נר שני: הכירו את הקולנוע הלבנוני

פרוייקט המלצות יומיות מיוחדות לחנוכה, שיאיר לכם פינות נסתרות לאורך כל החג. והפעם: "Where Do We Go Now?" מציג את הקולנוע של שכנתנו הצפונית כשילוב בין אמיר קוסטריצה לסרטים הודיים

אורון שמיר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורון שמיר, עכבר העיר

במשך כל יום מימי חג החנוכה, מדור הקולנוע של עכבר העיר ישפוך אור על סרטים, יוצרים וז'אנרים שכדאי להכיר, או שלא זוכים לתשומת לב מספקת. היום, נר שני: הסרט שייצג את לבנון באוסקר.» נר ראשון: קולנוע ישראלי מגניבבימים אלה עוצר העולם את נשימתו בציפייה דרוכה ליום הכרזת המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. בתחילת חודש ינואר יידעו כל אומות תבל אילו תשעת סרטים שאינם דוברי אנגלית ייאבקו על הזכות להיכנס לחמישייה הסופית שתתחרה בטקס עצמו. בינתיים הגיע אל המדפים אחד הפייבוריטים המתפוגגים של מרוץ השנה שעברה. את "Where Do We Go Now?", נציג שכנתנו הצפונית לבנון לטקס האוסקר הקודם, כינתה התקשורת העולמית "'אמלי' הלבנוני", וניבאה לו מועמדות בטוחה. לבסוף הוא לא העפיל לשלבים המאוחרים, ולאחר הצפייה בו גם ההשוואה לסרט הצרפתי האהוב לא לגמרי מובנת. אם כבר, אפשר לומר שסרטה של נאדין לאבקי ("קרמל") הוא דוגמה אפשרית לאיך היה נראה הסרט מים ואהבה לו גרסה נשית של אמיר קוסטריצה היתה מביימת אותו.העלילה מתרחשת בכפר קטן אך לא שכוח אל. למעשה, תושביו מפולגים בין הדת הנוצרית, הדת המוסלמית ואלוהי הקליטה הטלוויזיונית, הנדירה כל כך במחוזותיהם. הגברים ביישוב זה מועדים לדליקה, כיוון שמלחמת האחים שקורעת את לבנון מבפנים, בין הנוצרים למוסלמים, משפיעה על הלך רוחם, אפילו אם מדובר בשכנים טובים בדרך כלל. אחרי עוד התפרצות אלימה ותגרה רבת משתתפים מחליטות נשות הכפר לנסות כל מיני טקטיקות להשכנת שלום ומובילות את הסרט אל מחוזות הפנטזיה.למעשה, הפעילות היחידה שבה הנשים אינן נוקטות היא שביתת מין, כפי שקרה ב"מים ואהבה" שהוזכר לעיל והוקרן בארץ מוקדם יותר השנה. מה הן לא מנסות, הלבנוניות האלה - יבוא כלות מאוקראינה, אפיית עוגיות חשיש לכל הכפר, החבאת גופה בבאר הקהילתית ועוד המצאות תסריטאיות מופרכות (בקטע טוב). אך לשווא. הגברים נותרים אלימים והדתות ממשיכות להילחם. מושאי הביקורת של לאבקי, שגם משחקת בתפקיד הראשי כאלמנה שבעת קרבות, ברורים ומובהקים. ראשית, חציה של היוצרת מופנים כלפי מושג הדת בכלל. מבחינתה, אין הבדל בין נוצרים למוסלמים כיוון שכולם רגישים וקנאים מדי, מה שמוביל להתחככויות. הדת היא מקור למחלוקת, לא לכוח והעצמה. שנית, או שמא בהמשך ישיר למקודם, יש בסרט ביקורת מובחנת כלפי העולם המערבי. הטלוויזיה היא שהציתה את ראשון המאבקים הפנימיים בין תושבי הכפר, ונוכחותה היא כשל אל מודרני שסוגדים לו - בין אם ב"טקס" חיפוש הקליטה והפניית המבט לשמים, ובין אם במעין תפילה המונית שבהתכנסות מול המרקע. השפעתה של התרבות המערבית על זו הערבית היא הרסנית, כך נדמה.כמו בוליווד על חשיש אך אל נא תטעו לחשוב כי מדובר בסרט כבד ודידקטי. "לאן הולכים עכשיו?" הוא ההפך הגמור מכך. לאבקי מתבלת את האירועים הדרמטיים שבהם משופע סרטה בכמה וכמה נאמברים מוזיקליים ובלא מעט צבעוניות וססגוניות מבחינה ויזואלית כאנושית. בעיקר הודות לאוקראיניות המיובאות, העומדות בסתירה לנשות הכפר הדהויות והלבושות שחורים עקב מצב חוזר ונשנה של אבל על יקיריהן. כיוון שהסרט מתחיל ונגמר בקטע שירה וריקוד, נוסף לעובדה שבסצנות מסוימות מרננים הגיבורים את שעל לבם, אין ברירה אלא לקבוע שמדובר בסוג של מיוזיקל, או אולי במיוזיקל למחצה, כזה השואב את השראתו מן הקולנוע ההודי, השכן הרחוק־רחוק של לבנון. סצנת הכנת עוגיות החשיש, בצירוף השיר הקליט והקצבי שמלווה אותה, יכולה להפוך בקלות לקאלט.דמויות צבעוניות. שחקניות החיזוק של "לאן הולכים עכשיו?" (צילום: מתוך הסרט)עם זאת, יחסית לסרט הנשען רבות על המוזיקליות שלו, הפן העלילתי חסר קצב באופן מדאיג. הכל קצת אפיזודיאלי מדי, והסרט מאגד יחדיו בליל של רעיונות מעניינים או חביבים ותו לא. מעבר לביקורתיות השקופה, אין פיתוח אמיתי של הדמויות או של אף אחד מקווי העלילה. בשל כך, הסרט נע במבנה מעגלי – לאחר האקספוזיציה מתעורר ויכוח אלים בין גברברי הכפר, שמוביל להתייעצות נשית ולפתרון אחד מיני רבים. כך חוזרות על עצמן הסיטואציות וניצנים של סיפורים בעלי פוטנציאל נגדעים באבם. למשל, רומן אפשרי בין הדמות שאותה מגלמת הבמאית ובין הגבר שצובע את ביתה (ג'וליאן פרהאן) מגיע למימושו רק בסצנה מוזיקלית המתרחשת בדמיונם של הגיבורים. וזה חבל במיוחד, כיוון שהניצוצות בין פרהאן המסוקס ובין לאבקי, הלבנונית הכי שווה מאז המסעדה הלבנונית באבו גוש, היו יכולים להוביל להתלקחות מעניינת לא פחות מעוד קטע על גברים שמקללים והולכים מכות. אבל כנראה שזהו עוד חיזוק למסר של לאבקי – אהבה עזה ומרגשת יש רק בחלומות או בסרטים (חלומות של אחרים) בלבנון של היום, שהדרך היחידה להתייחס אל מצבה עתיר הסבל והפילוג היא בהומור ובשירה עליזה.

"Where Do We Go Now?". בימוי: נאדין לאבקי, לבנון/צרפת 2011, 102 דקות. ערבית עם כתוביות באנגלית.הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ