במאים סדרתיים: כשקולנוענים גדולים עוברים לטלוויזיה

אחרי סקורסזה וספילברג, גם דיוויד פינצ’ר, דיוויד לינץ’ וג’ייסון רייטמן מנסים לעשות טלוויזיה. זה לא תמיד עובד, אבל כבר משנה את איך שאנחנו רואים סדרות, וגם את מה שאנחנו רואים בקולנוע

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

“השחקנים היו מאוד צעירים, ובפגישה הראשונה כינסנו את כולם ואמרנו להם ‘תנסו להתרכז בתוכנית כרגע, אל תיסחפו לחלומות על הוליווד’”. כך תיאר ג’אד אפאטו, מפיק סדרת הקאלט “פריקים וגיקים”, את המפגש הראשוני שלו עם קבוצת שחקנים אנונימיים למדי בני 13 עד 25, בכתבת מחווה לסדרת ההתבגרות האמריקאית, שפורסמה בגיליון ינואר של “ואניטי פייר”. ב־1998, כשאפאטו והתסריטאי והבמאי פול פייג (“מסיבת רווקות”) חיפשו צעירים שיוכלו לגלם בהצלחה אוסף של תלמידי תיכון מתוסבכים, הם לא יכלו לנחש שרבים מהם – ובהם ג’יימס פרנקו, סת’ רוגן וג’ייסון סיגל – יהפכו לכוכבים הוליוודיים שמרוויחים מיליונים.

הציטוט של אפאטו מבטא את התפיסה ששלטה בתעשיית הבידור האמריקאית עד לא מזמן, ולפיה קריירה בטלוויזיה היא תחנת ביניים בדרך לקולנוע. אפאטו עצמו, שהתחיל בטלוויזיה, הפך בעשור האחרון לאחד המפיקים המצליחים והעסוקים בהוליווד: הוא חתום כמפיק על עשרות סרטים, והספיק לביים שוברי קופות כמו “הדייט שתקע אותי”, “בתול בן 40” והקומדיה הטרייה “הכל יחסים”. אבל ההצלחה הגדולה ביותר שלו בשנתיים האחרונות הגיעה דווקא מכיוון הטלוויזיה: הקומדיה הניו יורקית גירלז, שאפאטו חתום עליה כמפיק בפועל ושהפכה את לנה דנהם לשם הכי חם בתעשייה, חוזרת לעונה שנייה ומדוברת. נמתין בציפייה דרוכה. העונה השניה של "גירלז" - טיזר:

במאים גדולים, מסך קטן

ההצלחה של “בנות” היא עוד דוגמה לכך שהמקום הנכון להיות בו בימים אלו הוא המסך הקטן. דנהם, שביימה סרט ביכורים דל תקציב שזכה לשבחים מקיר לקיר, מיהרה למנף את ההצלחה כדי לחתום על חוזה פיתוח עם HBO. בעוד שדנהם נחשבת לבמאית צעירה וחסרת ניסיון, בשנים האחרונות השמות הכי גדולים בהוליווד מפלרטטים – או מנהלים רומן של ממש – עם הטלוויזיה: ב־2010 מרטין סקורסזה ביים את פרק הפיילוט המופתי של “אימפריית הטיילת” בכיכובו של סטיב בושמי; ב־2011 טוד היינס (“הרחק מגן עדן”, “אני לא שם”) ביים עבור HBO את המיני סדרה “מילדרד פירס” בכיכובם של קייט וינסלט וגיא פירס; באותה שנה סטיבן שפילברג ניסה את מזלו כמפיק בפועל של “טרה נובה”, וב־2012 הוא היה חתום כמפיק על לא פחות משלוש סדרות (בהן “סמאש” שזכתה להצלחה). נח באומבך (“חיים בין השורות”, “גרינברג”) ביים לאחרונה פיילוט עטור כוכבים המתבסס על רב המכר “התיקונים” של ג’ונתן פרנזן עבור HBO (שבסופו של דבר החליטה לגנוז אותו); והשבוע נודע כי ג’ייסון רייטמן (“ג’ונו”, “תלוי באוויר”) יביים פיילוט לסדרה קומית על חייהם של אח ואחות מניו ג’רזי.

אם מישהו היה זקוק להוכחה נוספת שבמאים מצליחים מסתנוורים מהאפשרות לספר סיפורים בהמשכים, הוא עומד לקבל אותה בתחילת פברואר, כשהסדרה המדוברת “House of Cards”, שדיוויד פינצ’ר ביים את שני פרקיה הראשונים וחתום עליה כמפיק בפועל, תעלה לאתר הסטרימינג Netflix בניסיון נועז למחוק באופן סופי את ההבחנה בין “סדרת רשת” ל”סדרת טלוויזיה”. השחקן זוכה האוסקר קווין ספייסי, שמככב בתפקיד הראשי וחתום גם כמפיק, סיפר באוקטובר האחרון שהמעבר למסך הקטן היה צעד מתבקש באקלים הנוכחי. “למזלי נכנסתי לתחום הקולנוע בתחילת שנות ה־90, בתקופה נהדרת עבור דרמות קולנועיות”, אמר, “אבל היום אני מרגיש שכבר אין מקום לסרטים כאלו. היום העלילות המעניינות ביותר והדמויות המורכבות ביותר נמצאות בטלוויזיה”. רובין רייט, שמככבת לצדו, הוסיפה ש”בקולנוע הכל זה אסקפיזם, ולשם הולך כל הכסף. יש ואקום בכל הנוגע לדרמות רציניות”.

במילים אחרות, במקום לראות בטלוויזיה חממה לטיפוח כישרונות צעירים, שבסופו של דבר יגיעו לקולנוע (ע”ע “פריקים וגיקים”, “דוסון קריק” או “אלו הם חיי”, שסייעו לכוכבים כמו קייטי הולמס, מישל וויליאמס, קלייר דיינס וג’ארד לטו להגיע להוליווד), ב־2012 הקולנוע הפך במקרים רבים לתחנת ביניים בדרך לטלוויזיה, וכמה מהכוכבים הגדולים ביותר בעשור האחרון (ג’יימס גנדולפיני, ג’ון האם, סטיב בושמי, טינה פיי) זכו לתהילה דווקא בזכות תפקידי האופי הבלתי נשכחים שלהם על המסך הקטן, ולא בזכות הקריירה הקולנועית שלהם. בעקבות השחקנים, כעת גם הבמאים משתעשעים ברעיון לביים פרק או שניים, ולחלופין להפיק עונה שלמה.שיתוף פעולה ברמה קולנועית. הסדרה החדש של פינצ'ר וספייסי:

לא עוד “הדייט שתקע אותי”

הפזילה של הבמאים ההוליוודיים לטלוויזיה מעניינת במיוחד בגלל ההבדלים המהותיים בין בימוי לטלוויזיה ובימוי לקולנוע: לפי תאוריית ה”אוטר”, שפותחה בסוף שנות ה־50 ואומצה על ידי הוליווד, הסרט הוא ביטוי מובהק לחזונו האמנותי הייחודי של הבמאי, שלו שליטה בלעדית על כל אלמנט בסרט פרי בריאתו. לכן, במקרים רבים סרטים ישווקו כ”החדש של טרנטינו/שפילברג/נולאן”. בטלוויזיה האמריקאית, לעומת זאת, הבמאי הוא קצת כמו מרצה מן החוץ באקדמיה: שוכרים אותו באופן זמני, וברגע שהוא מסיים לביים פרק או שניים - הוא עף מהפרויקט.

כעת החלוקה הזו מתחילה להשתנות: בעוד הוליווד נכנסת לסחרור שכולל עוד ועוד המשכונים, פריקוולים, עיבודים לרבי מכר (“הארי פוטר”, “משחקי הרעב”, “דמדומים”, “ההוביט”) וניסיונות להחיות מחדש מותגים שכבר הוכיחו את עצמם (“סופרמן”), סדרות כמו “שובר שורות”, “דקסטר”, “אימפריית הטיילת”, “מד מן” ו”הומלנד” מייצרות סטנדרטים חדשים של עשייה טלוויזיונית. במקביל, סדרות כמו “לואי” ו”גירלז” מפיחות חיים חדשים בז’אנר הקומי, כשבקולנוע רוב הקומדיות הן העתק חיוור של הצלחות כמו “מסיבת רווקות” או “הדייט שתקע אותי”. לכן, לא מפתיע שכשדיוויד לינץ’ מחליט להקים לתחייה את סדרת הקאלט שלו “טווין פיקס”, הוא מנהל מגעים עם רשת NBC כדי להפיק עונה שלישית – ולא סרט המשך לפריקוול שיצא ב־1992. יחד עם השמות הגדולים מגיעים גם תקציבי ענק: פינצ’ר שיכנע את Netflix להשקיע ב”House of Cards” סכום חסר תקדים של יותר ממאה מיליון דולר עבור שתי עונות של 13 פרקים כל אחת.

באופן מעניין, הפזילה לטלוויזיה משפיעה גם על הקולנוע עצמו: הסרטים הולכים ומתארכים (כאשר רבים מהם מדגדגים את קו שלוש השעות), והעלילה הולכת ומסתבכת בניסיון לדחוס כמה שיותר לכמה שפחות זמן (ע”ע ענן אטלס). ובכל זאת, אין סרט שיכול לאפשר לבמאי לספר סיפור שמתפרש על פני עשרות שעות ויש בו עומק פסיכולוגי דומה לזה שמזמינה סדרת טלוויזיה.מושפע מהטלוויזיה ולא להיפך. "ענן אטלס" - הטריילר:

שמים נופלים

אבל לא תמיד המעבר מהמסך הגדול למסך הקטן נוחל הצלחה: “טרה נובה” של שפילברג לא ממש התרוממה, וכך גם “Falling Skies” (סדרה עתידנית ששפילברג הפיק ב־2011) וגם “The River” נחשבת לאכזבה. הפיילוט המושקע והיקר של באומבך ל”התיקונים” לא נרכש לפיתוח על ידי HBO, וזאת למרות שמדובר בפרויקט בכיכובו של יואן מק’גרגור, וגם בניסיון הראשון לעבד לטלוויזיה רומן של ג’ונתן פרנזן, אחד הסופרים המצליחים ביותר באמריקה. לעומתם, הפיילוט של “אימפריית הטיילת” בכיכובו של סקורסזה קטף שבחים מקיר לקיר. במילים אחרות, כמו בקולנוע, כך גם בטלוויזיה - העובדה שבמאי או מפיק מפורסם חתום על הפרויקט, לא מבטיחה בהכרח הצלחה קופתית או ביקורתית.

ובכל זאת, אם “House of Cards” תהפוך להצלחה מסחררת, סביר מאוד ששטף במאי הקולנוע שעוברים לטלוויזיה ילך ויתגבר. בשבוע שעבר נודע ש־HBO הזמינו מרייטמן, שהפך לבמאי מוערך בעקבות ההצלחה של “ג’ונו” ו”תלוי באוויר”, פיילוט לסדרה קומית של חצי שעה שתיקרא “People in New Jersey”. כמו פינצ’ר, גם רייטמן ביקש לא רק לביים – אלא להיות גם מפיק בפועל. הבקשה הזו מרמזת שהבמאים ההוליוודיים שמגיעים לטלוויזיה לא רוצים לוותר לגמרי על תיאוריית ה”אוטר” שאחראית לפולחן האישיות סביבם – הם פשוט רוצים למצוא דרכים ליישם את התיאוריה הזו גם בטלוויזיה. במקום טכנאים להשכרה, הם חולמים להיות מפיקים עם חופש אמנותי ושליטה מלאה ככל הניתן בתוצר הסופי. בינתיים נראה שהמרוויחים העיקריים הם הצופים, שמקבלים (עם קצת מזל) סדרות מעולות כמו “אימפריית הטיילת”, “מילדרד פירס” ואולי גם “House of Cards”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ