למה לצפות כשאתם צופים: שאלות קולנוע בוערות

למה האוסקר יותר מעניין ממה שאתם חושבים? איך הסרטים נעשו ארוכים כל-כך? מדוע הפוסטרים שמגיעים ארצה כל-כך מכוערים? ומי קבע שדווקא פופקורן יהיה המאכל שמלווה את הצפייה בסרטים? יש גם תשובות

עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עכבר העיר

פסל החירות: למה האוסקר רלוונטי מאי פעם?

האוסקר הופך מדי שנה למושמץ יותר, ועל פניו מסיבה טובה. הזוכים תמיד מקימים על עצמם תילי מתנגדים ומלעיזים, כי מה ל”שיקגו”, “נפלאות התבונה” ו”שייקספיר מאוהב” ולתואר “סרט השנה”? הטרוניות נכונות ומעלה, אבל מי שמחפש באוסקר תו תקן לאיכות או בוחן את הזוכים כמביאי בשורה קולנועית ממילא כבר מזמן לא בכיוון. אז מה פשר הפרס הזחוח הזה, ולמה הוא רלוונטי מאי פעם?הגדולה המשמעותית ביותר של האוסקר היא בעיני רבים גם חסרונו המרכזי. האקדמיה האמריקאית מורכבת מיותר מ־5,000 אנשי קולנוע, המצביעים בכל שנה לכאן ולעכשיו, ואין להם כל עניין בפסק הדין של ההיסטוריה. אמנם זה מגחיך את האוסקר בראייה רטרוספקטיבית (“רוקי” שניצח את “נהג מונית”, אם להזכיר דוגמה אחת), אבל זה גם בדיוק מה שהופך אותו לבבואה מרתקת של הלך הרוח החברתי־אמנותי־פוליטי בארצות הברית. יותר מזה: דווקא השנים שבהן מנצח סרט שאיש לא יזכור בעוד שעה הן המעניינות יותר, כי עם כל הכבוד לדברי ימי הקולנוע, אנחנו מגלים בהן משהו יותר חשוב על ההווה.דוגמה מובהקת היתה 2008. בשנה שבה “האביר האפל” ו”וול־E” אפילו לא התקרבו לקטגוריה הראשית, זכייתו של “נער החידות ממומביי” הפכה בן רגע למשל על מצבה של אמריקה: אומה בשפל מורלי בגלל המלחמה באפגניסטן, שבחרה בהנהגה חדשה בתקווה שתוביל אותה לימים יפים יותר. האם זה מפתיע שבאוסקר ההוא זכה סרט לא אמריקאי, המטפל באופן תמים וקליל בעוני, בסבל ובניצול? המעשייה טובת הלב הזו שברה סטרייק של זוכי אוסקר אלימים וקשים (“ארץ קשוחה”, “השתולים”, “התרסקות” ו”מיליון דולר בייבי”), שהעידו יותר על מצב הרוח הכללי בימי בוש מאשר על פאר התעשייה ההוליוודית. אבל נשיא חדש הגיע, ואיתו רוח של אופטימיות. ההצבעה לאוסקר התנהגה בהתאם.מסמל תקופה. "נער החידות ממומביי" - הטריילר:2012 מרתקת לא פחות. אחרי שנתיים שבהן הוליווד הפסידה להפקות חוץ (“נאום המלך” הבריטי ו”הארטיסט” הצרפתי), השנה לא רק שכל הפייבוריטים מייד אין הוליווד, הם גם עוסקים בתפארתה של אמריקה כמושיעת האנושות וזכויות האדם. ניקולאס וואפשוט ממגזין “טיים" נתן במועמדים סימנים. לדבריו, בחירה ב”ארגו” (הנחשב למתמודד מוביל כרגע) תאפיין את המצביע האמריקאי ככזה שמאמין שאמריקה היא עדיין מגינת הדמוקרטיה העולמית. בחירה ב“לינקולן" תצביע על הכרה בצורך במנהיג חזק שמטרתו מקדשת את אמצעיו. בחירה ב”כוננות עם שחר” תעיד שאמריקה עוד שרויה במקום מבולבל של ניצחון ללא תהילה. מיותר לציין שדווקא הוא נטול סיכויים לזכות בשלב זה.האוסקר אולי רוצה שיחשבו שהוא קובע את מצטיין השנה הקולנועית, אך בפועל הוא מביא משהו מעניין הרבה יותר. הוא מראה מי היא אמריקה עכשיו, ובעיקר מי היא רוצה להיות. בתור מדינה שמרימה את עיניה אל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות על כל צעד ושעל – יכול להיות שהפרס הזה מדבר גם עלינו.(אור סיגולי)באורך מלא מאוד: למה הסרטים נהיו ארוכים כל כך?

עונת האוסקרים בפתח, גשום וקר ומפתה להיכנס לאולם החשוך, לשקוע בכיסא המרופד – ולגלות שנגזר עליכם להיכלא שם למשך 150 דקות לפחות, שעל 40 מהן אפשר היה לוותר מראש. “ג’אנגו ללא מעצורים”, “לינקולן”, “המאסטר”, “חיי פיי” או “אהבה” – למה הסרטים ארוכים כל כך לאחרונה? “זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי לכל אורך פסטיבל ברלין”, מתעצבן אלון גרבוז, מנהל סינמטק תל אביב, “ראיתי שם, למשל, סרט נחמד, שלא היה נגרע כהוא זה אם הגיבורה לא היתה מברישה את הסוס קצת פחות דקות משהברישה”. בעיניו, דווקא העובדה שזול יותר לעשות סרטים היום עומדת מאחורי הארכתם המיותרת. “בעבר היו לוקחים כל שוט בחשבון בגלל שהפילם היה יקר, והיום זול לצלם – אז מצלמים פי ארבעה, והבמאים מתקשים לוותר על קטעים שבלי שום ספק לא הכרחיים מבחינת הצופה. עניין של חולשה. בעיני מדובר בתופעה די מדאיגה, כי אין בה דיאלוג עם הקהל”. גרבוז, מצדו, מקפיד להקרין סרט קצר בפתח כל הקרנה של סרט בסינמטק.היה יכול להיות קצר ב-40 דקות. "ג'אנגו ללא מעצורים" - הטריילר:“אני לא חושב שמדובר בעניין גורף כמו בסרטי אוסקרים”, מסייג ירון כפתורי, המשנה למנכ”ל בתי קולנוע לב, “כשהוליווד שולפת בסתיו את התותחים הכבדים שלה, היא עושה אותם ארוכים, מתוך מוסכמה שהשתרשה שזה מעניק להם יותר משקל, כאילו שככל שהסרט ארוך יותר כך הוא גם ‘חשוב’ או ‘ראוי’ יותר. לעומת זאת, מותחני האקשן בקיץ, סרטי הילדים בחגים וגם הדרמות שרצות במהלך השנה לרוב לא עולים על 90 דקות”. למרות שסרטים ארוכים מזוהים עם הקולנוע ההוליוודי המסחרי, סרטים ארוכים לא כדאיים מסחרית לרוב, מאחר שיש להם פחות הקרנות ונמכרים להם פחות כרטיסים. אז למה זה קורה בכל זאת? “לצד זה שיש במאים מגלומנים, יש ז’אנרים שפשוט מצריכים את זה”, טוען אבנר שביט, מבקר הקולנוע של וואלה!, “איך תעשי סרט על לינקולן ב־90 דקות? או על אוואטר? איך אפשר להראות את המצוד אחרי בן לאדן ב־100 דקות? רומא לא נבנתה ביום אחד, וגם הסרט על כיבוש רומא לא נגמר בשעה וחצי”. (נטע הלפרין)

פוסטר טראומה: למה הפוסטרים שמגיעים לישראל כל כך מכוערים?

בתקופה בה כל כך הרבה סרטים נחשפים לקהל הרחב, הפוסטר הוא אחד הדברים הכי קריטיים במערך ההפצה של סרט. הפוסטר הוא לרוב המפגש הראשוני שלנו עם הסרט והוא שמתקין את הציפיות ממנו ודרכו נחווה את פלטת הצבעים שלו, לעיתים באופן תת-מודע. הפוסטר הוא לפני הכל כלי שיווקי שאמור להבליט אותו אל מול שאר האופציות. אבל בזמן שבחו"ל עיצוב הפוסטר כבר הפך לאומנות בפני עצמה, נדמה שאצלנו הבחירות לכרזה הן המיידיות והחיוורות ביותר שניתן להעלות על הדעת.נדמה שעל פי ההפצה המקומית מטרתה היחידה של כרזת הסרט היא לחשוף מולנו את השחקנים הראשיים שלו. תפיסה ויזואלית מעניינת, או חס וחלילה, יצירת סקרנות לקראת הסרט, אינה מנת חלקינו. במחשבה ראשונית מדובר במשהו הגיוני ומובן, אבל האם יכול להיות שהאימג'ים המודפסים האלו הם שמקבעים בענינו את הקולנוע ככלי בידורי ומונעים מאתנו להתייחס אליו כאל אומנות ברמה של תיאטרון וציור? קחו לדוגמא את עולם הספרות, האם הייתם מעלים בדעתכם הוצאה שעל כריכת "מאה שנים של בדידות" תמרח תמונה משפחתית רבת נפשות של קבוצת אנשים מוזרים למראה? או ל"לוליטה" תבחר תמונה של קטינה בלבוש פרובוקטיבי כשמעליה מרחפות בפוטו-שופ פניו של הומברט הומברט במבט דרמטי אל האופק? הרי זה יגרום לנו לחשוב שאנחנו ניצבים מול רומן-משרתות סמי-אירוטי משנות השבעים.הבחירה האנלית של פרצופים על הפוסטר בישראל אולי משרתת את חיבת הקהל לשחקנים, אבל לעיתים רבות פוגמת בדרך בה נחווה את הסרט, ולפעמים אפילו עושה לו עוול. הדוגמאות לכך רבות. למשל הפוסטר שנבחר לקידום "המאסטר" בארץ ובו תמונה קליידוסקופית מוזרה של שלושת השחקנים הראשיים כאילו מדובר במשולש אהבה פסיכדלי, כאשר הפוסטר הרשמי של הסרט בארה"ב – בקבוק אלכוהול חצי מלא עם שם הסרט המעוצב כתגית וינטאז' – היה ממקד את תשומת לב הקהל במוטיב המרכזי של הסרט ותחושת חוסר היציבות של דמויותיו. דוגמא קיצונית נוספת היא הויתור על עבודת הארט המדהימה של כרזת "ממלכת אור הירח", המציגה את הקווירקיות האומנותית של הסרט, לטובת תמונה קבוצתית שטוחה בצבעי פסטל של כוכבי הסרט שחס וחלילה לא נשכח שברוס וויליס משחק שם.האופן שבו בתי הקולנוע מציגים את הסרט משפיע באופן טבעי גם על אופן ההפצה של הקולנוע המקומי. עדות לכך ראינו כאשר בין שני פוסטרים לסרט המקסים "אורחים לרגע", אחד מהם תמונה חצויה ומסקרנת של שני גיבורי הסרט והשני התקפה צהובה של דמויות בתנוחה מוזרה, נבחרה העבודה השנייה שמחקה כל סקרנות או מסתורין שהיה יכול להיות לו. כמובן שבשנים האחרונות כן ראינו השקעה מרהיבה בכרזות ישראליות כמו אלו של "הערת שוליים", "חיותה וברל" ו"ההתחלפות", אבל אלו עדיין יוצאי הדופן.מקרה קיצוני של טוב ורע ראינו ממש עכשיו. ל"לרדת מהעץ" נבחר פוסטר שתופס היטב את רוח הסרט הפרועה והמשעשעת תוך כדי שהוא מייצר יותר סקרנות מאשר עובדות. על אף שלסרט ישנם שמות להתגאות בהם כמו גל תורן ושרה אדלר, הכרזה לא מסגירה אותם ומאפשרת לצופים לגלות את הדמויות ולא להתקבע על השחקנים שמשחקים אותם. לעומת זאת, עוד סרט ישראלי בעל מעלות רבות שיוצא בקרוב, "עלטה", נדמה שעשה את כל הטעויות האפשריות. זה אולי נכון ומוצדק להתהדר בפניו היפות של מיכאל אלוני, השחקן הראשי של הסרט, אבל מדוע לבחור בתמונה מטושטשת שמודבקת רע על רקע שמפנייה. האם האנשים מאחורי הסרט רוצים לדחוף  יותר לכיוון הרומנטיקה הגאה מאשר האמירה החברתית-פוליטית שהסרט מכווין אליה? חבל, כי דווקא האווירה האפלה של הסרט היא מחלקיו המרשימים יותר, וצופי קולנוע שיחשבו שהם פוסעים לעבר קומדיה רומנטית צהבהבה עלולים להתאכזב וחבל, בטח כשכבר גרסה בינלאומית טובה בהרבה הודפסה בעבר.נכון, לא נכון. הפוסטרים של "לרדת מהעץ" ו"עלטה" (צילומים: יח"צ)אמנם לא כל סרט מצריך בניית סקרנות ודגש על תפיסה אומנותית בכרזה, אבל כאשר המפיצים בכל זאת מחליטים שלו ללכת על המובן מאליו, נדמה שהסרט מרוויח מזה. בחירות יפות כמו אלו של "היו זמנים באנטוליה", "ברברה", "הולי מוטורס" ו"בתוך הבית", מעידים על כך שהסרט הוא יותר מעלילה וליהוק. הוא יצירת אומנות בפני עצמה שעל הצופה לפענח ולגלות.(אור סיגולי)זה ייגמר בדם: למה בקולנוע שידור חי נגמר תמיד במוות? זה כמעט חוק. בכל פעם שסרט קולנוע עוסק בשידור טלוויזיוני חי, הוא נגמר בשלולית דם – השידור חי והמשתתפים מתים. מספיק לציין את סצנת הסיום של הקלאסיקה של סידני לומט “רשת שידור”, אולי הסרט החשוב ביותר שנעשה אי פעם על טלוויזיה, סרט שבו הגיבור נרצח בשידור חי כי לא סיפק רייטינג גבוה דיו. סרט האינדי “הטוענים לכתר: סדרה 7”, שעוסק בתוכנית ריאליטי רצחנית שבה הגיבורים אמורים לחסל זה את זה תוך שבוע לאור המצלמות, מסתיים גם הוא בטבח. שלא לדבר על הסרט “Live”, בכיכובה של אווה מנדז, שמדמה רולטה רוסית לתוכנית פריים טיים מושקעת. זה החוק.לא מדובר, אגב, בעניין חדש: סרט הקולנוע הראשון שהציג אי פעם את קופסת הטלוויזיה על המסך הגדול היה “Murder by Television”, שהכותרת שלו היא כמובן אחד הספוילרים הגדולים בתולדות הקולנוע. במרכז הסרט עומד מדען שפיתח טלוויזיה שיכולה לשדר בשידור חי מכל העולם, אך בליל ההקרנה הראשון מצלמת הטלוויזיה שלו יורה לעברו קרן מוות לעיני הצופים ההמומים. אולי ההוכחה הטובה ביותר לכך שמדובר בתופעה ולא באוסף מקרים בודדים היא דווקא הסרט “אמריקן דרימז”, הסרט האחרון בעולם שהיינו מצפים שיסתיים ברגע מדמם. זו הרי קומדיה קיטשית ודביקה בכיכובו של יו גרנט כמנחה תוכנית ריאליטי מוזיקלית (זהירות, ספוילר). מה בדיוק הקשר בין קומדיה קלילה למוות אכזרי? באופן לא ממש מפתיע מבחינת מי שעקב עד עכשיו, תאונה גורמת לכך שברגע האחרון פצצה מתפוצצת בלב השידור החי, וגרנט מתפזר לרסיסים לעיני מיליוני צופים. השידור החי הורג.הצפייה בטלוויזיה מזיקה לבריאות. "אמריקן דרימז" - הטריילר:אז מה יש לקולנוע נגד הטלוויזיה? למה להציג את האחות הקטנה כרוצחת סדרתית? הסיבה נעוצה ככל הנראה בתחרות רבת השנים בין המדיה השונים. מאז שנות ה־50 של המאה ה־20 הקולנוע איבד גובה והפך למדיום משני, לעומת הטלוויזיה שחדרה לבתינו בסערה. הקולנוע אמנם הציע מסך גדול יותר, תלת ממד, סאונד איכותי ובעיקר כוכבים, במאים ותסריטאים גדולים יותר, אבל דבר אחד הוא לא הצליח לעשות – לשדר לייב. לא משנה כמה הקולנוע יתאמץ וישתדרג, גם בעידן הדיגיטלי מדובר בסופו של דבר במדיום מת שמציג את מראות העבר. אם אתה צופה בזה בקולנוע, סימן שזה לא קורה עכשיו, וזה תמיד קצת פחות מרגש מהגל הפתוח של שידורים חיים משריפה גדולה או מפיגוע (לא בארץ, חלילה).“אם אתה לא יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם”, אומר הפתגם הידוע. אבל מה אם אתה פשוט לא יכול טכנולוגית להצטרף? במקרה כזה, הכפש אותם ברבים. וזה בדיוק מה שהקולנוע עושה בעשורים האחרונים – לוקח את היתרון הטכנולוגי של השידור החי ומציג אותו כחיסרון מוסרי חריף. השידור החי ממית ומשחית, ולכן הקולנוע בעצם איכותי ובטוח יותר. השידור החי מסכן את הצופים – הקולנוע שומר עליהם, עדיף עם היד בכיס ליד הקופות.(נועם פיינהולץ) סטופ מושן: לאן נעלמו ההפסקות בקולנוע? געגועים הם עניין חיובי: הוא מראה שאנחנו אנושיים ושלא משנה מה דחפנו לעצמנו עוד נותרו לנו כמה שרידים של תאי זיכרון. אבל יש דברים שמוזר להתגעגע אליהם, ושמורים לווירדואוז ולבעלי שלפוחית רגיזה במיוחד, כמו ההפסקות בקולנוע. “אין דבר נוראי יותר מהפסקות באמצע סרט”, נזעק מבקר הקולנוע והבלוגר יאיר רוה, “זו חבלה בסרט, שמטרתה היתה להעשיר את בעלי המזנונים על חשבון איכות הצפייה של הצופים”. בעבר הרחוק הפסקות היו כורח טכני בשל הצורך להחליף גלגל. כמו כן, במאים של יצירות קולנועיות שארכו שלוש וארבע שעות - בסגנון “חלף עם הרוח”, “ספרטקוס” או “לורנס איש ערב” - השתמשו בהפסקה במטרה להעניק לצפייה נופך של אירוע מכובד כמו יציאה לאופרה. אבל מאז שנעלמו הגלגלים, יחד עם סרטי הקולנוע הנצחיים, לא נותרה הצדקה להפסקות, וישראל נותרה אחת המדינות הבודדות שבהן המשיכו בנוהג הבזוי. “אם היה טעם בהפסקות, בעלי בתי הקולנוע היו ממשיכים בהן”, סבור אבנר שביט, מבקר הקולנוע של וואלה!, “אבל הם גילו שזה לא רווחי מספיק, ושלא מספיק אנשים יוצאים החוצה. יש לכך כל מיני סיבות: נראה שבגדול אנשים לחוצים יותר מאשר בעבר. הם מעדיפים להישאר באולם, וגם במהלך הסרט הם עם האייפון ביד, מחכים שהסרט יסתיים כדי שיוכלו להחזיר שיחה. אין להם כוח להאריך את החוויה, ואם תעכבי אותם בעוד רבע שעה הם ישתוללו. חוץ מזה, חוק הפופקורן נכנס לפעולה דה פקטו לפני שנה, ומאפשר לצופה להכניס לאולם כל אוכל שירצה. מה גם שפעם בתי הקולנוע היו מבנה עצמאי, ומזנון בית הקולנוע היה מתחם האוכל היחיד בסביבה.היום רוב מסכי הקולנוע בארץ צמודים לעשרות מסעדות, כמו בסינמה סיטי, ואנשים נכנסים להקרנה עם מקדונלדס בכיס. בקיצור, מי צריך פופקורן?”.הדבר היפה הוא שהפסקת ההפסקות היתה בסופו של דבר לא רק כורח של שינויים טכניים ותרבותיים, אלא בפירוש היענות של בעלי בתי הקולנוע לתחנוני הקהל. “הופנו כלפינו המון תלונות”, אומר ירון כפתורי, המשנה למנכ”ל בתי קולנוע לב, “הרי ממילא מי שחייב לרוץ לשירותים מעדיף לרוץ לשלוש דקות באמצע הסרט מאשר לעמוד בהפסקה עם עוד עשרות אנשים. הקהל דרש חוויה כוללת, בלי הפסקות מיותרות, והחלטנו ללכת איתו ועם שאר העולם, ואנחנו שמחים שכמו תמיד גם שאר בתי הקולנוע הלכו בעקבותינו”. “גם ליס פלאנט היה חלק בכך”, טוען רוה, “בניגוד לסינמה סיטי, שבתחילת הדרך הנהיגו הפסקות, ביס פלאנט מראש הלכו על פורמט נטול הפסקות, בשיטה האמריקאית, ומאז זה סטנדרט. מה גם שבעידן הדיגיטלי, כשהמקרין עושה הפסקה הוא פשוט לוחץ על Pause וזה נראה ממש רע, כמו צפייה ביתית, ועדיף להימנע מזה. בשורה התחתונה, בתי הקולנוע החליטו ליישר קו עם הקהל, וזה דבר מאוד יפה בעיני. כמי שבשבילו זה היה אחד המאבקים המרים ביותר שניהלתי, אני יכול לומר בהקלה שניצחנו, לא?”.(רננה הלפרין)

פופ איט: למה אנחנו מנשנשים בקולנוע דווקא את האוכל הכי מרעיש שיש? לא ברור מי החליט שדווקא פופקורן יהיה המלווה הרשמי של סרטי הקולנוע, ולמה, אבל אני מבטיח שאם אפגוש באדם הזה אכלא אותו לנצח בגיהנום של גרעיני תירס מתפצחים, ממש כפי שהוא עושה לרוב צופי הקולנוע בעולם בכל הקרנה והקרנה. הפופקורן, שהחל כחטיף הנמכר בירידים ובהופעות קרקס, מצא את דרכו גם אל פתחיהם של אולמות הקולנוע בראשית המאה הקודמת. מנהלי האולמות ניסו להילחם בבלגן ובטינופת שנוצרו, אבל ימי השפל הכלכלי בארצות הברית גרמו להם להכניס בדלתותיהם את הרוכלים ולתת להם דוכן קבע. בימי מלחמת העולם השנייה והמחסור בסוכר ובחטיפים, הפופקורן השלים סופית את כיבוש בתי הקולנוע והפך למאנץ’ האולטימטיבי בשביל מי שחייב ללעוס תוך כדי צפייה. אבל האם יכול להיות רעיון גרוע יותר מפופקורן כמאכל הלאומי של חובבי הסרטים? אולי נאצ’וס, וגם את זה כבר התחילו למכור במזנונים. עם זאת, ספק אם יש עוד נזק סביבתי כמו זה שגורמים פיצוחי התירס הלבנבנים, שמחרבים את ההנאה של כל חמשת החושים מהסרט, באופן הבא:1. האכילה מדליים מחייבת את הסטת העיניים מן המסך, כדי לחסוך תקריות לא נעימות. מה גם שהפופקורן נוטה להתפזר לכל עבר, בעיקר כשטינאייג’רים זורקים אותו זה על זה מרוב שעמום.2. קול הלעיסה של הגרעינים המגודלים שווה ביכולת ההכעסה שלו רק לזה של דודה המנסה, לשווא, לחנוק למוות שקית ניילון.3. לא יודע מה איתכם, אבל ההתניה הפבלובית של שמן שרוף סלאש מרגרינה תעשייתית מותכת וסרטי קולנוע עושה לי בחילה. בטח שלא תיאבון.4. אותו שמן / תחליף שמן שמצטבר על אצבעות הידיים הופך בשילוב עם רוק לחומר דביק ודוחה במיוחד, שתמיד מוצא את דרכו למסעדי המושבים הרכים. ותודה לזה שישב שם לפני והשאיר מזכרת.5. ובינינו, זה אפילו לא טעים, החרא הזה. וגם נתקע בין השיניים.(אורון שמיר)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ