נטע אלכסנדר, עכבר העיר
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

האמן כריסטיאן מרקליי, שהגיע לפני כשבועיים למומה, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, כדי להציג את עבודתו המונומנטלית ועטורת-השבחים "השעון", מגלם בהופעתו ובשפת הגוף שלו את הערכים שעומדים בבסיסה של יצירתו, המתפרשת על פני 24 שעות בדיוק: כשהוא לבוש בחליפה מהודרת בגווני כחול ושחור ונעליים שחורות מצוחצחות, גופו הצנום וארשת פניו הרצינית גורמים לו להיראות כמו תשדיר שירות מהלך לאתיקה פרוטסטנטית. ואכן, הוא הראשון להודות שכדי להפוך אינספור סצנות, קטעים או שוטים שנלקחו מתוך אלפי סרטים ליצירת אמנות קוהרנטית חייבים מידה נדיבה של סבלנות, דבקות במטרה, שיטתיות ויכולת להתמיד בעבודת נמלים על תוכנת העריכה במחשב הביתי.» השעון - כל הפרטים

בשיחה עם עיתונאים ניו יורקים לקראת הצגתו של "השעון" - יצירה שנחשפה לראשונה באוקטובר 2010 בלונדון והוצגה מאז בביאנלה בוונציה (שם היא קטפה את פרס "אריה הזהב" היוקרתי) וכן בלוס אנג'לס, מוסקבה וגם במוזיאון ישראל בירושלים – מרקליי סיפר כי העבודה על הפרויקט היתה ארוכה ומפרכת. "הסתובבתי עם הרעיון הזה לא מעט שנים, אבל לקח לי כמעט שנתיים לגייס את האנרגיות, המשאבים והזמן שנדרשו לי כדי להתחיל לעבוד עליו", הוא הסביר, "בפועל תהליך האיתור של הסרטים והעריכה נמשך כשלוש שנים. היו לי עוזרים שנתתי להם הוראות – מה בדיוק הם אמורים לחפש, אילו סרטים הם צריכים לראות, אבל אחת הבעיות היתה שכל הזמן נתקלנו בחומרים חדשים. במקביל, כשהתחלתי לערוך הבנתי שדקה היא למעשה הרבה מאוד זמן. צריך לחשוב איך למלא את המסך בכל רגע נתון, ולא רק בשניות שבהן דמות מסתכלת על השעון".שלוש דקות מתוך 24 שעות. "השעון" - סוג של טריילר:

התהליך הסיזיפי הזה יצר עבודה שגלן לאורי (Glenn Lowry), הדירקטור של המומה, מכנה אותה "יצירת מופת מונומנטלית". התוצאה היא קולאז' קולנועי של 24 שעות שמורכב מכמה אלפי פיסות סרטים ("אין לי מושג בכמה סרטים השתמשנו בסוף. כשסיימתי את הפרויקט כבר לא היתה לי סבלנות לחזור ולספור", סיפר מרקליי), כאשר כל אחת מהן מתייחסת באופן כלשהו לשעה קונקרטית או לתחושה שהזמן חולף במהירות. ניתן לחלק את חומר הגלם שמרקליי עשה בו שימוש לכמה קטגוריות: קטעים שבהם ניתן לראות שעוני יד, שעוני קיר, שעוני כנסייה או שעונים המוצמדים לפצצות מתקתקות; קטעים שבהם דמות מכריזה בקול רם "השעה היא..." או לחלופין "אנחנו מאחרים, היינו צריכים להיות שם ב..."; וכן קטעים שבהם דמויות מדברות על כך ש"אין זמן" או ש"נגמר הזמן". לדברי מרקליי, "לא בכל סצנה יש תמונה של שעון, משום שבחרתי להשתמש גם בביטויים יותר מופשטים של הזמן שעובר. למשל, עישון סיגריה בעיני הוא מטפורה מופלאה לזמן שחולף, בעיקר בקולנוע מהעשורים האחרונים שבו הסיגריה החליפה במידה רבה מטפורות אחרות שהיו נפוצות יותר בקולנוע האילם, כמו נר שדועך".

האמן היוצר וגם לא-כלום

כשמרקליי בן ה-57 נשאל מדוע הוא אובססיבי כל כך לגבי העיסוק בזמן, הוא עונה כי "כנראה שזה קשור לעובדה שאני מזדקן. בנוסף, זמן קולנועי הוא דבר מרתק כשלעצמו. זה זמן דחוס, שכל מטרתו היא לגרום לנו לשכוח את העובדה שהזמן עובר. לכן רציתי לקחת על עצמי את האתגר של לנסות לתווך בין הזמן הקולנועי לזמן ה'אמתי' כביכול". כדי להשיג את האפקט הזה, הקרנתו של "השעון" מסונכרנת לזמן המקומי, כך שמי שייכנס למומה בשעה 16:15 בצהריים, למשל, יתחיל לראות את הסרט בדיוק מאותה נקודה (שבה הדמויות מתייחסות לעובדה שעכשיו 16:15, והשעון מורה על כך). כדי לחגוג את אופייה יוצא הדופן של היצירה הזו, המומה יאפשר לקהל לראות אותה במלואה עד ה-21 בינואר.

בתשובה לשאלה האם התגובות ליצירה משתנות ממקום למקום, מרקליי עונה בחיוך "בהחלט כן. בלוס אנג'לס למשל אנשים לא הפסיקו לדבר ולנסות לנחש את שמות הסרטים בקול רם. אני חושב שזה קשור לעובדה שזו עיר של סרטים ותעשיית בידור, והרבה מהצופים שם היו קשורים באופן כלשהו לסרטים שהשתמשתי בהם וזה נתן להם תחושה מסוימת של גאווה".

"הסאונד היה משמעותי מבחינתי לא פחות מהתמונה", מצהיר מרקליי, שעבודותיו המוקדמות עסקו בקולאז'ים של סאונד ובאפשרות להשתמש בפטיפונים ומכשירי הקלטה שונים כדי ליצור קולות וצלילים חדשים, "בכל קטע שבחרתי היתה משמעות אדירה לסאונד, מכיוון שביצירה כזו זה בעצם האמצעי היחיד שעמד לרשותי כדי להעניק לצופה אשליה של המשכיות ורצף. לכן חשוב לי לוודא שהעבודה מוקרנת בתנאים אקוסטיים טובים, ולא בחללים גדולים שיש בהם הד".כבר בשנות ה-90 הוא היה אובססיבי. עבודה קודמת של מרקליי:

בהתאם, נדמה כי הישגו הגדול של מרקליי הוא יכולתו ליצור סרט באורך יממה מבלי לשעמם את צופיו אפילו לרגע. העניין המתמשך ביצירה (וההחלטה של המומה לרכוש אותה לאוסף הקבע של המוזיאון היוקרתי כדי להקרין אותה שוב בעתיד), נובע מסוג המתחים שעומדים במרכזה: מתח בין העובדה שאנחנו "נבלעים" בתוך הקולאז' הקולנועי ו"מאבדים" תחושת זמן, אבל במקביל "השעון" מזכיר לנו מדי דקה מה השעה; מתח בין חוסר היכולת לאתר ביצירתו של מרקליי סיפור, דמויות או סיבתיות, מול העונג הבלתי הצפוי בזיהוי יצירות שאנחנו מכירים תוך שניות ספורות, או המעקב המרתק אחרי מראם המשתנה של שחקנים שמגיחים שוב ושוב בתור דמויות שונות (כמו למשל ג'וני דפ, שמככב בלא מעט קטעים, וכן ג'ודי פוסטר ומייקל דאגלס); ולבסוף, מתח בין המקוריות והמונומנטליות של היצירה, לבין העובדה שמרקליי עצמו לא ביים אף אחד מהקטעים שבהם הוא עושה שימוש, ולפיכך שליטתו האמנותית במה שנעשה על המסך היא אפסית – ומוחלטת – בעת ובעונה אחת.

לדברי מרקליי, "המתח בין מקוריות לקולאז' מעניין אותי במיוחד. אנחנו חיים ב'תרבות יו-טיוב' שבה הקטעים הללו, והטכנולוגיה הנדרשת כדי לערוך אותם, זמינים לכולם, וכל מה שיש לו מחשב ביתי יכול לעשות משהו כמו 'השעון'. במקביל, כמעט כל מכשיר שאנחנו מסתכלים עליו אומר לנו מה השעה. היה לי חשוב לחבר בין שתי התופעות האלו, שמאפיינות במידה רבה את העידן הטכנולוגי שבו אנחנו חיים".ז'אנר חדש נולד - סרטי קומפילציה

ואכן, "השעון" מזכיר באופן מעניין יצירת אמנות אחרת שהוצגה לאחרונה בניו יורק וגם בישראל: הסרט "Final Cut - Ladies and Gentlemen" של הבמאי ההונגרי גיאורגי פאלפי, אשר מורכב כולו מקטעים שנלקחו מסרטים אחרים, ויוצרים מעין סיפור קלישאתי ומשעשע למדי שכולל משולש רומנטי, בגידות ושקרים. כמו בעבדותו של מרקליי, גם אצל פאלפי העונג במהלך הצפייה מתבסס במידה רבה על היכולת לזהות סרטים מוכרים וללחוש לעצמנו, "וואו, ליאונרדו דיקפריו היה ממש יפה פעם", או "הנה מרלין מונרו". למעשה, התופעה שבה יוצרים עורכים סרט חדש מתוך אינספור סרטים קיימים כבר זכתה לשם רשמי באנגלית - compilation films, ועל אף שהיא התקיימה גם בעידן הוידיאו (עם קלטות ה-VHS הזכורות לטובה) העידן הדיגיטלי והאינטרנט הובילו לאינפלציה של ממש של קולאז'ים קולנועיים למיניהם. אחת הסיבות לפופולאריות ההולכת וגוברת של compilation films, היא שחוקי זכויות היוצרים הקפדניים בארה"ב מאפשרים גמישות מסוימת בשימוש של קטעים קצרצרים מסרטים (לטענת מרקליי, הוא מעולם לא נתקל בבעיה של זכויות יוצרים, והוא הוסיף בחיוך כי "למעשה, היו לא מעט גורמים בתעשייה שביקשו שאני אכניס גם את הסרטים שלהם ליצירה").

כשהוא נשאל האם "השעון" הוא למעשה אחד מסרטי הקולנוע הארוכים ביותר בהיסטוריה, מרקליי עונה בשלילה. "אני לא חושב שמדובר בסרט, לפחות לא במובן המקובל של המילה", הוא מסביר, "העבודה הזו שונה מאוד מיצירה קולנועית. למשל, בקולנוע כל הקהל מגיע לאולם ביחד, ועוזב אותו ביחד – וזה לא המקרה ב'השעון'. חוץ מזה, זו יצירה מאוד רפלקסיבית בנוגע למתח הקולנועי בין עבר להווה. הזמן הוא זמן 'אמיתי', אבל כל קטע יכול לשמש כטריגר שמחזיר את הצופה לזכרון ילדות, או לרגע מהעבר שלו שבו הוא נתקל בסצנה הזו לראשונה".גם הוא באספנים. טיזר לסרט "The Final Cut" של פאלפי:

מי שבכל יתעקש להתייחס ל"השעון" כאל סרט יוכל למצוא כאן כל מה שדרוש לשובר קופות: מוסיקה מצוינת, עירום, קטעי שוד, פיצוצים ומרדפים, משולשים רומנטיים ובגידות. מרקליי, שמודה בהתנצלות כי מרבית הקטעים נלקחו מהקולנוע ההוליוודי ("למרות שיש גם סרטים סובייטים, יפאניים, צרפתים ואחרים, והקפדתי לא להשתמש בכתוביות או לדובב את הקטעים האלו"), מסביר כי ההחלטה שלו לא לצנזר את הקטעים שבהם הוא בחר הגבילה את פוטנציאל החשיפה של העבודה: "בהתחלה השתעשעתי ברעיון שיקרינו את 'השעון' בחללים ציבוריים, כמו למשל שדות תעופה או תחנות רכבת שבהם אנשים תמיד רוצים לדעת מה השעה, אבל אז הבנתי שזה יגביל משמעותית את התוכן כי אסור להראות עירום - או אפילו עישון סיגריות - במקומות מסוימים, ולכן בחרתי להגביל את עצמי למוזיאונים ומוסדות אמנות".

נראה כי ה"הגבלה" הזו רק סייעה ליצירה להפוך לאחת מיצירות האמנות הפופולאריות ביותר בשנים האחרונות. כאשר היא הוצגה בלינקולן סנטר בניו יורק לפני חודשים ספורים, התורים היו ארוכים כל כך שרבים מהצופים פשוט ויתרו מראש, ואחרים עמדו שעות אחרות. לדברי גלן לאורי מ"המומה", המוזיאון הקציב ל"השעון" את חלל הצפייה הגדול ביותר (כ-170 מקומות ישיבה), אבל הוא נערך במקביל לתורים ארוכים. ואם אתם בניו יורק בשבוע הקרוב, ואתם לא נרתעים מתורים ארוכים, כדאי לנסות ולתפוס את "השעון" דווקא בשעות שגרתיות פחות. כשמרקליי נשאל מהו הרגע האהוב עליו, הוא עונה כי "באופן טבעי חצות זה רגע משמעותי ומעניין במיוחד, אבל אני אוהב את השעות הקטנות של הלילה, ובעיקר שלוש לפנות בוקר. אלו שעות מוזרות שקורים בהם דברים די משונים. זה היה מענג במיוחד לערו ך אותן".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ