טרנטינו: "יש לי עוד עשור לביים"

הבמאי הפופולרי מסתכל קדימה בחשש ומחשב את מלאי האנרגיה שלו, אחרי שהעבודה על סרטו האחרון, "ג'אנגו ללא מעצורים", עלתה לו במחיר נפשי כבד. בינתיים הוא עדיין נהנה מהעשייה ומספר על המערבון, אותו הוא מכנה "דרומון"

צ'רלס מקגראת', ניו יורק טיימס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צ'רלס מקגראת', ניו יורק טיימס

המשורר הבריטי וויליאם בלייק כתב כי שימוש בעודף והקצנה הוא המפתח למקדשה של החכמה, ובעשורים האחרונים אף במאי הוליוודי לא היטיב ליישם את הפילוסופיה הזו באופן עקבי יותר מקוונטין טרנטינו. סרטיו מפורסמים באלימות הקיצונית שלהם, בפסקול הראוותני והאקלקטי שמלווה אותם, בדיאלוגים השנונים והמהירים שלהם, בהופעות הנחרטות בזכרון של שחקנים ששכחנו מקיומם, ובעשרות המחוות לאינספור יצירות קולנועיות קודמות, ביניהן יצירות נשכחות כמעט לגמרי. הוא בילה את שנותיו המעצבות – התקופה שבה במאים אחרים למדו בבתי ספר לקולנוע – בתור מוכר בחנות וידיאו, והעובדה הזו ניכרת היטב בידע האנציקלופדי שהוא מרבה להשתמש בו בסרטיו, שיכולים לשלב בלי מאמץ מחווה לגודאר בסצנה אחת, וציטוט של סרט נשכח כמו Candy Stripe Nurses בסצנה הבאה.

סרטו החדש של טרנטינו, ג'אנגו ללא מעצורים עלה לאקרנים בארצות הברית ב-25 בדצמבר לאחר שכבר הספיק לקטוף חמש מועמדויות לגלובוס הזהב, ובהן פרס הבימוי. הפעם, כריסטוף וולץ (ששיחק גם בסרטו הקודם של טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד") מגלם צייד ראשים גרמני שמתחזה לרופא שיניים באמריקה של לפני מלחמת האזרחים, וג'יימי פוקס משחק עבד שחור שמקווה לחלץ את אשתו מידי אדונה הלבן והסדיסט (ליאונרדו דיקפריו). "ג'אנגו ללא מעצורים" מכיל את מה שהייתם מצפים למצוא בכל יצירה של טרנטינו: נהרות של דם, סצנות ארוכות של תוהו ובוהו, פסקול בהשפעת מערבוני ספגנטי, והופעה מפתיעה וערמומית של סמואל ל. ג'קסון, שממלא עבור טרנטינו את התפקיד שמקס פון-סידוב מילא עבור אינגמר ברגמן. בנוסף, טרנטינו הקפיד לתבל את הסרט בשימוש עודף ומוקצן של סלנג גזעני, וכינוי הגנאי שאין להשתמש בו (The N word) חוזר על עצמו יותר ממאה פעמים במהלך שלוש השעות של הסרט.» ג'אנגו ללא מעצורים - כל הפרטים» ספייק לי נגד טרנטינו: "צוחק מהעבדות"

טרנטינו, בן 49, הגיע החודש לניו יורק כדי להשתתף בערב הוקרה שהמוזיאון לאמנות מודרנית (ה"מומה") – אשר החליט לאחרונה לכלול את סרטיו באוסף הקבע שלו - ערך לכבודו. בארוחת צהריים ב-Fiddlesticks, בר בווסט ווילג' שבו הוא נוהג לאכול כל פעם שהוא בסביבה, טרנטינו מתקשה להסתיר את התלהבותו מסרטים, בין אם מדובר בסרטים שלו או בסרטים של פחות או יותר כל במאי אחר. כשהוא נשאל למה הוא ביים "רק" שמונה סרטים במהלך הקריירה שלו, שמתפרשת על פני 20 שנה, טרנטינו עונה כי "מדובר בבחירה מודעת. כמובן שבתקופה של שני עשורים אין ספק שבמאים אחרים היו יכולים להיות הרבה יותר פוריים ממני. מצד שני, אני לא חושב שיש הרבה תסריטאים-במאים שיכלו לעשות הרבה יותר סרטים תוך 20 שנה. אני חושב שהפילמוגרפיה שלי היא הדבר שהכי חשוב לי מבחינת הצהרה אמנותית. אני תמיד מתסכל על המכלול, וכשאתה מסתכל על המכלול, אתה מתחיל לחשוב במונחים של 'ציון ממוצע', שבמסגרתו סרט גרוע אחד 'מוריד' את הממוצע של שלושה סרטים טובים יותר".

"אני לא רוצה להיות במאי זקן. אני חושב שבמאים הם כמו מתאגרפים. הם צריכים לדעת מתי לתלות את הכפפות. הם צריכים להיות מסוגלים להגיד לעצמם 'אם אני אמשיך להיות בזירה, אפילו כשאני עדיין אוהב את זה, אני אתחיל לספוג יותר מדי מכות'. אני חושב שקולנוע הוא מקצוע לאנשים צעירים, ואם אני אצליח לשרוד עוד 20 שנים, ואסתכל לאחור על הפילמוגרפיה שלי, זה מספק מבחינתי".מעניין איך זה ירגיש לו עוד 20 שנה. "ג'אנגו ללא מעצורים" - הטריילר:

האם אתה מרגיש שהסרטים שלך הולכים ומשתפרים?טרנטינו: "אני מקווה שכן. אני חושב שיש לי בערך עוד עשר שנים לעבוד כיוצר עם אותה רמה של אנרגיה ועשייה שיש לי כעת, ואני מקווה שעשר שנים מהיום תוכל להסתכל על העבודה שלי – מ"כלבי אשמורת" ועד הסרט האחרון שאני אביים – ולראות את החוט המקשר בין כל היצירות הללו. אבל אין שום אפשרות לנבא באמת דברים כאלו. אולי כשאני אהיה בן 66 יהיה לי פתאום סיפור מעולה שאני ממש ארצה לספר אותו, ואז אני לא אעצור בעצמי".

מה הסרט שלך שאתה הכי אוהב, או שסרטים הם כמו ילדים – ולכן אי אפשר לבחור?טרנטינו: "אין לי סרט אהוב, אבל אני בהחלט מסוגל להסתכל על סרטים שעשיתי ולדרג אותם לפי קטגוריות של ספקטקל, רגש, קומדיה וכו'. אני חושב ש"ג'קי בראון" הוא הסרט הכי אמוציונלי שעשיתי, ו"להרוג את ביל – חלק 2" הוא ככל הנראה הסרט השני הכי אמוציונלי בפילמוגרפיה שלי, אבל גם "ג'אנגו" נמצא במקום גבוה בקטגוריה הזו. אין לי אפשרות להחליט כרגע. ימים יגידו".

הסרט היחיד שלך שנחשב לחלש יחסית הוא "חסין מוות". טרנטינו: "אני עדיין אוהב את "חסין מוות", אבל אני מסכים שזה הסרט הכי פחות טוב מבין הסרטים שביימתי. לכן, אני לא רוצה לביים לעולם סרט שיהיה גרוע יותר ממנו".

כשכתבת את "ג'אנגו ללא מעצורים", האם חשבת על כריסטוף וולץ?טרנטינו: "רציתי לספר סיפור כזה כבר הרבה מאוד זמן. פשוט לקח לי זמן להחליט מאיזו זווית אני רוצה לתקוף את זה. אפילו ידעתי שהשם יהיה "Django Unchained" הרבה לפני שהתחלתי לכתוב את התסריט. אבל היה לי הכי קל לכתוב את הדמות של כריסטוף. כשחשבתי על הסיפור הזה לפני שהכרתי אותו, לא היתה בו דמות של רופא שיניים גרמני. אבל כשהתיישבתי סוף סוף לכתוב את סצנת הפתיחה, הדמות של ד"ר קינג שולץ כמעט כתבה את עצמה. גם לכריסטוף וגם לסמואל ג'קסון יש השפעה כזו עלי. ממש קשה לי לא לחשוב עליהם כשאני כותב את הדמויות שלהם כי הם מצליחים 'לשיר' את הדיאלוג שלי. הם הופכים את הדיאלוג לשירה, כפי שזה אמור להיות.

אז למה קראת לסרט "Django Unchained"?טרנטינו: "כי הוא מבוסס על הסרט "Django" של סרג'יו קורבוצ'י, וגם על סרט ההמשך לסיפורי הרקולס שנקרא "Hercules Unchained". אבל זה פחות או יותר כל מה שהיה לי בראש כשהתחלתי לכתוב את התסריט. ברגע שסיימתי את סצנת הפתיחה, היא הכתיבה למעשה את כל הטון והעלילה של הסרט. בנוסף, 'ג'אנגו' הוא לא בדיוק מערבון, הוא 'דרומון' (southern). לקחתי את הז'אנר של המערבון ושיחקתי איתו, כשהרקע הוא הדרום בתקופת העבדות".

אין הרבה סרטי Southern, ואין כמעט סרטים בסגנון הזה שעוסקים בעבדות. מעבר לקורבוצ'י, היו לך מקורות השראה נוספים?טרנטינו: "הרגשתי שאני פועל בטריטוריה די ריקה, ושזה מה שהפך את הפרויקט הזה למרתק כל כך. אם הייתי עושה סרט על ד"ר קינג שולץ שבמקרה עוצר כרכרה עם אסירים ומשחרר אסיר לבן שנמצא בדרכו למעצר עולם בכלא, הסיפור הבסיסי יהיה זהה, אבל הוא לא יעסוק באותם נושאים מורכבים. זה לא מה שרציתי לעשות. חשבתי לעצמי 'וואו, אני יכול לכתוב הרבה סיטואציות מעניינות ולהתעסק בנושאים שאני חושב עליהם כבר הרבה זמן, אבל אני יכול לעשות את זה בז'אנר חדש לגמרי'.

"הדבר הכי קרוב למה שניסיתי לעשות ב'ג'נגו' הוא סרטים על אינדיאנים שהחליטו למרוד בלבנים שדיכאו אותם. בשנות החמישים מערבונים התחילו סוף סוף להתמודד באופן מכוון ומודע עם המתח בין אינדיאנים ללבנים. אותם סרטים לא יכלו להתמודד עם המתיחות הגזעית בין שחורים ללבנים בשנות החמישים, ולכן בעצם הם החליטו לעסוק דווקא באינדיאנים".קוונטין בעבודה. על הסט של "ג'אנגו ללא מעצורים" (צילום: יח"צ)

אחת הביקורות הנפוצות שמופנות כלפיך היא שאתה עושה סרטים שמתייחסים אך ורק ליקום הקולנועי שבו הם פועלים. אבל שני הסרטים האחרונים שלך – "ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'נגו ללא מעצורים" עוסקים בנושאים היסטוריים טעונים, השואה ותקופת העבדות. האם זה ניסיון מכוון מצדך להשתנות?טרנטינו: "אני לא חושב שמדובר בשינוי משמעותי כל כך בהתחשב בעובדה שבעיני הסרטים שלי מתייחסים למציאות יותר ממה שנהוג לחשוב. אתה לא חייב להתמודד עם הסאבטקסט שלהם אם אתה לא רוצה. אבל הוא בהחלט קיים אם רק תחליט שאתה מעוניין להתייחס אליו".

"ג'אנגו" הוא הסרט היחיד שלך שמתרחש בתקופה שבה הקולנוע עדיין לא היה קיים, ולמרות זאת יש בו הרבה התייחסויות למושג של פרפורמנס. ד"ר שולץ נאלץ להזכיר לג'אנגו, העבד שהוא שיחרר, שהם כל הזמן "מגלמים תפקיד" (putting on an act). ההתייחסות הישירה הזו למשחק שכיחה מאוד בעבודות שלך. הסרטים שלך יודעים שהם סרטים, והם לא מנסים להסתיר את זה.טרנטינו: "חלק מהסרטים שלי יודעים שהם סרטים, במיוחד 'להרוג את ביל' ו'חסין מוות'. אבל אני לא בטוח שבסרטים כמו 'ממזרים חסרי כבוד' יש דמויות שמתייחסות לעצמן כאילו הן חלק מסרט. כל הדמויות שלי משתמשות בטכניקות של משחק והעמדת פנים כדי להשיג דברים. הן חייבות להסתיר את הזהות שלהן ולהעמיד פנים שהן מישהו אחר. ברוב הסרטים שלי אפשר למצוא סצנות שבהן דמות אחת אומרת לדמות אחרת שהן "חייבות להישאר בתפקיד". ב'כלבי אשמורת' ברור לגמרי שטים רות' מעמיד פנים שהוא מישהו אחר. יש שם סצנה שהיא ממש כמו סדנת משחק".

למה הנושא הזה כל כך מרתק אותך?טרנטינו: "אין לי מושג. השאלות האלו הן מסוג הדברים שאני אוהב לשאול ולענות עליהן בנוגע לבמאים אחרים כשאני כותב ביקורת קולנוע. אני לא חושב שאני יכול לענות על זה לגבי עצמי. אבל אני ממשיך לעשות את זה, אז כנראה שיש לזה סיבה".

יש לך עוד רעיונות בקנה, או שאתה צריך קצת הפסקה אחרי שתסיים את מסע היח"צ של הסרט החדש?טרנטינו: "אין לי מושג מהו הסרט הבא שאני רוצה לעשות. לאחרונה התחלתי לכתוב רומן – רומן אמיתי – ויש לי כבר שלושה פרקים. העבודה על 'ג'אנגו' היתה מאוד קשה. קשה לעשות סרט אפוס מזויף מהסוג הזה. אני מרגיש שהבימוי של כל כך הרבה סצנות קשות שקשורות לעבדות השפיע על הנפש שלי בצורה קשה".

"אני זוכר שקראתי פעם ביקורת של פאולין קייל על במאי שעשה אפוס קולנועי גדול, והיא כתבה: תראו, אולי זה נראה לא הוגן לשפוט אדם מוכשר שמנסה לעשות משהו גדול באופן מחמיר יותר מאדם מוכשר פחות שמנסה לעשות משהו פשוט יותר. אבל כשאתה מנסה לעשות דברים גדולים, אתה לוקח סיכונים גדולים יותר, וכשאתה מנסה לקפוץ מעל הפופיק – יש סיכוי שפתאום אנשים יתחילו לשים לב לחולשות שלך, ולא רק לכישרונות שלך".

"תמיד ניסיתי לדחוף את היכולות שלי עוד ועוד. הייתי רוצה להסתכן ולדפוק את ראשי בתקרת הכישרון שלי. הייתי רוצה להגיע למקום שבו אני אגיד לעצמי: 'או.קיי, אז בעצם אתה לא כזה טוב. הגעת לשיא שלך. אני אף פעם לא רוצה להיכשל, אבל אני רוצה להסתכן בכישלון בכל פעם שאני יוצא להרפתקה חדשה".» זוהי גרסה מקוצרת של הראיון המקורי, כפי שהתפרסם בניו יורק טיימס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ