מאיר שניצר: "זרקו אותנו לקבר אחים"

במשך 20 שנה מאיר שניצר היה מבקר הקולנוע של “מעריב”, אבל עכשיו, כשפוטר בלי פנסיה ובלי פיצויים, מעטים עצרו להזיל דמעה, או אפילו לרקוד על הקבר. אולי זה בגלל שהוא אחד מ-2000 מופרשים, ואולי כי העיתונות פשטה את הרגל לטובת הפייסבוק

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

לפני חודש מאיר שניצר פוטר מעבודתו כמבקר הקולנוע של “מעריב”, ונראה כאילו לאף אחד לא היה באמת אכפת. ואולי ככה זה כשמבקר קטלני וחסר רחמים נזרק לכלבים בלי פיצויים ובלי פנסיה, לפחות עד שיסתיים המשפט הסנסציוני של עיתון “מעריב” המפורק. אפשר לומר ששניצר הוא קורבן בדיוק כמו 2,000 העובדים הנוספים שאיבדו את עבודתם בעיתון, אבל ההשוואה בין מבקר הקולנוע של העיתון ב־20 השנים האחרונות ובין מישהו שהגיע למערכת לפני כך וכך חודשים לא משכנעת. עם זאת, חוסר ההד התקשורתי, או אפילו ההתייחסות לכך בזמן אמת, עוררו את סקרנותי ואת חמתי. שיחת טלפון של השתתפות בצרתו של המבקר – שגם אם כמעט אף פעם לא הסכמתי עם דעותיו בהחלט קראתי עוד מנעורי – הפכה לפגישה של כמה שעות. מלבד שיחה מרתקת על קולנוע וביקורת, יצא מזה גם ראיון.הטריגר אירע בשבוע שעבר – ב”מעריב” התפרסמה אז לראשונה ביקורת קולנוע של נחום מוכיח, מבקר הקולנוע הקבוע של “מקור ראשון”. כלומר, שניצר הוחלף רשמית. “מעריב בכלל נוסד כעיתון ימני”, שניצר מפתיע, “הוא עשה עכשיו סיבוב שלם וחזר למקורות. המיזוג לא מוזר לי. יותר מוזר לי איך ‘מעריב’ ספגו אותי. בית הבליעה של ‘מעריב’ הצליח לעכל, כמו הנחש ב’הנסיך הקטן’, פיל שלם בדמותי, במשך שנים. הווירדו הייתי אני”.שניצר מוצא מסרים חברתיים-פוליטיים גם ב"אסקימו לימון":

שניצר מנוע מלפרט את ענייני הכספים שלו מול “מעריב”, מכיוון שהמקרה מצוי בבירור בבית המשפט. על התנהלות העיתון באופן כללי הוא יכול לדבר. “על ‘מעריב’ של היום אין לי שום דבר חיובי להגיד”, הוא אומר, “’מעריב’ של פעם נתן לי במה להשתולל ולהתהולל, ומעטים העיתונים הסבלניים שהיו נותנים למישהו שדעותיו מאובחנות בישראל כשמאל קיצוני לכתוב עמוד דעות יומי תחת כותרת המילוט של 'ביקורת טלוויזיה'. מעטים העורכים שאוחזים בדעות ימניות והיו מפרסמים טור כזה, ואת זה אני אומר לזכותו של העורך שלי דאז, עמוס רגב. מעטים העיתונים שהיו סובלים בעמודי הבידור שלהם כתיבה כבדת ראש ונטולת סדר יום של קידום מכירות. ו'מעריב' קיבלו אותי כך 20 שנה”.הפיטורים עצמם נחתו על שניצר כששהה ביוון, בפסטיבל הקולנוע של סלוניקי, בשליחות “מעריב”. הוא גילה עליהם באמצעי התקשורת: “אני עצמי צילצלתי למערכת כדי לראות אם יש גם לי מכתב פיטורים שממתין בארגז. התשובה היתה חיובית. הרסו לי את הפסטיבל”. עם זאת, הוא לא נשמע הרוס רגשית: “אפילו הרגשתי מחויב לכתוב את כתבת הסיכום בזמן שכבר הייתי מובטל”, הוא אומר.מחויב למעריב?“לא, מחויב לפסטיבל שהזמין ואירח אותי”.אתה פגוע?“אישית לא. אני פגוע כמו כולם מהיחס הכללי שבגללו הושלכו אלפי גוויות מקצועיות אל קבר אחים. שיטת השופל שמעמיס את הגופות ושופך אותן החוצה לא נראית לי ניהול נכון. או התייחסות אנושית”.הפיטורים שלך עברו בשקט יחסי, למרות השנים והעובדה שהפכת למוסד בתחום ביקורת הקולנוע.“בדור קודם הייתי אומר שזו בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים. הדור שלי הצטיין בהיצמדות לכיסאות, הדור שלך מצטיין בדילוגים. מאתרים לטלוויזיה, בין עיתונים, בגלל הזילות של מקום העבודה וכחלק מחוסר הקדושה של העיתונות. אולי קדושה זו מילה גדולה מדי. כנראה צריך לשפוט את זה בכלים שאין לי, ולכן אני גם לא מופתע. לא מכך שנזרקתי או נבעטתי מ'מעריב', מבלי שאיש יטרח להציע לי להישאר תמורת שכר סופרים של 100 שקלים לביקורת. אף אחד לא ראה אותי באופק הרחוק, וזו זכותם. החוקים השתנו לגמרי”.בדידותו של מבקר הקולנוע. מאיר שניצר (צילום: אורן זיו)לא קורא טוקבקים שניצר מיודד עם הדימוי שלו כקוטל האולטימטיבי, ולא נופל מהכיסא כשאני מספר לו שאחד החיפושים הפופולריים בגוגל הקשורים בשמו הוא “ביקורת חיובית מאת מאיר שניצר”. ב”מעריב” עצמו פורסם יום אחד עמוד שער, ובו הכותרת הזועקת “מאיר שניצר העניק חמישה כוכבים לסרט!”. “אני נישה. אני משרת קהל נישה”, הוא אומר, “ואם תסכים איתי שכל מבקר הוא נישה, הרי שכל השאר רק מתחפשים. אני משער שאם הפופולרי שבמבקרי הקולנוע בישראל לא היה כותב ב’ידיעות אחרונות’, הוא היה מצמצם את מנעד הכוכבים שלו”.אולי לכן הוא לא נעלב מהשקט היחסי שבו התקבלה ההודעה על פיטוריו, ונרגש כשהתגלו תגובות אחרות. “לפני כמה ימים”, הוא מספר, “נעמדתי ברמזור ברחוב ארלוזורוב ולידי נעמד אדם שאינני מכיר. הוא פנה אלי ושאל אותי איפה יקרא אותי עכשיו. רחב לבי! אמרתי לו שלפני שעתיים קיבלתי פנייה, אז יש תקווה. הוא השיב, במבטא אנגלו־סקסי שבדרך כלל הוא קורא את רוג’ר איברט, אבל כשהחליט לקרוא ביקורות בעברית, מאז הוא קורא רק אותי. לי הוא היה נראה קורא ‘הארץ’, אבל כך הוא אמר. זה הצער העמוק ביותר שנתקלתי בו ברחוב עד כה”.מבחינת הקליקה הסגורה של המבקרים, שניצר טוען שקיבל “בדיוק את כמות הטלפונים שציפיתי. החוג המצומצם. אני עצמי חזרתי מיוון רק אחרי שבוע, כשנחשף גודל השבר”. גם מתעשיית הקולנוע הישראלית, שאיננה עצומה, לא ציפה להרבה, מפויס או מודע מאוד למצבו כפרסונה ציבורית. “העניין שלי הוא עם הצופים”, הוא מסביר, “אין לי עניין אלא חברתי־אישי עם קולנוענים. אשמח להיות חבר של כל מי שרוצה להיות חבר שלי. היום אני מיודד עם כך וכך אנשים מהתעשייה, ומיודד לשעבר עם כמות לא פחותה. אנשים גם מחדשים את הדיבור איתי, זה מאוד נייד”.נראה שאתה מאוד שלם עם הבחירות שלך.“לא, אני פשוט נורא מבוגר. ערן ריקליס, למשל, הפסיק לדבר איתי אחרי ביקורת איומה ונוראה על ‘צומת וולקן’. אשתו המופלאה דינה המשיכה לדבר איתי כל השנים. בליל הסדר לפני שנתיים זומנתי לביתם ובאתי. היא חברה ותיקה, הוא הפשיר במהלך הסדר ומאז כבר עשיתי עוד סדר אצלם”. בתזמון נהדר, המפיק איתי תמיר חולף על פנינו בבית הקפה שבו מתקיים הראיון. שניצר מברכו לשלום ומיד שואל אותי האם זכה לתגובה, כי לא הבחין באחת. לא הייתי משוכנע. “אני תמיד אומר לו שלום. לפעמים הוא עונה ולפעמים לא. בהתאם לביקורת האחרונה. אני מושך אש מלידה. בגלל עמדותי, בגלל סוג הכתיבה שלי, בגלל החברויות שלי. התחסנתי כבר. אני גם לא קורא טוקבקים. אני מניח שעל הידיעה הקטנטונת של פיטורי היו כמה רוקדים על הקבר”.אני אגיד לך משהו עצוב –  גם שמחה לאיד לא היתה.“אפילו זה לא? נו, טוב. כשהוצאתי את ספרי על הקולנוע הישראלי, אנציקלופדיה מקיפה וראשונה מסוגה בארץ, לא היה אפילו ערב גאלה. לא היה את מי להזמין. בגלל רמת הטינה, בדיעבד אולי אפילו טינה נכונה, זה עבר בדממה. מקובל עלי שאני מעורר רגשות עזים, ואני מכיר היטב גם את הצד השני ומבין אותו. אני משתדל להימנע מפרמיירות. אני לא מאמין במושגים כמו אנרגיה שלילית, אבל בוא נגיד שזה לא נעים לשבת באולם ש־70 אחוז ממנו מאחלים לי את אותו הדבר – מוות בייסורים בבור חומצה”.יש לך עור עבה.“או אופי מחורבן. עם השנים אפשר להודות בכל”.סאטירה בזמן אמת: הקומדי סטור משחזרים את תקרית שניצר-טופז ז"ל:פייסבוק במקום עיתונות מאיר שניצר בן 62 (“תרשום ‘מציין 62’, לא ‘חוגג’. בוא נדייק”) ותל אביבי מלידה. הוא בוגר המחזור הראשון (“המיתולוגי”, הוא מתעקש) של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. “בני כיתתי היו גידי אורשר, אורי קליין, דני ורט - אלה המבקרים - קבוצת במאים, קבוצה גדולה של צלמים”. את קליין (“אני קורא אדוק שלו”) מכיר שניצר עוד מהטירונות, את הבמאי איתן גרין מהתיכון. הוא הספיק לכתוב ולערוך במוסף "הארץ", ב"העיר" וב"כל העיר", בשני גלגולים שונים, וכן בעיתון המנוח "חדשות", בין היתר.אז מה אתה חושב שיזכרו ממך? את הביקורות? או אולי את תקרית דודו טופז ז”ל והמשקפיים?“זה לא שמישהו הרס לי את המורשת. אני מוכר יותר אצל הסטודנטים למשפטים, כי בג”ץ שניצר נלמד בשנה א’ של לימודי המשפטים. קשה לי לענות איפה המורשת שלי”.בעימות התרבותי בין השקפתך ובין זו של דודו טופז ז”ל, יש מצב שהוא ניצח?“לא, הוא הפסיד. לא נעים לי כי אני האחרון שצריך להעיד, אבל מה שהיה חשוב לטופז זה הנצחת פועלו האמנותי של טופז. ובסוף הוא נפל קורבן לאמונה הזאת. הוא היה בטוח שהוא אמן שתורם לחברה. מבחינתי הוא כשל, לא אני. בראייה למרחקים, ההשקפה שלי שפועלו הוא יצרנות של חרוזים לאינדיאנים היא שניצחה, כי היא שיכנעה את ראשי הטלוויזיה לשמוט אותו”.אבל מה שיש עכשיו בטלוויזיה הרבה יותר גרוע מדודו טופז.“זה נכון, אבל אשם בכך מי שאחראי לפענוח המוטעה – מבקרי הטלוויזיה”. נראה שפגענו בנקודה רגישה כי שניצר מתרתח ומתופף באצבעות על השולחן. “ביקורת טלוויזיה איננה יומן צפייה!”, הוא זועם, “אין פירושה לצפות מדי יום בריאליטי ולהגיד לי מה כבר ראיתי אתמול. אבל אם זה באמת מה שהקהל אוהב, לא רק מה שהעורכים חושבים שהוא אוהב, אז אולי המדיה ששמה עיתונות פשטה את הרגל. אולי המדיה ששמה פייסבוק, האישית לגמרי, היא הנכונה. יש לי חברים נפלאים וקרובים שמציינים בפייסבוק שלהם שעכשיו הם הולכים לשירותים. מה אני יכול לעשות?”.יש לך פייסבוק?!“לי אישית לא. משתי סיבות. גם כי אני לא כותב בגוף ראשון יחיד לעת עתה. וגם, שזה דבר הפוך, אני עלול להתמכר. כצרכן, לא ככותב. אבל אולי זה התחליף לעיתונות”.אז מה הסיכוי שנראה אותך כותב בלוג קולנוע, כפי שעשה מבקר הקולנוע האגדי רוג’ר איברט כשהופרש אחר כבוד מה'שיקגו סאן טיימס'?“הוא היחיד שמינף את שמו לתעשייה שמכניסה כסף. אבל אני, אם הייתי מבקר שמכבד את עצמו, לא הייתי צועד על השטיח האדום בערב האוסקר. זה משהו אחר. הוא היה תעשייה עוד מימי הטלוויזיה, מהתוכנית שלו ושל סיסקל, ואני זוכר גם תעשייה של חוברות ויומנים לאורך שנים”.ומה המקום של המבקר בעידן האינטרנט? הרי המבקר כדמות ידענית מפסיד היום לכל אייפון, כי כל צופה הוא אנציקלופדיה מהלכת בפוטנציה.“אני בדרך כלל לא מתהדר בידענות, אלא בהתמצאות, בהקשרים היסטוריים או חברתיים. אני מקווה שבכך אני תורם לקורא – יותר מזה אני לא יכול. מצד שני, יוצרי ‘ארגו’ למשל, כנראה עדיין צריכים את המבקר, כי הם אפילו לא יודעים לפתוח ויקיפדיה. סרט שמכריז בפתיחתו שהוא מבוסס על סיפור אמיתי ומכיל שתי טעויות היסטוריות מיד בהתחלה? עזבו אותי, בחייכם”.חוץ מזה, יש היום כל כך הרבה כלים אחרים לציונים – מבלוגים ועד IMDB.“ולדעתך זו החלטה נבונה עבור הצופה? אני מרקסיסט ישן, אני לא ימני חדש. אמוני לא עם הדור הזה”.ומה זה עושה לך אישית?“כרגע? משאיר אותי מובטל, בעיקר”."אני בדרך כלל לא מתהדר בידענות, אלא בהתמצאות". שניצר והספריה (צילום: אורן זיו)

הכישלון היצירתי שניצר מודה שהוא מצוי כרגע בסיטואציה חריגה מבחינתו. “מאז גיל 21 אני לא זוכר את עצמי במצב כזה, של אבטלה”, הוא אומר, “מה גם שהעלימו לי את הפיצויים והפנסיה. אחרי שהמשפט הנוכחי יסתיים, אני מתכנן גם תביעה אישית”. שאר התכנונים שלו לתקופה הקרובה כוללים בעיקר השתתפות במיזם העיתונאי החדש של פורשי “מעריב” ואלי עזור, “סופהשבוע”.חשבת להתרחב גם לתחומים אחרים שאתה מזוהה איתם? אתה, למשל, חובב ספורט ידוע.“זה נכון, ויש לי גם פינה בכל יום שבת, אותה אני מגיש עם אלי אוחנה. קשה למצוא שני טיפוסים מנוגדים יותר, אבל אנחנו בהחלט מוצאים שפה משותפת בספורט. בעיקר בחרדה למצב הכדורגל בישראל”.למה אתה לא מלמד קולנוע?“בוא נגיד שאני מניח שבשנה הבאה, לצורך שמירה על רמת חיים שהרגלתי את עצמי אליה, איאלץ לחזור למשהו שעשיתי שנים – הרצאות. הדבר האישי היחיד שאני יכול לספר לך, הוא שמגיל עשר עד גיל 20 גימגמתי. גמגום כבד. אבל מרגע שהתנתקתי מפחד הקהל, חרשתי את מדינת ישראל והתפרנסתי מהרצאות בכל מקום שתעלה על הדעת. שנים של הרצאות הובילו להתייגעות מזה”.לא מעניין אותך לחזור לאקדמיה?“עניין טריוויאלי – מעולם לא השלמתי את התואר”.מה עם להוכיח את הקלישאה שכל מבקר קולנוע הוא יוצר מתוסכל?“אני אחד המבקרים היוצאים מן הכלל, בכך שאבחנתי את הכישלון היצירתי של הבחור ההוא שקוראים לו שניצר. זה מנוטרל. בשנה ב’ של לימודי הקולנוע כבר הייתי מנהל הרפרטואר של הסינמטק. כסטודנט כבר הגעתי לעבודה שהייתי אמור להגיע אליה עשר שנים אחרי. נבלעתי לתוך העולם הזה – שם מקומי”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ