הצילו: סרטים ישראלים נשכחים שחייבים לשמר

הם ייצגו אותנו בפסטיבלים נחשבים כמו קאן ומהווים אבני דרך בתולדות הקולנוע הישראלי, שחוגג השנה יום הולדת 80. אז איך ייתכן שאין אף עותק לתריסר סרטי מפתח, ביניהם יצירות של דוד פרלוב, משה מזרחי, איילת מנחמי ואסי דיין?

נטע אלכסנדר ועידן חגואל, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר ועידן חגואל, עכבר העיר

"עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל", אמר פעם יגאל אלון, אבל גם בלי ציטוטים מלאי פאתוס ניתן לקבוע כי תרבות ללא נגישות לאוצרות העבר שלה היא תרבות דלה ושטחית. לאחר עשורים של חוסר מודעות, חוסר אכפתיות ולעיתים גם סתם חוסר מזל, אינספור יצירות קולנועיות בולטות – ובהן סרטים שייצגו את ישראל בפסטיבל קאן, זכו באינספור פרסים והקדימו את זמנם מבחינה תכנית ואסתטית – נעלמו אל תהום הנשייה וכיום רק חוקרי קולנוע שיש להם זמן לנבור בארכיונים יכולים לצפות בהן. יומהולדת 80 לקולנוע הישראלי הוא הזדמנות חגיגית להיזכר בתריסר סרטים שזקוקים לשימור דחוף. חלק מהסרטים ברשימה אומנם יצאו בגרסת VHS, אבל בהתחשב בהשתלטות הכמעט-מוחלטת של די.וי.די וסטרימינג על הרגלי הצפייה שלנו, אם הסרטים האלו לא יעברו דיגיטציה הדורות הבאים לעולם לא יזכו לראות אותם.במקביל, חשוב להדגיש שזוהי רשימה סובייקטיבית וחלקית ביותר. יש עשרות סרטים נוספים – ובהם יצירות חשובות כמו "אדי קינג" של גידי דר או "עודד הנודד" מ-1932 – אשר ראוי לשמר. אבל מעל הכל, מה שדרוש לקולנוע הישראלי הוא תוכנית שימור מקיפה, עקבית ומתמשכת שתשים לה למטרה למפות את כל אותן יצירות אבודות ולהציל אותן מכליה. בנתיים, הנה כמה מתאבנים שיכולים להבהיר מדוע פרויקט כזה הוא חיוני.

1. “חגיגה לעיניים” (1975) של אסי דיין ב”החיים כשמועה”, מיני סדרה ביוגרפית ששודרה לאחרונה בערוץ 8, אסי דיין מדבר על סרטו השני, “חגיגה לעיניים” (שאותו כתב והפיק עם נפתלי אלטר), בנוסטלגיה מהולה בלא מעט גאווה. ולדיין יש לא מעט סיבות להיות גאה באחד מסרטיו הראשונים (שזכה לביקורות משבחות אך נכשל כלכלית, וירד מהמסכים אחרי שבועיים). זו סאטירה פרועה ומבריקה שנפתחת בניסיון התאבדות כושל של משורר (יוסף שילוח) שהגיע לעיירה נידחת. בעקבות קומדיה של טעויות, תושבי העיירה בטוחים שמדובר במשורר בסדר גודל של ביאליק לפחות, ומקווים שאם יתאבד בשטחם – העיירה תהפוך למוקד עלייה לרגל והם יגזרו קופון יפה. זה סרט שהקדים את זמנו במובנים רבים, והוא מציג לראשונה את השילוב בין חטטנות אובססיבית בנושאים מורבידיים ובין הומור פרוע וחסר גבולות שהפך את דיין לאחד הבמאים המעניינים בקולנוע הישראלי. באופן מצער, בגלל סכסוך משפטי רב שנים, הסרט מעולם לא יצא במהדורת DVD.תגובת אסי דיין: “הסרט נמצא בידיו של המפיץ שיש קולר. ראיתי אותו לפני כמה חודשים מכיוון שיוסי שילוח נפטר. ‘חגיגה לעיניים’ זה הסרט הכי טוב שעשיתי. היום לדעתי הוא אפילו יותר טוב, וצריך להפיץ אותו מחדש – זה יעשה טובה גדולה לאנושות ולעם ישראל, כי זה אולי הסרט הכי טוב שנעשה פה אי פעם. בזמנו בקושי ראו אותו. 5,000 איש לא מטומטמים ראו אותו, ושאר העם נותר בור ועם הארץ ישראל”.

2. “התמהוני” (1970) של דן וולמן הפילמוגרפיה של דן וולמן מלאה בכל כך הרבה פנינים שצריך לשמר, שפשוט מתבקש להוציא מארז די.וי.די חגיגי של סרטיו במקום לבחור אחד מהם. מארז כזה יכול לכלול, למשל, את "מחבואים" (1981), אחד הסרטים הראשונים שהציגו רומן הומוסקסואלי, "מיכאל שלי" (1974), עיבוד לספרו של עמוס עוז, "חייל הלילה" (1985), אחד מסרטי האימה הראשונים בתולדות הקולנוע הישראלי, והסרט הקצר והמבריק "המשורר הלאומי" (שיכול לתפקד כמתאבן ל"חגיגה לעיניים" של דיין). ובכל זאת, אם חייבים לבחור סרט אחד כדאי להוציא לאור את "התמהוני", סרט הביכורים של וולמן שהוצג בפסטיבל קאן ב-1970. הסרט, שבמרכזו סיפור אהבה בין בחור מוזר (טבי טוביה) שמטפל בקשישים בבית אבות בצפת, לבין בחורה תל אביבית (ליאורה ריבלין), הוא אחד מהסרטים הבולטים של תנועת "הרגישות החדשה", במסגרתה יוצרים ישראליים שהושפעו מהגל הצרפתי החדש, ביקשו ליצור קולנוע מודרניסטי, אישי ופורץ-גבולות.  תגובת דן וולמן: “לאורך דרכי נכוויתי על ידי בולענים שהפיצו את סרטי ולא שילמו דבר. תמיד הייתי עסוק יותר בהפקת הסרט הבא מאשר בהפצת הסרטים שנעשו. אני שמח לדווח שלאחרונה השקעתי כסף רב בהכנת DVD של ‘פלוך’, ‘מחבואים’, ‘מיכאל שלי’, ‘חייל הלילה’ ו’התמהוני’. בקרוב ניתן יהיה לקנות אותם דרכי או לצפות בהם בסטרימינג באייטיונז”.בקרוב באייטיונז. הבמאי דן וולמן (צילום: דניאל צ'צ'יק)

3. “אשה בחדר השני” (1967) של יצחק צפל ישורון עוד קלאסיקה מתקופת "הרגישות החדשה" היא סרט הביכורים של יצחק ישורון, שהפיק, ביים וכתב את התסריט בהתבסס על תסריט בצרפתית, אשר הושפע ממחברי הרומן החדש בצרפת כמו אלן רוב גרייה. בהתאם, "אישה בחדר שני" לא מספק חווית צפייה קלה במיוחד: הסרט מתאר את מערכת היחסים בין שני זוגות – זוג צעיר (ציונה טוכטרמן ואמנון ברנזון) וזוג מבוגר (נתן כוגן ורות סגל ), אבל העלילה אינה לינארית. במילים אחרות, זה סרט שהלך הכי רחוק שאפשר מסרטי הבורקס שהיו פופולאריים באותה תקופה, וביקש להציע לצופים ניסוי קולנועי מאתגר ושונה. שני סרטים מוקדמים נוספים של ישורון - "ג'וקר" (1967), בכיכובו של יהורם גאון, ו"קובי ומלי" (1978) – ראויים אף הם למהדורות די.וי.די.

4. “מסע אלונקות” (1977) של יהודה (ג’אד) נאמן כמו "השמלה" (1969), מעין טרילוגיית סרטים קצרים בשחור-לבן, גם "מסע אלונקות" של ג'אד נאמן הוא סרט שניתן להשיגו כיום רק ב-VHS. זהו סרט פוליטי מטריד שהקדים את זמנו, ומספר על ווייסמן (מוני מושונוב), צעיר שגויס לטירונות צנחנים וסובל מהתעללות בלתי פוסקת מצד מפקדו. זהו אחד הסרטים הראשונים שביקשו לשחוט את הפרה הקדושה שנקראת צה"ל (הרבה לפני "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי, שעסק גם הוא בטירון שעובר התעללות וקץ בחייו), והוא מתאפיין בתצוגות משחק מרשימות של צוות שחקנים צעיר שכלל את מושונוב, גידי גוב, שלמה בראבא ודליק ווליניץ. המועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה בזמנו לאפשר את הקרנת הסרט בגלל העיסוק שלו בהתאבדויות בצבא.  תגובת ג׳אד נאמן: “עם מענק של 5,000 לירות ועם שבוע ציוד וצוות תמורת ויתור על שכרי בהפקת ‘סיירים’ של מיכה שגריר בקיץ 1966, יצאנו הקולנוען יכין הירש ואני לצלם את סרטי הראשון ‘השמלה’. עוזרת הבמאי רינה פז לקחה אותי לבית האופנה משכית של ידידתה רות דיין. רות נתנה לנו שמלה יפהפייה והצעה שקשה לסרב לה – החברה היפה של בנה אסי תתאים לתפקיד הראשי. נפגשנו, אך את התפקיד קיבלה בסוף לאורה ריבלין. אסי דיין נבחר לגלם את המחזר שלה. הצגת הבכורה התקיימה במסיבת החתונה שלו על הדשא בצהלה. את הסרט אהבו רות דיין, אלוף ישראל טל (טליק) ואני. למעשה, אף אחד מהסרטים שלי לא זמין כיום. אני שוקד עכשיו על הוצאה מחודשת של ׳מסע אלונקות׳, ובמידה שנראה שההוצאה עובדת יפה – אמשיך ל’השמלה’. החלטתי להוציא קודם את ‘מסע אלונקות’ כי יש לו חשיבות ומעמד גדול יותר בתרבות מאשר ל’השמלה’, אבל מדובר בהוצאה כספית גדולה עבור קולנוענים. עבור קרן קולנוע זו הוצאה מינורית – אבל אין היום אף קרן שמשמרת קולנוע ישראלי”.בדרך להוצאה מחודשת. "מסע אלונקות" (צילום: מתוך הסרט)

5. "גבעה 24 אינה עונה" (1955) של תורולד דיקנסון

קלאסיקה של ממש, שאף ייצגה את ישראל בפסטיבל קאן. הבמאי הבריטי תורולד דיקנסון אחראי למה שנחשב בזמנו לסרט היקר ביותר שהופק בישראל. הסרט השחור-לבן, בכיכובם של שחקנים ישראלים ובהם אריק לביא וחיה הררית, נפתח בסצנה שבה משקיפי האו"ם מגיעים אל גבעה 24 לאחר מלחמת העצמאות כדי לקבוע האם תישאר בידי ישראל או בידי הערבים, ומוצאים בה את גופותיהן של ארבעת הלוחמים הישראלים שניסו להגן עליה. זהו סרט דובר-אנגלית, אבל הוא רווי לחלוטין באתוס הציוני שאפיין את השיח הישראלי בשנות החמישים, וביקש להלל את "הצבר" ו"היהודי החדש" שמוכן להקריב את חייו למען מולדתו.6. “מעגלים של שישבת” (1980) של עידית שחורי הרבה לפני “שירת הסירנה” או “פלורנטין”, עידית שחורי ביימה את “מעגלים של שישבת”, שעסק בארבע צעירות משועממות שמחפשות תעסוקה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – תל אביב. זה אחד הסרטים הראשונים שעסקו בחוויה האורבנית הישראלית מזווית נשית. כמו “רגעים”, סרטה של מיכל בת אדם מ־1979, גם “מעגלים של שישבת” עסק בהתבגרות נשית ובמשיכה מינית בין נשים בתקופה שבה הקולנוע הישראלי היה גברי למהדרין.תגובת עידית שחורי: “ראיתי את הסרט לאחרונה לפני שנתיים בערך, ומאוד אהבתי אותו. אחרי שהוא יצא שנאתי כל פריים ופריים. אני מניחה שזה נבע מהיציאה של הסרט – ראיתי רק את המסביב, את הביקורות ששחטו אותי. הייתי צעירה ולא בשלה, ורק אחרי כמה שנים אמרתי ‘וואלה, דווקא יצא בסדר’, ומאז אנחנו ביחסים טובים. הסרט לא יצא במהדורת DVD, די באשמתי, כי נחתם חוזה והסרט היה אמור לצאת, ואז גיליתי שהתרגום שהכינו לו לא היה מדויק. ביקשתי לעכב את היציאה וזה התחיל להתמסמס. הסרט הוקרן כמה פעמים ביס ובהוט”.

7. “42:6” (1969) של דוד פרלוב הפרויקט התיעודי רב השנים “יומן” של דוד פרלוב אמנם זכה למהדורת DVD מהודרת, אבל רבים מסרטיו האחרים נעלמו אל תהום הנשייה. הסיפור של “42:6”, סרטו השני של פרלוב, שהוא למעשה ביוגרפיה של דוד בן גוריון, עגום במיוחד: זהו סרט שמשלב קטעים עלילתיים ותיעודיים, ועוקב אחר חייו של בן גוריון מילדותו בפולין עד למעבר לשדה בוקר. למרבה הצער, העותק היחיד של הסרט נמצא בארכיון שפילברג, וגרוע מכך – הדקות האחרונות שלו חסרות.תגובת יעל פרלוב, בתו של דוד ז”ל: “ראיתי את הסרט עם דוד במכון שפילברג בירושלים, ובפעם האחרונה ראיתי אותו ברטרוספקטיבה שנעשתה עליו. אם אני לא טועה, אין לו סוף... צריך לעשות לו רסטורציה, אבל אין בן אדם שיכול לעשות את זה חוץ ממני, לצערי, ואני לא מגיעה לזה. זה פרויקט ענקי שמצריך לא רק כסף – כי אין גוף שעושה את זה בארץ. זה תפקידם של סינמטקים בעולם, ובארץ לא עושים רסטורציות. זה לא צריך לבוא ממני, זה צריך להיעשות על ידי המדינה, כי בסופו של דבר מדובר בסרט על בן גוריון. אבי עשה שני סרטים עלילתיים בסך הכל, ושניהם לא זמינים לקהל הרחב”.דוד פרלוב ודוד בן גוריון על הסט של "42:6" (צילום: באדיבות משפחת פרלוב)

8. “לפני מחר” (1969) של אלידע גרא מכיוון שהקולנוע בכלל, והקולנוע הישראלי בפרט, סובל מהיעדר ייצוג של נשים, העובדה ש"לפני מחר" נחשב לסרט הראשון בארץ שנעשה על ידי במאית הוא סיבה מספקת למהדורה חגיגית. אבל, בניגוד לחלק מהסרטים ברשימה (שלפחות יש להן מהדורות VHS  שצצות פה ושם), "לפני מחר" – סרט שמורכב שמורכב למעשה משתי יצירות נפרדות ("אביב" ו"סתיו")  שבמרכזן מערכת יחסים בין גבר לאישה  - נעלם לחלוטין, ואין שום עותק שלו בספריות הוידיאו. בנוסף, אלידע גרא עצמה נעלמה מהתודעה, על אף שהיא היתה אחת מחלוצות הקולנוע הישראלי, ומנציגיה הבולטים של תנועת "הרגישות החדשה" (ששאר חבריה היו, רובם ככולם, גברים).

9. “עד סוף הלילה” (1984) של איתן גרין עוד סרט של הרגישות החדשה, שבו אסי דיין מגלם את גיורא גטר, קצין שעף מצה”ל בעקבות מחדל ויוצא למסע לילי הזוי בברים תל אביביים, בשעה שאביו (יוסף מילוא) מגיע לעיר. זהו המשך ישיר לסרטים כמו “התמהוני” או “מסע אלונקות”, שביקשו לבחון באופן ביקורתי את מיתוס הגבריות הישראלי ולהציג אותו במערומיו. הסרט הוקרן בעבר בפסטיבל חיפה ויש לו עותק VHS, אך מעולם לא הופץ ב־DVD.תגובת איתן גרין: “הסרט שיחק בזמנו בקולנוע פריז כמה שבועות - לא היה הצלחה גדולה, אבל גם לא כישלון גדול. אני רוצה שיהיה לי עותק שלו בבית, זה מעסיק אותי ומעצבן אותי יותר מאשר מעציב אותי. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה בפסטיבל קולנוע ישראלי בפריז, במסגרת מחווה לאסי דיין. זו היתה גם הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז שעשיתי אותו – חלפו מאז כמעט 20 שנה. לאט לאט, תוך כדי צפייה, הבנתי שהסצנות לא בסדר נכון, אנשים שמתו פתאום קמו לתחייה סצנה אחרי. הבנתי שבתוך גלגלי הפילם חתכו לא נכון את הסצנות. כשההקרנה הסתיימה עמדתי בחוץ, והקהל שיצא החמיא לי על המשחק הקולנועי המתוחכם עם הזמנים. הסרט נמצא בבעלות האחים אדרי, והם לא מוצאים את הנגטיב המקורי שהיה בבעלות קאנון. מחפשים אותו כבר המון זמן כדי לעשות ממנו DVD”.מחמאות מהצרפתים. "עד סוף הלילה" (צילום: מתוך הסרט)

10. “איש רחל” (1975) של משה מזרחי משה מזרחי, שזכה באוסקר על “כל החיים לפניו”, הוא אחד הבמאים הישראלים המצליחים והפורים. בעוד שחלק מיצירותיו הבולטות (כמו “אני אוהב אותך רוזה” ו”הבית ברחוב שלוש”) זכו למהדורות DVD, “איש רחל”, המבוסס על סיפור האהבה המקראי בין רחל ויעקב, קיים כיום רק ב־VHS. את רחל גילמה מיכל בת אדם (אשתו של מזרחי והכוכבת הקבועה של סרטיו המוקדמים), ולצדה שיחקו יוסי גרבר, יאיר רובין, אבנר חזקיה ויוסי פולק.תגובת משה מזרחי: “לדבר על סרט שאף אחד לא ראה זה קצת קשה. אי אפשר לראות אותו כי אין העתק שלו בשום מקום – את הסרט מימן מפיק בריטי, הוא הופץ באנגליה במשך שבועיים וירד כי הוא לא הצליח. בארץ הוא לא יצא בכלל, ובאופן אישי לא ראיתי אותו מאז הפרימיירה בלונדון. הוא היה סרט מיוחד במינו, לא משהו שהצופים באותם ימים יכלו לקבל בלי מסע פרסום רציני. רציתי לעשות משהו חדש מהמסורת של סרטים תנ”כיים, וברטרוספקטיבה אני קצת אשם בכישלון שלו כי נכנעתי לדרישה שהסרט יהיה באנגלית, והבחירה הזו לא עבדה טוב. אם היה העתק הייתי שמח לראות אותו”.

11. “עורבים” (1988) של איילת מנחמי עוד נציגה נשית ברשימה היא איילת מנחמי (“נודל”), שסרטה "עורבים" זכה ב-1988 בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים. זהו סרט נועז שהקדים את זמנו מבחינות רבות, והוא עוסק בקומונה שחבריה כוללים, בין השאר, זוג הומואים ובחורה שבדיוק חזרה מאשפוז פסיכיאטרי. מרגלית (גילי בן אוזיליו), שגדלה במושב, נמלטת לעיר הגדולה לאחר שאמה התאבדה ומוצאת את דרכה לקומונה התל אביבית, שדייריה מזכירים מאוד דמויות מסרטיו של עמוס גוטמן. זהו תיאור מורכב ובוטה של סצנת השוליים התל אביבית של שנות השמונים, והישג מרשים למי שהיתה בזמנו סטודנטית אנונימית וחסרת ניסיון.   תגובת איילת מנחמי: “ראיתי קטעים מהסרט לאורך השנים, אבל במלואו לא ראיתי אותו כבר עשורים שלמים. זה היה סרט עם אלמנטים מאוד אוטוביוגרפיים, ואני שונה היום אז הוא קצת רחוק ממני. יש בו משהו סטודנטיאלי, תמים ואידיאליסטי, שבמובן מסוים נראה לי פרימיטיבי אבל גם נורא אותנטי. האוזן השלישית ניסו לדרבן אותי כבר כמה פעמים להוציא אותו מחדש. התחלתי לעשות העברה מעותק פילם נקי שהיה לי לדיגיטלי, ואפילו מצאתי אחלה חומרים שיכלו להיות תוספות ל־DVD, כמו אודישנים. אבל כדי להוציא מהדורת DVD צריך כסף וזמן. אני רוצה לעשות את זה, אבל זו התעסקות – אין לי טענות לאף אחד, אני כועסת רק על עצמי. אולי יום אחד, כשאהיה בת 80, תצא לאור מהדורה מיוחדת של ‘עורבים’.12. "הבננה השחורה" (1976) של בנימין חיים קומדיית סלפסטיק פרועה עם פוטנציאל קאלט שלועגת לכל מה שזז, ולאמונה בגאולת העולם. במרכז ה"עלילה" – אם אפשר לקרוא לזה ככה – יהודי חסידי, תייר מטקסס וממציא ערבי שנקלעים למקווה, לקיבוץ ולשאר מקומות משונים. זהו הסרט הראשון – והיחיד – שביים בנימין חיים. הסגנון מושפע מקולנוע אילם ומסרטי סלפסטיק, וכולל מהירויות הסרטה משתנות, שחזור של סצנות ידועות ו"הרצה" של קטעים קדימה ואחורה. בשנות התשעים חיים ערך גרסה מקוצרת של הסרט, שהוקרנה בזמנו בסינמטקים, אבל כיום אין שום אפשרות להשיג אותו. מגלגלים אחריות: הסינמטקים וקרן הקולנוע מגיבים לכתבה תגובת סינמטק תל אביב: “באחריות ארכיון הסרטים הישראלי של סינמטק ירושלים לטפל בשחזור ושימור הסרטים הישנים. לסינמטק תל אביב אין ארכיון והוא לא מתוקצב לטפל בנושא”.תגובת ארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים: “היוצרים צודקים, אבל נקודתית שחזרנו לא מעט סרטים ישנים. היינו שמחים לקלוע לדרישות של כולם, אבל מה לעשות שהמדינה כמעט ולא תומכת בדבר הזה. אנחנו פשוט לא יכולים לתת מענה לכולם”.תגובת קרן הקולנוע הישראלי: “היוצרים צודקים. שימור סרט והעברתו לפורמט הדיגיטלי כרוכים בעלויות גבוהות. חוק הקולנוע לא לקח זאת בחשבון, ולכן אין תקציבים לעשות את הדבר הזה. עזרנו קצת בשחזור סרטו של ג’אד נאמן, ‘מסע אלונקות’, אבל תקציב הקרן נועד להפקת סרטים חדשים ולא לשימור. אנחנו כן מקפידים ליצור עותק אחד מכל סרט שאנו מממנים עבור ארכיון הסרטים בירושלים. אם יקציבו לנו תקציב לטובת העניין, אז נשמח לעזור”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ