משחק ילדים: הגברים בסרטים נהיו אינפנטיליים

הקומדיות הרומנטיות של השנים האחרונות מוכיחות כי הגברים ההוליוודים הרגישים מהניינטיז הפכו לערימה של ילדים-גברים עם פטיש לאקס בוקס, שלא מוכנים לקחת אחריות על שום דבר ומעוניינים להישאר רווקים לנצח. איך זה קרה ולמה זה מגיע לנו?

פבלו אוטין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פבלו אוטין, עכבר העיר

סוד הקסם של הקומדיות הרומנטיות טמון בין היתר בכך שהן עוזרות לנו להבין מה זו מערכת יחסים זוגית ואיך לגרום לה להצליח. כלומר, ברור שאסור להיסחף אחרי אשליית האהבה המושלמת מהסרטים, אבל גברים ונשים בקומדיה הרומנטית מייצגים אידיאל מסוים, לרוב מונוגמי והטרוסקסואלי, לשאוף אליו. עד כדי כך הדבר, שהפילוסוף האמריקאי היהודי סטנלי קאוול כתב על זה ספר שלם: מבחינתו, הקומדיות הרומנטיות לא רק מלמדות אותנו איך להיות בזוגיות, אלא גם מלוות את המצאתן של גבריות או נשיות חדשה. קאוול מספר שהקומדיה הרומנטית בהוליווד של שנות ה־30 ראתה את הולדתה של “אשה מסוג חדש”, שהתעוררה בעקבות הפתיחות של שנות ה־20 הסוערות ואחרי המשבר הכלכלי שבא עם מפולת הבורסה הגדולה של 1929, ששלח לא מעט מהנשים הללו לשוק העבודה.» הכירו עוד גבר חדש: מארק דופלס»סרטים לראות גם כשאין רומנטיקההקומדיה הרומנטית חיפשה אז דרך להתמודד עם השינויים הפמיניסטיים שעירערו על משוואת היחסים בין גברים לנשים. האם ניתן לקיים מערכת יחסים רומנטית שוויונית ומכבדת? בשנות ה־30 (השנים שבהן הומצאה הקומדיה הרומנטית) התשובה היתה כן. בעצם, נראה שהתשובה בסרטים היא תמיד כן. הקומדיה הרומנטית נגמרת בסוף טוב, שמבטיח לנו תמיד שבסופו של דבר נמצא את הזוגיות שאנחנו מחפשים. לכן, השאלה היא לא “האם” נמצא אהבה, אלא מה התכונות שמאפיינות את האדם הנכון בשבילנו. גברים אמורים לצפות בקומדיות רומנטיות וללמוד להיות הגבר הזה שכל אשה רוצה, ונשים אמורות לצפות בהן כדי להבין מה לעשות כדי למצוא את אהבת חייהן. אז איך אפשר להסביר את העובדה שבשנים האחרונות יותר ויותר קומדיות רומנטיות מציגות גבר אינפנטילי, שלא מוכן להתבגר, מנסה להתחמק מאחריות וחי את חייו באושר כמו טינאייג’ר מטופש גם כשהוא כבר נושק ל־40?הדוגמה האחרונה לגברים שלא התבגרו. "שומרים על השכונה" - הטריילר:

לא עוד מאמי אישיוז אחרי הגל הפמיניסטי של שנות ה־70 וה־80, נשים סירבו להסתפק בגיבור המאצ’ו והדומיננטי של פעם. הן דרשו בן זוג שיהיה ראוי להן. אז הקומדיות הרומנטיות של שנות ה־90 בדו את הגבר הרגיש, הקשוב, הפתוח, המטופח והעדין – בן זוג יאה לאשה החדשה, המשוחררת, החזקה, השואפת לקריירה. לגבר החדש היה חוש אופנה מפותח, הומור מעודן ולפעמים גם עומק רגשי או אפילו לב שבור. יו גרנט, טום הנקס, קולין פירת’, וגם איתן הוק, ג’וני דפ ואחרים, איתגרו את הגבריות הישנה וניסו להמציא מחדש את מערכות היחסים הרומנטיות.במקביל, השתנתה גם תפיסת האבהות והאופן שבו הגבר משתתף במטלות הבית. האב מחליף חיתולים, שוטף כלים, משחק עם הילדים ופותח את לבו בפני אשתו. סרטי דיסני הרבו לתאר את המהפך הזה בצורה די ישירה: אם בין שנות ה־30 לשנות ה־60 גיבורי דיסני היו צריכים להתמודד עם מאמי אישיוז, דרך דמויות של מלכות, פיות טובות, מכשפות, אמהות חורגות ואמהות מסוגים שונים (“דאמבו”, “במבי”, “סינדרלה”, “שלגייה ושבעת הגמדים”), סרטי שנות ה־90 העלימו את האם, ואת מקומה תפס האב הרגיש והאוהב (“מוצאים את נמו”, “במבי 2”, “צ’יקן ליטל” ועוד). מה שעמד במרכז סרטי דיסני של הניינטיז היה בדיקת האבהות החדשה, והקומדיה הרומנטית התמקדה בשינויים שעל הגבר לאמץ לעצמו כדי להפוך למושא אהבתה של האשה החדשה.עבור הגבר, שבנה את החברה בצלמו, עלייתו של הגבר החדש באה לצד אובדן כוח, מעמד ושליטה. במובן הזה, בעשרות השנים האחרונות הגבריות חוותה סוג של סירוס תרבותי שמייצר חרדות. המאצ’ואיזם, כמובן, מסרב למות. נוצר צורך אמיתי בדרך חדשה למימוש הגבריות, כזו שלא היתה מוכרת עד אז.קבע את הרף. יו גרנט ב"רווק פלוס ילד":

לבד זה לגמרי חופשי אחד הדברים המאפיינים את החברה המערבית בעשר השנים האחרונות הוא עיכוב ההתבגרות. פעם, גיל ההתבגרות היה שלב קצר יחסית בדרך לחיים המבוגרים. אלה היו השנים שבין הילדות ובין הבגרות: מרגע שאתה מתחיל להרגיש שינויים גופניים ועד שאתה מתחתן, מוצא עבודה, מקים בית והופך לאבא. מימוש הגבריות היה כרוך בהפיכה לפטריארך, וגיל ההתבגרות נמשך פחות או יותר מגיל 12 ועד גיל 18 או 20. היום, תחת הכותרת “חופש”, אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים לשמר ולמשוך עוד ועוד את גיל ההתבגרות, שמתחיל מוקדם יחסית (בסביבות גיל עשר), ונמשך עד גיל 40 בערך. הרבה צעירים היום לא רוצים להתחתן, לא רוצים להביא ילדים, לא רוצים להתחייב. הפטריארכליות היא כבר לא מה שהיתה. ההתמסרות לחיי משפחה נתפסת מחניקה, והתפיסה הרווחת אומרת שהקמת משפחה שווה איבוד של החופש, פגיעה בחיי המין, ושאר אסונות שקשורים בדרך כלל להפרשות גוף של תינוקות.כלומר, הגבר החדש והרגיש הגיע עם תופעות לוואי – הוא מצא עצמו חנוק בתוך הדרישות החברתיות החדשות, איבד את השליטה והעליונות שלו, והפך לעבד של מערכת שדורשת להמשיך לעבוד ולפרנס בעבודות שנהיות פחות ופחות מתגמלות, ואז, כשהוא חוזר הביתה, הוא גם צריך לחלוק את האחריות על גידול הילדים עם האשה, לשחק עם הילדים, להחליף חיתולים, להשתתף במטלות הבית ועוד להפגין רגישות וסבלנות. הקומדיות הרומנטיות של השנים האחרונות מרבות להציג את המצב הבלתי אפשרי הזה כאסון גברי, בדרך כלל באמצעות החבר של הגיבור שהחליט להתמסד, שנהפך לנורת אזהרה בוהקת עבורו. “רווק פלוס ילד”, “אחי, אני אוהב אותך”, “ג’ף שחי בבית”, “החבובות”, “הדייט שתקע אותי”, “מת על המתים”, “חיים בהחלפה”, “טד” וקומדיות רומנטיות רבות אחרות, מציגות בדיוק את הפורמולה הזאת. בצד האחד, הגבר החנוק בבית עם אשה שרודה בו וילדים שמטפסים עליו, ובצד השני חבר הילדות שלו, שממשיך להתנהג כמו ילד מתבגר ולהתמסר לסקס מזדמן, משחקי מחשב ועוד.על פי הסרטים, הדרך לחמוק מהבעיות שמגיעות עם הגבריות החדשה היא פשוטה: לא להתבגר. להמשיך להתנהל כאילו אין בעולם אחריות, ולדחות עוד ועוד את האבהות והקמת המשפחה. פתאום מתברר שזה החלום הגברי החדש: נער מתבגר תלוי בהורים שלו ולא יכול לעשות מה שבא לו, לרוב גם אין לו מספיק ניסיון כדי לנצל את גילו עד תום; לעומת זאת, אם אתה בן 20 או 30, מרוויח משכורת ראויה אבל עדיין לא חייב כלום לאף אחד – אתה יכול לחיות כמו מלך. לגור לבד בדירה משלך, לעצב לך חדר של מתבגר, להביא מאהבות, לשחק כל היום במחשב, לראות פורנו בלי לפחד שאמא תיכנס, ומדי פעם גם לנסוע לחו”ל. הדירות והחדרים של גיבורי הקומדיה הרומנטית החדשה מעוצבים כמו גן עדן לילדים מתבגרים: בובות של “מלחמת הכוכבים”, פוסטרים של סרטים אהובים, מוזיקה רועשת, מערכת פלייסטיישן או אקסבוקס עם גיטר הירו ומה לא. בעצם, כשהגבר איבד את הגבריות הפאלית הישנה, הוא ויתר עליה בשמחה ודחק אותה הצדה.האופן שבו גברים מממשים את גבריותם השתנה. הם כבר לא נמדדים על פי הקמת הבית והבאת ילדים, אלא להפך – על פי מידת החופש, הבילויים וריבוי הפרטנריות והסקס שהם מצליחים לצבור. בשנות ה־80 סרטים כמו “ביג” ו”כשהארי פגש את סאלי” סללו את הדרך לגבריות החדשה, והציגו פנטזיה נשית שבה הגבר האידיאלי הוא סוג של ילד – מלא שמחת חיים, מכבד ומעריץ, לא מפחד לבכות וגם יודע להקשיב ולהתעניין. הגבריות אימצה את הרעיון הזה, עיוותה אותו, הקצינה אותו, משכה אותו אל תוך שנות האלפיים והפכה אותו על פיו. הגיבורים הרומנטיים שמגלמים כוכבים כמו סת’ רוגן, ג’ייסון סיגל, פול ראד ועוד, הם כולם גברים חדשים, רגישים כמו שחלמה הדמות של אליזבת’ פרקינס ב”ביג”, אבל עם תוספת חדשה – הם בעיקר אינפנטילים.

הגבר החדש רק רוצה לחזור אחורה. "חיים בהחלפה" - הטריילר:אינפנטיל וטוב לו

לצורך הבהרה, ברור שגיבור הקומדיות הלא רומנטיות לאורך ההיסטוריה תמיד היה ילדותי. מצ'רלי צ’אפלין דרך ג’רי לואיס ועד אדם סנדלר ובן סטילר. כלומר, הקומדיות הגבריות תמיד הראו את הדרך הקשה שעל הגבר לעשות במטרה להשאיר את הילדות מאחוריו. לכן יש משהו מטריד שצף מתחת לפני השטח בכל הקומדיות הללו, ומתאר את החוויה הטראומתית שגבר עובר בהפיכתו מצעיר למבוגר. בסוף הסרטים האלה, הקשר עם אשה אמהית, “בוגרת” יותר, עוזר לו להפוך לגבר־גבר. לעומתם, הגברים של הקומדיות הרומנטיות חייבים להיות שרמנטיים ומתוחכמים יותר – לאורך השנים היה בהם אלמנט ארוטי בולט, שהפך אותם מלכתחילה למושא אהבה פוטנציאלי.אבל משהו השתבש בדרך, והקומדיה הרומנטית החדשה אימצה את הגבר האינפנטילי והאשה שתובעת מהגבר שלה להתבגר. בדרך כלל, הגבר לא צריך “לכבוש” את לבה בסרטים אלו, הוא כבר עשה זאת כשהתנהג כמו ילד. כתוצאה מכך, דרמת ההתבגרות של הגבר הפכה למרכז שסביבו הקומדיה הרומנטית החדשה מתנהלת. הסרטים מציגים אשה אחראית ורודנית, שהגבר שלצדה צריך להשאיר את החופש והילדותיות שלו מאחור כדי לשמור על הקשר ביניהם. ב”הדייט שתקע אותי” - לילה חד פעמי מחייב את סת’ רוגן להתמודד עם הריון זוגתו הלא מתוכנן ולשנות את סדרי חייו. ב”החבובות” - איימי אדמס עוזבת את ג’ייסון סיגל ומבקש ממנו להחליט האם הוא גבר או חבובה. השיר “גבר חבובה” הוא אחד השיאים היפים של הסרט, ומזקק את כל התוכן של הקומדיות הרומנטיות העכשוויות: הנשים רוצות שהגבר הרגיש והילדותי שלהן יהיה גם מבוגר אחראי. הוא צריך להציע נישואים, להסכים לעשות ילדים, למצוא עבודה טובה וכיוצא באלה.גבר או חבובה? השיר זוכה האוסקר מתוך "חבובות":

מכיוון שהסרטים האלה מנסים, בסופו של דבר, להרגיע את החרדות הגבריות ומושכים אותנו להבין שהקיום האינפנטילי הוא מצב בועתי ובעייתי, הם מכוונים אותנו גם לקבל כי למרות הקשיים הרבים, יש יותר ערך למחויבות, לאבהות, לאחריות ולהתמסדות. מסיבה זו הקומדיות הרומנטיות החדשות לא רק מייצגות סוג של שמרנות חדשה, אלא בעיקר מציגות סוג חדש של שנאת נשים, שבה הגבר האינפנטילי מוכנע על ידי אשה עריצה או מסרסת. הקומדיות הרומנטיות החדשות מנסות למצוא את האיזון בין אחריות ובין חופש, ובין בגרות לילדות, אבל בדרך שוכחות שקשרים זוגיים הם ההרפתקה ולא הסוף שלה. חיסול הרומנטיקה (לרוב, הסרטים האלה פחות שמים דגש על ההיבטים הרומנטיים) פוסל את היכולת של הסרטים האלה להמציא עבורנו, לא גבריות או נשיות חדשה, אלא מה שאנחנו באמת זקוקים לו: רומנטיקה חדשה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ