איראני שאנחנו אוהבים: ראיון מיוחד עם מוחסן מחמלבאף

הבמאי האיראני הגדול בהיסטוריה הסתנן לישראל כדי לצלם את הסרט החדש שלו בעזרת דרכון צרפתי ומכתב מהמרכז הבהאי. פבלו אוטין, שופט ישראלי בפסטיבל הסרטים בדרום קוריאה, הצליח איפה ששלטונות איראן נכשלו ותפס אותו לתשאול

פבלו אוטין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פבלו אוטין, עכבר העיר

קשה לעכל, אבל אחד הבמאים הגדולים בהיסטוריה של איראן, מוחסן מחמלבאף, ביקר בישראל ואפילו צילם כאן סרט, בלי שאף אחד ידע מזה. הבכורה העולמית של “הגנן” נערכה בפסטיבל בוסאן שבדרום קוריאה בתחילת החודש שעבר. השילוב המוזר של במאי איראני שמצלם סרט בישראל במימון דרום קוריאני העסיק אותי כל הדרך לבוסאן – הוזמנתי לפסטיבל בתור שופט של פרס הביקורת הבינלאומי (FIPRESCI), וידעתי שלא פחות חשוב מלחלק פרס לסרט הטוב ביותר יהיה המפגש עם מחמלבאף, הצפייה בסרט ה”ישראלי” שלו, והניסיון להבין ממנו איך הוא עשה את זה, ולמה.» הסרט האיראני שהוברח בתוך עוגהבצוות השופטים של הפסטיבל ישבה מבקרת קולנוע מטורקיה שהתחברה למשלחת האיראנית, והזמינה אותי להצטרף. מכיוון שקוראים לי פבלו ואני במקור מארגנטינה, יכולתי להעמיד פנים שאני לא מישראל. אבל מה יותר גרוע: להגיד שאני ישראלי, או להגיד שאני ארגנטינאי, ולהסתכן בכך שיעלו עלי מאוחר יותר? ידידתי הטורקייה הציגה אותי פשוט בתור פבלו, והפמליה האיראנית הזמינה אותי להתיישב. יוצרי הקולנוע האיראני אמנם מכירים אחד את השני, אבל לפחות מחציתם מזמן לא חיים באיראן. הרבה מהם נאלצו לגלות מארצם בגלל שהסרטים שהם עשו לא מצאו חן בעיני המשטר, והאפשרויות שעמדו בפניהם היו ללכת לכלא או לברוח לאירופה. זה גם מצבו של מוחסן מחמלבאף, שכבר כמעט עשר שנים לא ביקר בארצו. בשנים האחרונות השיג דרכון צרפתי, שבזכותו הוא נוסע סביב העולם ללא קושי. כך הצליח להשתחל לישראל ולצלם כאן סרט בשם “הגנן”, המספר על אב ובן (מחמלבאף ובנו) אשר מגיעים לחיפה במטרה לצלם סרט על הדת הבהאית. השניים מתווכחים על טיב הדת, ותוהים האם איראן תתקוף את ישראל באמצעות פצצת אטום. כשהם נפרדים, הבן נוסע לטייל בישראל עם שק שאלות על דתות, פנאטיות והקשר בין העמים.מסעות מוחסן בארץ הקודש. "הגנן" - הטריילר:הקולנוע של מחמלבאף נוהג לשלב בין תיאור ריאליסטי של המצב החברתי באיראן לבין דימויים פיוטיים, סימבוליים וצבעוניים המקנים לסרטים שלו ממד מופשט, פילוסופי וחלומי. הוא החל את דרכו כתומך ואף לוחם למען המהפכה החומיינית, ואף נכלא לארבע שנים עד ששוחרר כשהמהפכה הושלמה. עם זאת, לאורך השנים שינה מחמלבאף את דעותיו ועמדותיו, וסרטיו החלו לחשוף צדדים אוניברסליים, אנושיים וביקורתיים שהממשל האיראני אהד פחות. הצלחתו הבינלאומית האדירה בשנות ה־90 עזרה לו לבסס את שמו ולגייס כספים אירופיים להפקת סרטיו, שבזכותם הבמאי הפרסי הגדול אינו זר לחובבי הקולנוע האיכותי בישראל. לאורך השנים נחשפנו כאן למגוון סרטים שיצר בקולנוע ובטלוויזיה, מ”גאבה” ו”רגע של תמימות” ועד “ליקוי חמה בקאנדהאר” ו”סלאם סינמה”. היכן שהיחסים הבינלאומיים הפוליטיים נעצרים, הקולנוע והתרבות מצליחים לפעמים. ידעתי זאת, ולכן קיוויתי שהמפגש בינינו יהיה חיובי.

חיילים החרימו את הקלטות את מחמלבאף פגשתי לראשונה במסיבת העיתונאים לאחר שצפיתי בסרטו. סבב השאלות החל ואף אחד לא הרים את היד – הייתי הראשון והיחיד. הצגתי את עצמי, סיפרתי מהיכן בעולם אני מגיע, ושאלתי כיצד הצליח לצלם בארץ, למרות המתח הידוע בין המדינות. מחמלבאף ובנו בהו אחד בשני, אמרו משהו בפרסית, וחייכו. “כמובן שלא היה לי אישור לעשות סרט בישראל”, אמר. “כפי שידוע לך, אנחנו לא יכולים להיכנס לישראל כאזרחים איראניים, כי אם אנחנו נוסעים לישראל וחוזרים לאיראן, מכניסים אותנו לכלא לחמש שנים. יש גם בעיה עם הצד הישראלי. לכן הגענו בלי אישור ועם דרכון אירופי. היה בידינו מכתב מהמרכז הבהאי שלפיו אנחנו מוזמנים על ידם. צילמנו קודם כל בגנים הבהאים, ומשם המשכנו כתיירים ל’אורשלים’. היתה לנו בעיה כי חיילים החרימו חלק מהקלטות שצילמנו, ולכן חזרנו לשם בפעם השנייה וניסינו לצלם שוב את אותם הדברים. דווקא כשצילמנו בחוף הים, הרבה שוטרים באו והסתכלו עלינו, עקבו אחרינו קצת, אבל לא הפריעו. בשדה התעופה עברנו בדיקה מאוד יסודית, אבל זה מובן ומקובל כי יש מספיק בעיות עם טרוריזם אז חייבים לעבור את זה”.כשהבחנתי שאף אחד מסביב לא מרים את היד, הרמתי שוב את ידי ושאלתי על משמעות המסע עבורו. “זה היה מרתק, כי באמת הגעתי לשם כשאני שואל את עצמי איזה מין מקום הוא ישראל”, הוא ענה, “והקסים אותי לגלות שישראל מאוד דומה לאיראן. חיפה מאוד הזכירה לי ערים איראניות. בזמן שהייתי בה יכולתי להרגיש כאילו אני בארץ שלי. ניסיתי להראות דימוי אחר של ישראל, במיוחד עבור העם האיראני, שאני מקווה שיוכלו לראות את הסרט, כדי שנוכל להכיר אחד את השני טוב יותר. השוק ליד המקומות הקדושים בירושלים נראה בדיוק כמו השוק המקביל בטהרן. אבל לא רק השוק - אנחנו דומים בהרבה אספקטים. אני מקווה לעזור לייצר מצב של סובלנות דרך הפעילות התרבותית שלי. לא הגענו לישראל כדי לריב, הגענו כדי למצוא משהו טוב לשני הצדדים”.מתוך "הגנן" (צילום: Makhmalbaf Film House)שוב שתיקה קצרה. מיהרתי לשאול שוב אם שינה את התפיסות שלו לגבי ישראל במהלך השהות כאן. “אני באופן אישי לא מצאתי הרבה דברים ששינו את דעתי, כי מראש לא היתה לי דעה שלילית", הוא אומר, "יש באיראן פונדמנטליסטיים, כמו שיש בישראל, אך בשניהם יש גם אנשים שאוהבים אחד את השני. יש איראנים שבכו כששמעו שבזמנו הגרמנים שרפו למוות את יהודים. הם רואים הרבה סרטים על יהודים תחת שלטונו של היטלר. עם זאת, תחת הפרופגנדה של המשטר האיראני הנוכחי, חלק מהאנשים הם אנטי־ישראלים באופן קיצוני. הם גם מפחדים מישראל, כי הם חושבים שאם ישראל תתקוף את איראן, הרבה מהם ימותו. מצד שני, הישראלים אומרים ‘יש לנו מדינה מאוד צרה. אם איראן תתקוף, נמות מיד’”. כאן הוא מרגיש נכון להיכנס לתמונה כקולנוען עם אג’נדה: “ניסיתי ליצור סרט שבנוי כמו דו שיח, שיאפשר לי להראות את המצב. יש למשל רגע בסרט שרואים חיילים ישראלים. אתה רואה את הפנים שלהם ולא מרגיש שמדובר בצבא – הם כמו הילדים שלנו, כמו הבן שלי. הכוונה היתה לחבר בין אנשים. המצב מאוד מסובך, ויש הרבה דברים שעומדים מאחוריו: קיצוניות, אינטרסים פוליטיים, כלכליים. אבל אני מאמין שאם איראנים היו יכולים לראות את הסרט הזה שלי, אולי דרך הגן הזה שאני מראה, הם יוכלו להרגיש קצת אחרת. אותו הדבר בצד הישראלי. אולי הם יכולים לראות ולהגיד שהעם האיראני הוא לא האויב שלהם. לראות אותנו באור חיובי”.עיתונאי אמריקאי הרים את ידו וביקש לשאול. מודה, היה רגע של הקלה, אבל בו זמנית גם תסכול. רגע לפני, מחמלבאף הספיק לדייק את העיסוק המרכזי של הסרט עבורו: “הנושא של הסרט הוא לא ישראל ואיראן, אלא דת באופן כללי. עד כמה הדת הורסת את העולם שלנו, כמה כוח יש לדת ועד כמה היא עשויה לבנות את העולם מחדש, בדרך של שלום? זו השאלה המרכזית שעליה אני ובני דנים יחד”.

שומרי ראש וניסיונות התנקשות “הגנן” הוא סרט תיעודי ופיוטי על טיול שעורכים מחמלבאף ובנו בישראל, במטרה לחקור את הדת ובעיקר את זו הבהאית. מחמלבאף האב טוען שלדת יש כוח וצריך לכבד אותו. מחמלבאף הבן יוצא נגדו וטוען שכל דת מתחילה מקבלה, רוחניות ואהבת האחר, ובשלב כלשהו הופכת דכאנית ונצלנית, ומצדיקה רציחות ומעשי אלימות. מחמלבאף צוחק על בנו ואומר לו שגם הוא (בנו) דתי, שהדת שלו מורכבת מפולחן לאייפון, למצלמות הדיגיטליות ולאינטרנט.“ניסיתי לשים דגש על דת יותר צבעונית ושוחרת שלום”, מצדיק מחמלבאף את הבחירה בבהאים. “אני מאמין שתרבות העולם היא כמו ים, והדתות הן כמו נהרות שזורמים לים הזה. אנחנו צריכים לאפשר לדת שוחרת השלום להגיע לים הגדול, כדי להעשיר אותו. לא מספיק להילחם בכוחות האפלים, צריך גם לתמוך באור. לייצר מים נקיים. לא מספיק להגיד ‘אני לא מאמין’, כי רוב האנשים בעולם עדיין מאמינים. למה שנעשה סרטים על אהבה ודברים אחרים, ולא על דת? תסתכלו על המזרח התיכון, רוב הלחימה שם קשורה לדת. אם הדור שלי והדור של בני לא נוכל לדבר בינינו על דת נצטרך לדבר באמצעות אקדחים. ראיתם את המתקפות הקשות על אפגניסטן, ובכל זאת הטאליבן עדיין חי וקיים. זה בגלל שהפונדמנטליזם שוכן במוח שלנו. אי אפשר לחסל פונדמנטליזם על ידי הריגת אנשים אחרים. במקום להילחם באפילה, צריך לייצר אור. זאת נקודת המבט שלי”.מתוך "הגנן" (צילום: Makhmalbaf Film House)אם מחמלבאף הצליח לעשות סרט כזה, הרי זה רק בזכות העובדה שהוא לא מתגורר באיראן מאז 2003. אחרי שברח ממולדתו התגורר בטג’יקיסטן, וכשפג אישור השהייה שלו לאחר שנתיים, נאלץ למצוא מקום אחר. צרפת אימצה אותו, וכיום כל משפחתו נמצאת באירופה, וכולם יוצרי קולנוע. חברת ההפקות שלו נקראת בית הסרטים של מחמלבאף, ולמרות שכבר שנים הוא פועל מחוץ למולדתו, סרטיו עדיין משווקים בעולם כסרטים איראניים.מה מצב הקולנוע האיראני העכשווי?“הקולנוע האיראני עדיין בחיים. מבחינת כמות, עדיין נעשים שם סרטים. עם זאת, בכל הנוגע לאיכות יש לנו בעיה, מפני שהצנזורה מאוד חזקה. הרבה מהבמאים האיראניים המוערכים והטובים כבר לא חיים באיראן, או נמצאים שם, אבל אסור להם ליצור. ג’פאר פנאהי ישב שלושה חודשים בכלא, ואסור לו לעשות סרטים. גם בחמן בוגאדי עזב את איראן. עבאס קיארוסטמי נהג לבקר אותי בעבר על כך שאני יוצר מחוץ לאיראן, אבל כיום הוא בעצמו עושה זאת. אנחנו לא יכולים לחזור לארץ שלנו. אם אשוב, יעצרו אותי באופן מיידי”. למעשה, גם כשהוא רחוק מהמולדת, מחמלבאף לא מרגיש בטוח. “שלחו טרוריסטים להרוג אותי", הוא אומר, "בפריז המשטרה הצרפתית הצמידה לי שומרי ראש פעמיים, עד שנמאס לי. כשצילמנו בצפון אפגניסטן, הממשלה האיראנית שלחה חייל להתנקש בי, טמנה פצצה, אחד האנשים בצוות שלנו נרצח ומעל 20 איש נפצעו”.הסיטואציה הלוחמנית שינתה משהו בתפיסה שלו. “אי אפשר להגיד שאנחנו עושים סרטים”, הוא אומר, “אנחנו נלחמים. להם יש רובים, לנו יש מצלמה. אנחנו יורים 24 תמונות בשנייה, והם יורים בלא יודע איזו מהירות. אנחנו במלחמה. אנחנו מראים לאנשים אמת, כנגד הטלוויזיה באיראן שמשקרת. לכן עוצרים אותנו, כולאים אותנו, שולחים טרוריסטים להרוג אותנו ואוסרים עלינו לעשות סרטים. אני אפילו לא יכול לטוס בטיסה שעוברת מעל שמי איראן. כשבאתי לקוריאה הייתי צריך לברר אם המטוס עובר דרך השמים האיראניים, כדי שאיראן לא תדרוש מהמטוס לנחות. זה קרה בעבר. בשלוש השנים האחרונות ממשלת איראן עצרה 15 אלף אנשים, רצחה מעל מאה איש ברחובות, ובכל יום לפחות בן אדם אחד נרצח מסיבות פוליטיות. חלק גדול מהם עיתונאים, במאים או סטודנטים. בהקשר הזה, כמובן שהקולנוע האיראני כיום במצב רע. עם זאת, אפשר להרגיש המון אנרגיות חדשות שצצות מדי יום ונלחמות בחזרה. אחרי פרץ האנרגיה הראשוני, הממשלה משתלטת על האנרגיה ומרסנת אותה. אבל אני מאמין שבסופו של דבר ננצח, כי אין אפשרות אחרת”.האב והבן לבית משפחת מחמלבאף (צילום: פבלו אוטין)לאחר מסיבת העיתונאים נפגשו שוב דרכנו בפסטיבל, סתם במקרה ברחבה שליד בתי הקולנוע. מחמלבאף ובנו זכרו אותי ממסיבת העיתונאים והתקרבו עם חיוך. ניהלנו שיחת חולין. למרות שניסיתי לדבר על קולנוע, המצב הפוליטי השתלט די מהר על השיחה. הם היו סקרנים לשמוע על הבחירות הקרובות בישראל, שעשויות להיות משמעותיות ביחסי ישראל־איראן. מחמלבאף דיבר על החיים שלו בגלות, על המשפחה, על הנדודים התמידיים מאז שעזב את איראן. לפני שנפרדנו לשלום ביקש שאשלח לו לינק לכתבה שאני כותב עליו, ושנינו קיווינו שהסרט שלו יוצג בישראל ושאולי יום אחד גם הוא יוכל לבוא ולדבר עליו כאן מול עיתונאים וצופים ישראלים. אינשאללה.» לצפייה בראיון המלא

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ