"כל הוורמירים בניו יורק": סרט עצמאי באמת

צפייה מחודשת בסרטו של ג'ון ג'וסט, שיוצא לראשונה ב־DVD, מוכיחה שאין מה להשוות בין יצירתו של הבמאי ובין מה שמכונה היום "אינדי". הקולנוע שלו משוחרר ממוסכמות ונראה כמתווה הדרך ליוצרים עכשוויים כמו לנה דנהם

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

כשמדברים על קולנוע אמריקאי עצמאי, מה שקרוי היום "אינדי", אי אפשר שלא להזכיר את ג'ון ג'וסט. הקולנוען הוותיק יוצר מאז שנות ה־70 סרטים בתקציבים אפסיים ובחזון אמנותי שאין דומה לו, אבל זכה להכרה הגדולה ביותר שלו דווקא בשנת 1990. אז, כשיצא לבתי הקולנוע "אמון" של האל הארטלי - עוד במאי עצמאי אמיתי - התוודעו שוחרי הקולנוע ההרפתקניים גם ליצירתו של ג'וסט "כל הוורמירים בניו יורק". לפני כשנה התקיימה לכבודו רטרוספקטיבה בסינמטקים ברחבי הארץ, שם הוגדר הסרט הזה כנגיש ביותר מבין סרטיו ולכן גם נבחר לפתוח את המחווה. כעת הוא יוצא לראשונה ב־DVD, חידוש אמיתי, שכן עד עתה הדרך היחידה לצפות באופן ביתי בסרטיו של ג'וסט היתה להזמין אותם מהאתר הרשמי של הקולנוען עצמו (jon-jost.com), כך שאולי עכשיו הוא יחל לזכות בחלק מההכרה שמגיעה לו. בלי ג'ון ג'וסט לא היתה לנה דנהם ("גירלז", "רהיטים זעירים"), למשל.את "כל הוורמירים בניו יורק" אפשר להגדיר כקומדיה רומנטית, או אולי דרמה רומנטית. הסיפור המרכזי סובב סביב שחקנית צרפתייה (עמנואל שאולה) שאליה ניגש ברוקר ניו יורקי (גורדון ג'וזף וייס) בחדר שבו מוצגים ציוריו של יאן ורמיר ההולנדי ("נערה עם עגיל פנינה"), במוזיאון המטרופוליטן. זוהי התמה המרכזית של הסרט ואלה ארבעת גיבוריו הראשיים - שתי הדמויות, הצייר והעיר. עלילות משנה שנועדו להעמיק ולפתח את הדמויות נשזרות סביבן, כמו שגרת עבודתו של הברוקר או חייה בדירת שותפים טיפוסית של השחקנית. כמו בכל קומדיה רומנטית, תהליך ההתקרבות/התרחקות של הגיבורים תופס את מרב תשומת הלב, אך בשונה מן המקובל בז'אנר, הכל אותנטי, בגובה העיניים ולא מטומטם כלל.לא רק הדמויות הן גיבורות הסרט, גם האמנות. "כל הוורמירים בניו יורק" (צילום: מתוך הסרט)התוצאה המיידית של הגישה הקולנועית של ג'וסט היא - ואין שום דרך אחרת להגיד זאת - שעמום קל עד בינוני. כאשר לא מנסחים עבורנו כצופים את הדברים באופן שאליו אנו מורגלים, קשה כפליים להתנתק מן המציאות ולהתחבר לסרט. אבל אם מתגברים על הפיהוקים הראשוניים, מגיעים לשלב של חוויה השונה מהותית מרוב הסרטים האמריקאיים שראיתם ותראו בחייכם. זה קורה בסצנה אחת מופלאה, אותו רגע שבו נפגשים השניים לראשונה במוזיאון, כשסביבם ציוריו של ורמיר.עשה זאת בעצמך נתחיל מן העובדה שג'וסט הוא קולנוען שלא רק כותב ומביים, אלא גם מצלם ועורך את סרטיו. הדבר מקנה לו שליטה אבסולוטית בתוצאה, ואכן שני האלמנטים הכי פחות שגרתיים בסרט הזה של ג'וסט הם הצילום והעריכה. מצלמתו משוטטת בחלל, כמעט לעולם לא נחה. אך לא באופן התזזיתי שמעורר את החשד כי הצלם לוקה בפרקינסון (כמו בסרטי האקשן העכשוויים) אלא בצורה שמזכירה ריחוף, כמו דילוג בין עננים. הטכניקה מקנה לסרט תחושה חולמנית ומהורהרת למדי, שמתכתבת היטב עם הטקסטים שבפי הדמויות, וכן גם עם התנהגותן הכללית. כאשר מצלמתו כן עומדת במקומה, היא כולאת את הדמויות בפריימים ממוסגרים, משל היו אובייקטים בציורים.העריכה היא כלי דרמטי מהותי נוסף בסרט, כאשר ג'וסט מאריך את השוטים שלו יתר על המידה ויוצר תחושת כובד של זמן מתמשך, או חותך בין זוויות צילום "אסורות" בבואו לצלם דיאלוג. כאשר התארח בארץ סיפר הבמאי שאם הוא נתקל בסרט קולנוע שבו סצנת דיאלוג מצולמת באופן הרגיל של טו־שוט (חיתוך בין פרצופי הדוברים, זה מול זה), הוא קם ועוזב את האולם. כלומר, הנורמטיבי של האחד הוא השעמום של האחר, וג'וסט מדגים זאת בבואו לצלם דיאלוגים בסרטו שלו. יש לא מעט דיבורים ב"ורמירים", אבל אף דו שיח לא מצולם בצורה הרגילה, המשעממת, אלא מאפשר למצלמה להוסיף רובד למהות השיחה.לא דומה לרוב הדברים שאפשר למצוא כעת בקולנוע. "כל הוורמירים בניו יורק" (צילום: מתוך הסרט)למרות שלוקח זמן להתרגל לקולנוע הייחודי של ג'וסט, התחושה בסוף הסרט היא של מאמץ שהיה שווה להשקיע. זוהי ההרגשה כי נחשפנו זה עתה להצצה אוריגינלית לחייהם של אינטלקטואלים ניו יורקים צעירים משנות ה־90, במקום טעם הלוואי הידוע לשמצה שמתלווה אל קולנוע אמריקאי, גם כזה המוגדר כאינדי. פשוט אין מה להשוות בין הסרטים המלוטשים שמופקים כיום תחת האצטלה של "עצמאיים", אבל עולים מיליונים רבים של דולרים, ובין יצירתו של ג'וסט, שברבע מיליון דולר ברא סרט חשוף, כן ואמנותי, לפחות כמו ציור גדול, גם אם לא של ורמיר.

"כל הוורמירים בניו יורק". בימוי: ג'ון ג'וסט. ארה"ב 1990, 87 דקות. אנגלית (רהוטה) ללא כתוביות.הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ