאן".

"ימי גיוס". בימוי: עידו הר. ישראל 2012, 56 דקות.שבת 2.3, 13:30; ג' 5.3, 20:00; א' 10.3, 21:30. סינמטק תל אביב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ