נר שלישי: מותחן פסיכולוגי עם שפם

פרוייקט המלצות יומיות מיוחדות לחנוכה, שיאיר לכם פינות נסתרות לאורך כל החג. והפעם: סרט צרפתי מעולה, עם נקודת מוצא כמעט קומית ואווירה של דיוויד פינצ'ר פינת פרנץ קפקא

עמית קלינג, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמית קלינג, עכבר העיר

במשך כל יום מימי חג החנוכה, מדור הקולנוע של עכבר העיר ישפוך אור על סרטים, יוצרים וז'אנרים שכדאי להכיר, או שלא זוכים לתשומת לב מספקת. היום, נר שלישי: סרט צרפתי מקורי באמת

» נר ראשון: קולנוע ישראלי מגניב» נר שני: הכירו את הקולנוע של לבנוןנקודת המוצא של "La Moustache" נשמעת כמו קומדיה משונה: מארק (וינסנט לינדון), אדריכל מצליח, מגלח את השפם שלו, שהלך איתו כל חייו הבוגרים, ונחרד לגלות שאף אחד מסביב לא שם לב, אפילו לא אשתו (עמנואל דבו). אבל "לה מוסטש" הוא כל דבר חוץ מקומדיה: אפשר לקרוא לסרט דרמה פנטזמגורית, סאטירה מלנכולית על חיי הבורגנות והמשפחה, אבל ההגדרה הקולעת ביותר תהיה "מותחן ללא פשע". חייו של מארק אכן מתהפכים כשהוא מגלה שהסביבה מתעלמת מהשינוי החזותי שעבר, אבל מה באמת קורה כאן? האם יש כאן איזו מזימה לחבל בו, להוציא אותו מדעתו?באווירה רגזנית, שמזכירה לפעמים סיפור של קפקא ולפעמים את "המשחק", סרטו של דיוויד פינצ'ר מ-97, “לה מוסטש" לוקח את האירוע התמים שביסודו ומסובב מתוכו מערבולת אדירה, מפתיעה בכוחה, שמאיימת לסחוף לתוכה את הגיבור ואת כל הסביבה שלו. אולי הדרך הכי טובה להגדיר את הסרט תהיה לומר שסרטו של עמנואל קררה הוא סרט אימה שהמפלצת בו היא חיי היומיום.נשמע מצחיק? אז זהו, שלא. "לה מוסטש" - הטריילר:

הרעיון הבאמת-מקורי של הסרט – דבר נדיר בימינו – הוא זה שהופך את "לה מוסטש" לכזו הצלחה. זהו סרט שלא מניח לך גם שבועות אחרי שראית אותו, בעיקר בגלל העמימות של המערכה האחרונה, שאמנם מסרבת לסגור את הקצוות המפוצלים בעלילה אבל מגיעה לקליימקס רגשי מספק לחלוטין. וזה לא שהסרט נשען על הקונספט, כלל לא. הסרט עובד בגלל שהוא שואל אלמנטים מכל קצוות הקולנוע. הצופה המורגל לז'אנרים לא כל כך יודע איך לצפות בו, ומוצא את עצמו מבולבל לא פחות ממארק. אם זה מותחן, איפה הפשע? על מי אנחנו אמורים לסמוך וממי אנחנו אמורים לחשוש? האם זו מחווה להיצ'קוק או פיליפ ק. דיק, אמן "קריסת המציאות"?ככל שהמערבולת מתעצמת – וזהו בהחלט לא סרט איטי, למרות שלא קורים בו יותר מדי דברים – כך אנחנו נאלצים להיסחף יחד איתה, מבלי שיהיו לנו את הכלים בהם אנחנו רגילים לפרש את המציאות צעד אחד לפני הדמויות, כמקובל בסרטי מתח או אימה. כאשר לקראת סוף הסרט, במהלך שנדמה כי הושאל כמה שנים מאוחר יותר לפרק האחרון, עד כה, של לואי, מארק אורז את עצמו ונוסע להסתתר – לא ברור מפני מי או מה – בכפר קטן בסין, הצופה כבר קיבל על עצמו את ההגיון המשונה של הסרט. מכאן הכל יכול לקרות. כמובן שמה שמוסיף לקרות הוא דברים יומיומיים למדי – וזו האמירה הקרה, המלחיצה, של אחד הסרטים הכי מדויקים של העשור, שרחוק מלזכות לעשירית מההכרה שהגיעה לו. עכשיו רק שהאמריקאים לא ישימו את הטלפיים שלהם על הפנינה הזאת עם איזה רימייק סליזי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ