קרלוס רייגאדס: "יש משהו רוחני במציצות"

“אור לאחר החשכה” הוא הסרט הראשון של קרלוס רייגאדס, מגדולי הבמאים המקסיקנים היום, שמגיע להקרנות מסחריות בישראל. לכבוד המאורע, פבלו אוטין דיבר עם הבמאי על קולנוע, משפחה, אורגיות וכדורגל

פבלו אוטין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פבלו אוטין, עכבר העיר

פגשתי את קרלוס רייגאדס לראשונה בפסטיבל ביוון לפני חמש שנים. ראיתי את סרטיו הראשונים, והאמנתי כמו רבים שהבמאי המקסיקני הצעיר הוא אחד הבמאים המבטיחים והגדולים של התקופה. דיברתי עם אחד ממנהלי הפסטיבל כשהוא הופיע, ומיד נדבקתי אליו. “אתה קרלוס רייגאדס?”, שאלתי. הוא ענה בחיוב והזמין אותי להצטרף. הוא הסביר שהוא ממהר למלון חמישה כוכבים שבו הפסטיבל שיכן אותו, כי אשתו נטליה מחכה לו והם רוצים להספיק להיכנס לג’קוזי לפני שסוגרים. בהליכה מהירה הצגתי את עצמי ושוחחנו, אבל הוא נראה טרוד. הוא הבין שבעצם הוא אמור להיות באולם ההקרנות, כי בעוד כמה דקות יוקרן סרטו “אור חרישי”. הדילמה היתה קשה – אם יגיע לאולם יפספס את הג’קוזי. מה עושים? הצעתי שיעזוב את ההקרנה וילך על הג’קוזי. הוא נשמע מרוצה, וביקש שאודיע לאנשי הפסטיבל שהוא יגיע אחר כך. אז הבנתי לא רק שעשיתי טעות, אלא שגם נהפכתי לשליח. ותמיד רוצים להרוג את השליח. אנשי הפסטיבל קצת כעסו, אבל לא היה להם הרבה מה לעשות. אחרי ההקרנה רייגאדס הופיע עם אשתו, דיבר עם הקהל, ואז הזמין אותי להצטרף לערב עם במאים מקסיקנים אחרים.המחשבות של רייגאדס, כמו הסרטים שלו, מערבבות נמוך עם גבוה, ג’קוזי עם גאולה, ארצי עם שמימי. הדרך שלו להגיע לתובנות פילוסופיות עוברת בגוף, בטבע, בחיות, בסקס. הרעיון של הגופני כדרך להגיע אל הרוחני עומד גם במרכז “אור לאחר החשכה”, סרטו הרביעי של רייגאדס, והראשון שמגיע להקרנות מסחריות בישראל. אחרי שלל פרסים בפסטיבלים בינלאומיים (כולל פרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון), “אור לאחר החשכה” נוחת בישראל ומתגלה כסרט מאוד אישי: הסיפור סב סביב בני זוג בורגנים מקסיקנים לבנים הבונים את ביתם בכפר, מגדלים שני ילדים ומקיימים מערכת יחסים עם תושבי הכפר הלא מערביים, המשתייכים למעמד חברתי נמוך יותר. רייגאדס כתב את התסריט בזמן שבנה את ביתו באזור כפרי, בסביבה של אנשי הכפר הלא מערביים, וצילם את הסרט בבית עצמו. דמות האשה בסרט נקראת נטליה, כשם אשתו של רייגאדס, ואת ילדי הזוג בסרט מגלמים הילדים של רייגאדס. קשה שלא להרגיש ש”אור לאחר החשכה” הוא כמעט הום מובי, סרט ביתי שקיבל צורה של קולנוע אמנותי: הריבים בין בני הזוג, הניסיון למתוח את גבולות הקשר (דרך אורגיה עם זרים), גידול הילדים, שיפוץ הבית והקשר עם שכני הכפר והטבע שסביבם. זה סרט על החיים בימינו, וגם מבט פילוסופי על המאבק היומיומי בין אור וחושך, תסכול וסיפוק, אהבת החיים והפספוס שלהם.» אור לאחר החשכה - כל הפרטים ומועדי הקרנה» הרהור באורך מלא: קרלוס רייגאדס על סרטו הקודם“תראה, נטליה, אשתי, היא גם העורכת של הסרט, וערכנו את הסרט כאן, בבית. הילדים הסתובבו וראו קטעים מהסרט, אז החוויה היתה קצת כמו הכנה של סרט ביתי, אבל הסרט לא באמת אישי”, אומר רייגדס בראיון שקיימנו בסקייפ, “אני מרגיש שהסרטים הקודמים שלי הרבה יותר אישיים מזה. נכון שיש הרבה דברים בסרט שמקבילים לחיים שלי, ואפשר להגיד שרוב הדברים שמתרחשים בו מתבססים על דברים שחוויתי, אבל בסופו של דבר תפיסת העולם של הדמויות מאוד שונה ואפילו הפוכה מזו שלי. יש בין בני הזוג חוסר תקשורת שלא דומה למערכת היחסים שלי עם אשתי. אמנם מערכת היחסים שלי לא מושלמת ויש לה בעיות, אבל בסרט זה מוקצן. לכן אני לא מרגיש שזה עלי. אם כבר, אני מרגיש שדווקא בדמויות ובסיפורים המומצאים יש כנות רבה יותר ואפשר לגעת בדברים אישיים יותר. כשדברים נראים חשופים בצורה ישירה, דווקא שם יש משהו מוסתר, לא אמיתי. במהלך העריכה נטליה שאלה אותי למה הגיבור של הסרט מדבר לא יפה לעובדים שמשפצים את הבית שלו: ‘אתה לא מדבר ככה, אתה מדבר בגובה העיניים’. אמרתי לה שהדמות הזאת היא לא אני. החברה המערבית מסתכלת בהתנשאות על האחר, זה מאוד מושרש. אז הסרט מעלה את השאלות האלה גם”.המקום בו נפגשים הגשמי והרוחני. "אור לאחר החשכה" - הטריילר:למה ליהקת דווקא את הילדים שלך?“זה היה פשוט יותר. יש הרבה החלטות שנעשו מסיבות טכניות, כדי להקל על ההפקה. תראה, המבוגר, אלעזר, כבר בגיל שהוא יכול להבין כשמבקשים ממנו לשחק ולעשות דברים, אבל הקטנה, רות, היתה בת שנה וחצי־שנתיים כשצילמנו, ואי אפשר לבקש מילדה בגיל הזה להפריד בין משחק והתנהגות. היה מאוד קשה לעבוד איתה, כמו שאני מניח שהיה יכול להיות עם כל ילד בגיל הזה. היתרון הוא שכשזה הילדים שלך אתה יכול לצעוק עליהם ולביים אותם בלי לתת כל הזמן הסברים להורים שלהם”.הסרט נפתח עם רות, שרצה בשדות לבדה וצועקת “פרות, פרות!”“הסצנה נראית מסוכנת, כי ילדה רצה לבד בשדות בין החיות, אבל השדה הזה נמצא חמש דקות מהבית שלנו, ואני הולך אליו הרבה ונהנה מהרוגע ומהיופי של הנוף הזה. מבחינתי, הסצנה הזו משדרת איזשהו חופש מאוד בסיסי, אפשר להגיד אפילו משהו טהור. ילדה שיכולה להסתובב חופשייה, ללא השגחה - יש איזה תמימות ויופי בכך. כשאנחנו ילדים אנחנו חווים את הטוהר הזה, שמהר מאוד, כבר בסביבות גיל שלוש, הולך לאיבוד. בצורה דומה, גם השוט שפותח את הסרט הוא תמיד שוט מאוד טהור. שוטים שפותחים סרטים הם שוטים שאני מאוד אוהב. כשאתה מתחיל סרט, לשוט אין עדיין את ההקשר הדרמטי. כל מה שיש זה הדבר הראשוני הזה שבתמונה. הצופה רואה את זה ועדיין לא יודע למה לשייך אותו. לו הייתי יכול הייתי רוצה לעשות סרט שכולו כמו שוט פתיחה. כלומר, למרות שהסרט נמשך שעתיים, להצליח לשמור על מתח, עניין והתפעלות שמרגישים כשרואים פתיחה של סרט, לפני שזה מתקלקל. כי כשמתחיל הסיפור, התמונות הופכות לייצוג שלו ומאבדות מהכוח הרגשי שיש להן כדימוי”.סצנת הפתיחה של הסרט השני שלך, “דו קרב בשמיים”, היא אחד השוטים שבהם הרוחניות שאתה יוצק לגוף בולטת במיוחד. יש בה תיאור די גרפי של מין אוראלי, אבל כאקט רוחני, אפילו עם סממנים דתיים.“זו דוגמה מצוינת. באופן כללי, למציצות יש הרבה משמעויות. יש את המשמעות המינית, כמובן, אבל מבחינתי יש משהו רוחני במציצות. כשצילמתי את הסצנה ניסיתי לנקות החוצה את החלקים היותר וולגריים ולהבליט את הצדדים הפיוטיים של המציצה. בעצם, כשצילמתי את המין האוראלי חשבתי בראש שהמטרה שלי היא בסופו של דבר להראות את הסצנה הזאת לסבתא שלי ולגרום לה להרגיש שהיא רואה משהו יפה, ושתגיד לי ‘איזה יפה’. לצערי, זה לא קרה. סבתא שלי ראתה את הסצנה וחשבה שזאת פורנוגרפיה ושזה גס”.אבל סבתא של רייגאדס רחוקה מלהיות המבקרת הקשוחה היחידה שלו. “אנשים מתפעלים מזה שאני לא מתרגש מהביקורות הרעות, אבל הביקורות האלה לגיטימיות לחלוטין”, הוא אומר, “אני יכול להבין שמישהו לא יאהב את הסרט שלי ויחשוב שאין בו כלום. התקווה היא שיש גם אנשים שיוכלו להתחבר לחוויה שאני מציע”. רייגדס מתכוון גם לקריאות הבוז שהסרט קיבל בהקרנתו הראשונה בפסטיבל קאן. “אור לאחר החשכה” תפס את כותרות העיתונים המקסיקניים והצרפתיים לאחר שהקהל הביע זעם אלים במהלך הקרנתו בפסטיבל הפלצני ביותר בעולם. בסופו של דבר, הוא קטף את פרס הבימוי. אני אומר לו שלעומת אמנויות אחרות, עדיין יש ציפייה מהקולנוע שיהיה פחות או יותר תקשורתי, וידבר עם קהל רחב יחסית. “זה נכון,” הוא משיב, “כי הקולנוע נולד בתקופה שבה המסחריות והצרכנות הן דבר מרכזי. אבל במוזיקה יש נגן צ’לו, שמנגן יצירות קלאסיות ואף אחד לא מצפה שהוא ירצה את כולם או שיהיו לו להיטים ברדיו. בקולנוע תמיד יש ציפייה שסרט יתקשר ברמה כוללת, ואם לא, זה לא מספיק טוב. ‘אור לאחר החשכה’ עלה כבר במקסיקו, וכמו בכל הסרטים שלי הקהל מתחלק לשניים – אלה שמאוד אוהבים ואלה שחושבים שזה הדבר הכי גרוע שנעשה אי פעם”."הרבה דברים בסרט מקבילים לחיים שלי". רייגאדס על סרטו "אור לאחר החשכה" (צילום: יח"צ)

השטן הוא לאנשים מבוגרים

“אור לאחר החשכה” נפתח במה שנראה כמו שטן שנכנס לבית הבורגני, מאיים עליו ועל התמימות שעוד שוכנת בו. “אני לא חושב שזה השטן שמביא אסונות אל המשפחה הזאת”, מבהיר רייגדס, “אני לא מאמין בשטן או ברוע מוחלט, בהחלט לא כמשהו דתי. אפשר להגיד שהשטן הוא סוג של חלום, או שרואים אותו מנקודת המבט של הילד. שטן יכול לייצג את הפחדים של ילד, והפחד הזה מוכנס אל הילד בזמן שהוא גדל על ידי החברה, ההורים, הסביבה שלו. זה הרגע שבו הוא מפסיק להיות תמים וטהור. שים לב שהשטן נכנס לבית, מסתכל על הילד, ואז עוזב ומתקדם לכיוון החדר של ההורים. הוא מגיע עם תיק וכלי עבודה. זה משהו יומיומי, זאת העבודה שלו, והוא הולך לחדר ההורים. הסרט אומר שהשטן הוא עניין של אנשים מבוגרים, שעושים הפרדות בין טוב ורע מוחלטים. אני לא מאמין בדברים האלה. יש, כמובן, פעולות פוגעניות ופעולות חיוביות, אבל אני לא מקשר אותן לרוע. אני מאמין שפעולות פוגעניות מגיעות מתוך בורות. אנשים שעושים דברים רעים בסרטים שלי עושים אותם מחוסר ידע, או משום שהמצב שלהם ממש נואש. זה לא שהשטן השתלט עליהם”.לגיבורים הבורגנים שלך יש יצרים אלימים“כי מבחינתי אחד הנושאים המרכזיים של הסרט הוא חוסר הסיפוק המתמיד של החברה המערבית הבורגנית. אנחנו מלווים את המשפחה הזאת, שכביכול יש לה הכל: הם זוג אוהב ויש להם בית יפה, שני ילדים, כלב, מעמד כלכלי טוב, והם עדיין כל הזמן מרגישים שמשהו חסר. זאת החשיכה ששם הסרט מצביע עליה. לא חשיכה של שטן, אלא צל שמוטל על חיי הזוג הזה. יש משהו במהות התרבות המערבית, שלא משנה כמה יש לך, תמיד אתה מרגיש חוסר סיפוק. זה לא שחסר לך משהו ספציפי פה ושם, אלא שיש פרדיגמה ששולטת בחברה שלנו, והובילה גם לתרבות הצריכה. אנחנו כל הזמן חייבים עוד ועוד. היא גרמה לחלק מאוד גדול מהעולם להפוך להישגי, כובש, חותר שוב ושוב לקראת מלחמה. זה הוליד תופעות מזעזעות כמו נאציזם, פשיזם, סטאליניזם, אימפריאליזם, ובאופן כללי תפיסה של אני כנעלה על האחר. המשפחה בסרט חיה תחת הפרדיגמה הזאת, וזה מוביל לבדידות. האור הוא היכולת להבין את הטוב שסביבך ולהסתפק בו. לחגוג את מה שיש סביבך”.כדי להתמודד עם חוסר הסיפוק הזה בני הזוג מגיעים לאורגיה משונה בסאונה צרפתית. זה חוזר בסרטים שלך – עירום שלא עומד בסטנדרטים המקובלים של יופי. מאיפה זה בא?“היו כאלה שאמרו שזה כמו ציורים של רובנס, אבל זה לא באמת משם. אני יכול להגיד לך שכפי שאני מנסה לא ליפול במלכודת של טוב ורע, אני גם מאמין שאין יפה ומכוער. מה שיש זה מבט יפה ומבט מכוער. מבחינתי הגוף של האשה שמחבקת את נטליה באורגיה הוא מושך. זה, כמובן, משהו מאוד אישי שקשור לטעם שלי. אז אני מביט בגוף שלה כך, ומצלם אותה כך. מצד שני, גם גוף שנחשב ליפה, גוף של דוגמנית, למשל, אפשר להסתכל עליו באופן מכוער. השאלה היא איך איך לא נכלאים במונחים של יפה ומכוער, אלא מביטים בעולם בצורה יפה”.למרות שאתה יוצר קולנוע אמנותי עצמאי, אתה בקשר טוב עם במאים מקסיקנים מצליחים של קולנוע מסחרי מאוד, כמו אלפונסו קוארון (“הארי פוטר והאסיר מאזקבאן”), שקרא לך המאסטרו של הקולנוע המקסיקני והמאסטר האישי שלו.“כן, אני בקשר איתו וגם עם אלחנדרו גונזאלז איניאריטו, שעשה את ‘בבל’. לפעמים הם שולחים לי תסריטים, כי הם יודעים שיש לי מבט אחר, וגם אני שולח להם לפעמים תסריטים שלי. את גיירמו דל טורו אני מכיר, אבל דווקא לא רואה אותו הרבה, כי הוא תמיד עסוק מדי בלצלם סרטי בובות בניו זילנד או משהו (מתייחס לצילומי ‘ההוביט’, שבהם דל טורו השתתף כמפיק ותסריטאי; פ"א). מצד שני, אני גם מפיק סרטים לבמאים מקסיקנים עצמאיים. אני לא כל כך מאמין בהפרדה בין במאים של קולנוע אמנותי ובמאים של קולנוע מסחרי. מה שחשוב זו הכנות. אם במאי עושה את הסרט שלו ממקום כן, זה לא משנה אם הוא מסחרי או אמנותי, מה שחשוב זה שזה נעשה מתוך המקום הזה”.מקסיקו אף פעם לא זוכה במונדיאל. מתוך "אור לאחר החשכה" (צילום: יח"צ)יש משהו יפה בקהילתיות שלכם. בארגנטינה יש שסע בין הבמאים המסחריים והאמנותיים; אצלכם קוארון יכול לביים את “הארי פוטר”, אבל גם לפרגן לך ולהפיק סרטים עצמאיים במקביל.“זאת הסיבה שמקסיקו אף פעם לא זוכה במונדיאל”. איך זה קשור למונדיאל?“זה קשור. תראה, אלה תרבויות שונות. ארגנטינה, כמו ארצות הברית וישראל, היא מדינה של מהגרים, ויש משהו במנטליות המערבית של מדינות מהגרים שהוא מאוד תחרותי, ולוקחים הכל נורא ברצינות. אתם חדורי מטרה. בזמנו נהגתי לשחק כדורגל עם חבורת ארגנטינאים שעברו לגור במקסיקו בתקופת הדיקטטורה בארגנטינה. הרבה ארגנטינאים גדלו כאן, אבל המנטליות שלהם נותרה ארגנטינאית. הם כעסו עלינו כל הזמן, כי הגענו מאוחר למגרש, לקחנו את הזמן, לא עשינו חימום, ולא השקענו מספיק. תפסו אותנו כלא רציניים. הם היו מגיעים בזמן, וגם רבים כל הזמן על כל כדור, רצים, צועקים, מתלהמים. הם היו מאוד תחרותיים, אפילו סתם במשחקי שכונה. ככה מנצחים במונדיאל".רייגאדס ממשיך ומסביר את ההבדל: "במקסיקו יש תחושה שהדברים לא כל כך חשובים, לא עושים עניין משום דבר. אולי בגלל זה אנחנו מסתדרים. כמובן שיש בזה גם משהו מתסכל. אני קורא עכשיו הרבה על המלחמה בין מקסיקו לארצות הברית במאה ה־19, שנחשבת לאחת המלחמות הכי לא הוגנות בהיסטוריה, השפלה מאוד גדולה למקסיקו. חלק גדול ממה שהיום זה דרום ארצות הברית היה פעם של מקסיקו, וארצות הברית פשוט כבשה תוך שנה וחצי הכל. חוסר השוויון בכוחות היה בולט מאוד, בעיקר כי החברה המקסיקנית בכלל לא חשבה על כיבוש או מלחמה. עד שהם קלטו שיש מלחמה, כבר היה אבוד להם. לפני כמה שבועות היינו בחופשה, והלכנו עם זוג חברים ארגנטינאים לים. הם היו בהלם: היו בחוף בסביבות 2,000 איש, אבל אפילו לא כדור אחד. לא כדורעף, לא כדורגל, לא מטקות, לא גולשים. במקסיקו יש גלים מדהימים, אני יודע שיש ישראלים שמגיעים במיוחד כדי לגלוש אצלנו, אבל אז לא היה אפילו גולש אחד. לא היתה שום פעילות פיזית. מה שכן היה זה המון מקסיקנים שמנמנים שוכבים על החול או על כיסאות נוח, מחוסרי דאגות, לא זזים ופשוט נהנים מהשמנמנות שלהם. הארגנטינאים היו בהלם וחשבו שזה בזבוז, ואני חשבתי שיש משהו יפה בזה. גם בודהה היה עגלגל. יש משהו בלגדל כרס ולאהוב אותה שנראה לי בריא מאוד מבחינה נפשית.

בעיניו, יש בכך משום היתרון: "מקסיקו מחולקת לשני קטבים מאוד ברורים. 25 אחוז מהתושבים מערביים, אבל החלק הלא מערבי זה מה שמציל את מקסיקו ועוזר לה לחיות בשלווה עם עצמה. כמובן, יש לזה צד שלילי, כי כנראה שלעולם לא נזכה בגביע העולם בכדורגל, או נצליח להגן על עצמנו בפני צבאות זרים. אבל זה גם חיובי, כי משהו בתפיסה המערבית מייצר חוסר שובע מתמיד. הצד ה’לא מערבי’ הוא צד עם בעיות, אבל גם כזה שתורם ליכולת ליהנות מהחיים כפי שהם. מדובר באוכלוסייה תחת דיכוי, שעברה טראומות ועד היום לא מצליחה להתגבר על מה שעוללו לה. אבל יחד עם זה, אני רואה בה את הצד המקבל והרגוע, שלא לוקח דברים בכבדות ולכן מצליח להסתפק במה שיש וליהנות מהחיים”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ