מפיקים מרגליות: הדור הבא של עולם ההפקה

לילה סרטים, גרין פרודקשנס וקסיס סרטים, הן שלוש חברות הפקה ישראליות שהפכו לאחרונה לכח עולה בתעשייה. האם אנחנו בדרך לעידן בו למפיקים החדשים יש חשיבות לא פחותה מזו של הבמאים?

אור סיגולי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור סיגולי, עכבר העיר

בטקס פרסי אופיר של 2012 התחרו לא פחות מ־28 סרטים עלילתיים באורך מלא, מספר שיא של כל הזמנים. חלקם השתתפו במסגרת שכונתה “פרינג’/גרילה”, המיועדת לסרטים קטנים ועצמאיים, אשר אין בכוחם להתמודד מול הסרטים שנתמכו על ידי קרנות או מפיקים שבבעלותם חברות הפצה. כמות הסרטים הזו היא תוצאה של שינוי תפיסה בקולנוע הישראלי: אם עד היום יוצרים נאלצו לחכות לקרנות הקולנוע כדי לממן לעצמם סרט, עתה קם דור חדש שהכריז קבל עם וצופים שהוא לא מחכה לאף אחד. אבל הם לא באמת יכולים לפעול לבד. כדי להגשים את חזונם הם חייבים מפיק – ומפיקים בארץ יש הרבה פחות מבמאים.» עוד על גל הקולנוע העצמאי השינוי בדרך שבה סרטים נעשים בישראל הוא גם סיבה וגם תוצאה של שינויים משמעותיים בתהליך ההפקה, כאלה שמחייבים את מפיקי הקולנוע בארץ לשנות כיוון. בימים שלפני חוק הקולנוע, המפיקים שהצליחו להרים סרטים מאפס היו משהו בין אמני אשליות לגלדיאטורים. בראייה לאחור, אל שנות ה־70, ה־80 וה־90, נראה פלא שמישהו הצליח להפיק סרט בארץ ולשמור על שפיות. אבל גם עם עזרת חוק הקולנוע – שמפיקים גדולים לקחו חלק בניסוחו – העניין רחוק מלהיות פשוט, בעיקר ברגע המכריע ההוא שבו הסרט כבר מוכן. אז נוצרת בעיה חדשה.אם לחזור להתחלה, מתוך אותם 28 סרטים שהוצגו לחברי האקדמיה במאי־יוני של השנה שעברה, רק 18 יצאו להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע או בסינמטקים, ובקרוב יתווספו אליהם שניים נוספים (“עלטה” ו”רוק בקסבה”). כמעט עשרה סרטים טרם מצאו את דרכם לבתי הקולנוע, ולגבי חלקם, ספק אם יצליחו. בהתחשב בכמות הסרטים שנעשית כאן, שלב ההפקה עצמו עוד נראה כמו החלק הקל לעומת ההפצה. הדבר מצריך אדפטציה נוספת לתחום העבודה המפרך גם ככה של המפיקים.

עובדים כמו מסננת כיום פועלות שלוש חברות הפקה בולטות בעולם ההפקה האלטרנטיבי, זה שמביא לעולם היצירה הישראלי רוח קולנוע חדשה ושונה מהמקובל. איתי תמיר, מחברת לילה סרטים, הביא בשנה האחרונה אל ספי הפסטיבלים בארץ ובעולם את “שרקייה” ו”אליס” שסחפו את פסטיבל ירושלים, ו”לא בתל אביב” שזכה בפרס בפסטיבל לוקרנו האיטלקי. בשנה שעברה תמיר היה אחראי על “השוטר” המצוין של נדב לפיד, שגם הוא זכה בלוקרנו. גל גרינשפן, מחברת ההפקה גרין פרודקשנס, השתתף לאחרונה בפסטיבל ברלין עם סרט הבכורה שהפיק לתום שובל, שהצטרף לסרט הקצר “לאן שאת נוסעת” שזכה בפסטיבל חיפה, ו”אף פעם לא מאוחר מדי” המדובר של עדו פלוק.לא חיכה לקרנות הקולנוע. "אף פעם לא מאוחר מדי" - הטריילר:אל שתי חברות ההפקה הפעלתניות האלה הצטרף כוח חדש בשם “קסיס סרטים”, בהובלתם של יעל אבקסיס והלל רוזמן. עד כה הפיקו את “איה”, סרט קצר שהופץ כסרט מסחרי לכל דבר ברשת בתי הקולנוע לב, ואת “מכתב מהעבר” המוקרן בסינמטקים. כיום עובדים שם על שלל פרויקטים בתחום הקולנוע העלילתי, התיעודי ואפילו הטלוויזיה. שלוש חברות ההפקה האלה, שבסרטיהן מסתמנת אג’נדה ברורה, הן תוצאה של עולם יצירתי שהולך ומשתנה.“אני לא מאמין שנכון להיום יש מישהו מהצופים בארץ שהולך לראות סרט בגלל מפיק זה או אחר”, אומר גרינשפן, “אף אחד לא יודע מי הם המפיקים. אבל מכיוון שיש מעט מפיקים ומאות במאים כאן, כאשר במאי מחפש בית לפרויקט שלו – בעצם ההחלטה אילו פרויקטים ייצאו לדרך נקבעת על ידי המפיקים. הם משמשים כמסננת לפני ההגשה לקרנות”. יותר ויותר מפיקים, אומר גרינשפן, לוקחים חלק משמעותי יותר בתהליך היצירתי. גם תמיר מצטרף לקביעה. “חשיבות המפיק ביצירה היתה תמיד קריטית, אבל יש הבדל בין דור המפיקים שבא מהצד הפיננסי של ההפקה, ויודע איך לממן ומקסימום לתמוך בדרך ולא יותר, ובין דור המפיקים שבאים מתוך היצירה עצמה, מבינים את שפת הקולנוע והיצירה הקולנועית, ומוצאים את עצמם מעורבים בכל שלב בדרך”.השניים מסכימים שהבמאי והתסריטאי הם עדיין מתווי הדרך שהמפיקים צריכים לתמוך בהם, אך בפועל, התמקדותם בעיקר ביוצרים בתחילת דרכם יוצרת אמירה אמנותית עקרונית כשלעצמה. ובעיקר: הופעתם בזירה של מפיקים חזקים הבוררים את סרטיהם על פי אמות מידה אישיות (יוצרים צעירים, קולנוע אלטרנטיבי) עשויה לשנות את מפת עשיית הסרטים בארץ, כך שתהיה מקבילה יותר לשיטת האולפנים ההוליוודית, שבה המפיקים לא רק מלווים את התהליך היצירתי של הבמאי, אלא גם יוזמים את הפרויקטים שלהם עוד משלב הרעיון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ