תככים ומחוכים: למה אנחנו אוהבים סרטי תלבושות?

בכל שנה מציפים את המסך סרטים תקופתיים, חלקם הגדול בכיכובה של קירה נייטלי. לרגל עליית העיבוד הנוכחי לספר "אנה קרנינה" לאקרנים, ניסינו להבין את מקורות החיבה לז'אנר בעזרת כמה דוגמאות בולטות

אור בר שלום, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור בר שלום, עכבר העיר

הנה פרט טריוויה חביב לשלוף באירועים חברתיים: קירה נייטלי שונאת ללבוש מחוכים. "הו, זה נוראי" סיפרה במהלך מסע יחסי הציבור לסרט אנה קרנינה. "בלתי אפשרי לנשום ואת מרגישה כאילו את הולכת להתעלף. בסוף יום צילומים אני פשוט רוצה להסתובב ערומה לכמה שעות בשביל להרגיש את הגוף שלי חוזר לעצמו". נייטלי יכולה להמשיך עם סיפורי הזוועות בתקשורת העולמית, אבל היא ומנהלי האולפנים ההוליוודים יודעים כי מדובר בעסקה משתלמת. מאוד. בעשור האחרון מאז פרצה לחיינו כנערה גרומה ב"שחקי אותה כמו בקהאם" התקבעה נייטלי הצעירה כשחקנית הקבועה בסרטים תקופתיים. היכן שיש צורך בדמות שברירית ורומנטית – נייטלי נקראת לדגל ולובשת את המחוך כמו ילדה טובה. למעשה, נדמה כי בארון שלה תלויות קרינולינות במקום סקיני שחור.» קירה נייטלי מצטלמת טופלס'אנה קרנינה' הרומנטי, המבוסס על הספר בן המאה ה-19, סוגר את הסדרה הקלאסית של נייטלי לצד "גאווה ודעה קדומה", "הדוכסית", "כפרה", "המלך ארתור" ואפילו סדרת "שודדי הקריביים". זהו סרט מרהיב מבחינה ויזואלית של הבמאי ג'ו רייט (שביים את נייטלי גם ב"כפרה" וב"גאווה ודעה קדומה"), אשר נסמך בביטחון על שחזור תקופתי, מיזנסצנות מדוקדקות ורומנטיקה סמיכה אבל הוא הולך להצליח כי הוא מכוון לאוהדי הז'אנר היציב ביותר בהוליווד – הקולנוע התקופתי.

כפרה על קירה. "אנה קרנינה" - הטריילר:

רק בגלל הרוח הצלחתו הכלכלית והביקורתית של חלף עם הרוח (1939), שאיזנה את ההשקעה חסרת התקדים באחת ההפקות היקרות ביותר שהוליווד ראתה, פתחה עידן חדש בקולנוע המודרני. תלבושות מפוארות, סטים מדויקים ושאיבת סיפורים מהקנון הספרותי הקלאסי הבטיחו אפוסים עוצרי נשימה בעלי ערך תרבותי שכיוונו לקהל אוהד. "אנה קרנינה", לדוגמא, זכה כבר ל-24 גרסאות קולנועיות עד כה. סרטים תקופתיים, בדומה לסרטי מדע בדיוני, אפשרו לצופים להתמודד עם סוגיות אקטואליות באמצעות ריחוק היסטורי ומעמדי. צורת השלטון ותככי חצר המלוכה במאה ה-18 עדיפות על פני התמודדות עם משבר הטילים בקובה. קחו למשל את עלובי החיים שיעלה בהמשך החודש לאקרנים, בכיכובם של אן התאוויי ויו ג'קמן. המסמך החברתי הנוקב שכתב ויקטור הוגו על החיים בתחילת המאה ה-19 מתכתב בקלות עם מחאת "אוקיופיי וול סטריט" והמחאות הכלכליות ברחבי העולם בימינו אנו.

סרטים תקופתיים יכלו להתקיים לנצח בהולמרק ושות' לולא אימצו אותם שחקני ובמאי העילית ההוליוודית לרזומה וראו בהם סימן לאיכות ואפשרות להוכיח את יכולת הביטוי שלהם. סופיה קופולה, שצילמה את "מארי אנטואנט", סיפרה בראיונות כי במשך שנים חלמה לעבד את סיפור המהפכה הצרפתית כפי שהיא תפסה אותה – חגיגה של עוגיות קאפקייקס, אופנת הוט קוטור וילדה מבולבלת שמקבלת לרשותה בעל לא-מתפקד. גווינית' פאלטרו, בת לשושלת שחקנים ובמאים, נלחמה בשיניים כדי לקבל את התפקיד הראשי בסרט "אמה" וניקול קידמן ביקשה להשתחל לשמלות ההדוקות של דמות הקורטיזנה הלוהטת ב"מולאן רוז'" כדי להתגבר על גירושיה הפומביים מטום קרוז. הרצון לזכות בחותמת איכותית זכתה למבט משעשע דווקא ב"נוטיג היל" כאשר אנה סקוט (ג'וליה רוברטס) אולי השחקנית המצליחה ביותר בעולם מוכנה לזנוח סרט מדע בדיוני עתיר תקציב בשביל האפשרות לשחק בסרט על פי ספרו של הנרי ג'יימס.

טיפול תקופתי בכלל, העובדה שרוב הסרטים הללו מבוססים על יצירות ידועות (ולעיתים נטולות זכויות יוצרים) מצליחות למשוך קהל אנין וחובב קלאסיות. הרי כולנו נתקלנו ב"אנה קרנינה", "גאווה ודעה קדומה", "ג'ין אייר" או "יריד ההבלים" בהזדמנות חינוכית זו או אחרת. וגם אם לא קראנו בדבקות את "בארי לינדון" או "על תבונה ורגישות", עדיין נרצה לראות כיצד חזון של במאי מוכשר הפך אותם ליצירה קולנועית וכמה מן הקסם הישן שבין הדפים ואותיות הדפוס נותר גם על המסך הגדול. גטסבי הגדול של באז לורמן לדוגמא, אשר יעלה בקרוב למסכי הקולנוע, הוא אחד הסרטים המסקרנים ביותר בשנה הנוכחית. למרות שמדובר בעיבוד קולנועי חמישי לספרו של פ. סקוט פיצ'גרלד, על העשורים הראשונים של המאה ה-20, הוא מתיימר להציג גרסא רעננה וקצבית לאירועים ומתהדר בקאסט מעורר קנאה.פיצג'רלד בקצב הראפ. "גטסבי הגדול" גרסת לורמן - הטריילר:

קשה מאד לגרור צופים גברים אל סרטים תקופתיים, למרות שחלקם יסכימו להודות שהם נהנו. הז'אנר התקופתי מכוון היישר לליבן הרך של הנשים ולרוב יציג סיפור של אהבה ענקית ובלתי אפשרית ומחלקת תלבושות שעבדה שעות נוספות. סרטים שכאלו נוטים להתעטף במלודרמטיות מוגזמת המקבילה אולי לכתיבה הרומנטית של הטקסט המקורי. לצד ספרות קלאסית אפשר לזהות עיסוק גובר ומענג בנבכי בית המלוכה הבריטית. את היסודות שהניחו "פארק מנספילד", "אליזבת" ו"יריד ההבלים", המשיכו סרטים כמו "הדוכסית", "ויקטוריה הצעירה", "נאום המלך", "וואליס ואדוארד", "נערת בולין האחרת" ועוד. את רוב הסרטים הללו מובילות נשים – צעירות יותר ופחות – בעמדה דומיננטית שקורצת ישירות לקהל הצופות.גם מדונה הבינה את הקטע. "וואליס ואדוארד" - הטריילר:

הסיבה העיקרית ואולי החשובה מכולם שבגללה סרטים תקופתיים (כמעט) תמיד מצליחים היא בעיקר בגלל אפשרות הבריחה וההתרפקות על זיכרונות שמעולם לא היו שלנו- קרי נוסטלגיה. "חצות בפריז" של וודי אלן שעלה לאקרנים בשנה שעברה נחשב לאחד מהסרטים המוצלחים ביותר בקריירה של אלן (גם מספרית: הוא עלה 17 מיליון והכניס יותר מ-150 מיליון דולר ברחבי העולם). את הצלחתו ניתן לזקוף לבהירות שבה הוא מתקיים (במיוחד לעומת סרטים אחרים של אלן) וגם ליכולתו לנסח את הכמיהה לחיים בעבר ומימושה דרך סוכני תרבות מתווכים. "נוסטלגיה היא הכחשה" אומרת אחת הדמויות בסרט "הכחשת ההווה המכאיב. התחושה השגויה שתקופת זמן אחרת טובה יותר מזו שבה אתה חי. זהו פגם בדמיון הרומנטי של אותם אנשים שמתקשרים להתמודד עם ההווה". וביננו, מי לא מתקשה?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ