"הגזענות כלפי אשכנזים מותרת ולגיטימית"

בסוף השבוע יגיע לבתי הקולנוע "פנתר לבן", סרט על אגרוף, דחייה, אהבה, והקושי העצום של העלייה הרוסית להשתלב. דני רייספלד, הבמאי, כותב על "גזענות מושתקת כלפי אשכנזים" שחווה כל חייו, ומגלה איך גייס את זאב רווח לתפקיד ראשי

דני רייספלד, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דני רייספלד, עכבר העיר

אחרי הצפייה בסרט "פנתר לבן" שואלים אותי מאיפה העוצמה, האגרסיות, האלימות והנאומים שחודרים לנשמה. "אתה הרי לא רוסי", אומרים לי. אני לא רוסי, אבל אני אשכנזי. אני מאלה שמשפילים את עצמם ומקשיבים בסבלנות לנאומים של אלו שבאמת שולטים במדיה ובכלכלה עם האמירה הסמויה שהתרבות המזרחית נעלה על התרבות האשכנזית הקרה והמתנשאת. "האשכנזים השתלטו בכוח", הם אומרים.  ואני מסתכל על "פנתר לבן", הסרט שלי, שהוא תמרור אזהרה לכולנו בשאלה לאן אנחנו הולכים עם הגזענות שלנו.  

»  פנתר לבן - מועדי הקרנות»  ביקורת סרט: כמו אגרוף בבטן

גדלתי בגבעת שמואל, והייתי בין האשכנזים היחידים בשכונה. אני זוכר את הצפייה בסרטי הבורקס ביחד עם החבר'ה ואת היד המונחת על כתפי משדרת "אל תתבאס דני". גם בפנימייה וגם בגולני הייתי בין האשכנזים היחידים. "כולם הולכים לישון חוץ מהצהובים, הם הולכים לטאטא חול במדבר" - היה העונש הקבוע על מוצאנו. בצבא זה נגמר בבחור אחד, פליט שייטת, שקפץ ממגדל שמירה וריסק לעצמו את הרגלים. ואני, מרוסק ושבור ממסכת ההשפלות, הגעתי למקום נמוך בו יריתי עם מאג מעל הקצין שלי, שהשמיע הערות גזעניות. כעונש ישבתי תקופה קצרה בכלא הצבאי, אבל זה היה שווה את זה, כי כך ברחתי מהאושוויץ הפרטי שלי. יצאתי לאזרחות רק כדי לעמוד מול האבא של החברה הראשונה שלי, שלדעתי היה מעדיף שיעמוד מולו מחבל מתאבד מאשר אשכנזי. בכל המקרים זו הייתה גזענות מותרת ולגיטימית. אף עיתונאי לא התעניין, זה היה מותר.

כל אשכנזי יודע

כל אשכנזי, ותיק או עולה חדש, יודע שאמא שלו לא מספיק אוהבת (איפה היידישע-מאמא?), שהמשפחה שלו לא מספיק חמה ושהאוכל שלהם תפל. ואם הוא מצליח זה לא בזכות עבודה קשה, אלא בגלל העובדה שהוא אשכנזי. גם אם גדל בשכונה לאב מובטל ובנה את עצמו בעשר אצבעות. בתור מורה ראיתי את בני הדור הצעיר בבתי הספר הופכים את המילה "אשכנזי" למילת הגנאי האולטימטיבית, תחליף למילה "יהודי" בחברה האירופאית של שנות ה-30. ראיתי ילדים ממציאים לעצמם שורשים ספרדיים על מנת להשתלב.

 מציאות מקבילה. "פנתר לבן" - טריילר:

ואז שמעתי את הנאום. בבית הספר לקולנוע, הבחורה הכי יפה הייתה מרוקאית גאה ועוצמתית. יום אחד היא לגלגה על האוכל שהבאתי וחבר שלי התנפל עליה. אותו חבר היה קיבוצניק יפה תואר, גבוה, חזק, כובש – האשכנזי בעל הכריזמה היחיד שהכרתי. הוא פתח בנאום שכולו השפלה. "כל היום אתם סביב קוסקוס וג'חנון והאוכל הדוחה שלכם. אני הונגרי, אז אני מדבר על גולש כל היום? את מפגרת, וטבריה העיר שלך מפגרת, וכל זה בגלל שאתם מתעסקים באוכל כל היום". הבחורה בכתה. זה היה הנאום הכי גזעני ששמעתי בחיי, אבל הרגשתי שאם אותו חבר רק יבקש ממני, אהיה מוכן לעשות בשבילו כל דבר.

להשיג את זאב רווח

"פנתר לבן" צולם בטבריה, העיר שלידה אני מתגורר היום. עיר בה השסע העדתי כל כך בולט. שני שליש מזרחים ושליש רוסים מרכיבים את העיר, ובנוסף אליהם כמה אשכנזים, שמנסים להתחבא בבתים כדי לא לחטוף. מיקמתי שם את התנועה של הפנתרים הלבנים, רק כדי להבין בשלב הליהוק שבעצם שלא המצאתי כלום. גם במציאות הייתה חבורה כזאת.

רומן היה בחור שאסף את הנערים הרוסים מבתי הספר. החל בילד בן 9 שנדקר בעפרון בגרון ועד לבחור בן 20 שהבין שאף טבריינית לא תצא איתו בגלל שהוא רוסי. רומן קיבץ אותם ביחד, נאם להם, חימם אותם ואימן אותם במכות רחוב. כך נוצרה התנועה - ילדים טובים שרומן רכב על זעמם. אל מול רומן, גילתי את ואדים ספקטור. שוטר מתנדב מטעם הרווחה שאוסף את הנערים מהרחובות, ונותן להם אלטרנטיבה: או אגרוף, או מעצר. הייתה אכזבה גדולה בהבנה שכתבתי תסריט בדיוני במשך שנתיים, רק בשביל  לגלות שהכל קיים מתחת לעיניים שלי, בעיר שלי, טבריה.

סגירת מעגל. זאב רווח ב"פנתר לבן" (צילום: קרן יונה)

האתגר הגדול בעשיית הסרט היה להשיג את זאב רווח לתפקיד המאמן. ידעתי שהפרויקט יקום או ייפול על ליהוק שמסמל עבורי סגירת מעגל. כוכב סרטי הבורקס ילוהק לסרט העדתי-חברתי שלי. כמה פחדתי מפגישה שארכה 10 דקות. למרבה הפלא, זאב אישר את השתתפותו כמעט מיד עוד גם לפני שהיה לסרט מימון, קרן או גוף משדר. "בטח  בחרת בי בגלל שהייתי מתאגרף בילדותי, בגלל שגדלתי בקטמונים, בגלל שגם אני הייתי עולה חדש", הוא אמר ואני רשמתי במהירות את הדברים, ולמדתי כמה חשוב לעשות תחקיר.

בסוף זה קרה. הסרט התהווה לאט לאט. ליהקנו את יבגני אורלוב, שהגיע כניצב אבל הכריזמה המדהימה שלו כבשה את דפנה המפיקה ואותי, עד לתפקיד הראשי. אחריו הגיעו הראפר וולקן והשחקניות נטשה מנור ומיטל גל, וגובש אנסמבל מדהים שלקח את הסרט הקטן שלי לפסטיבלים במוסקבה, מונטריאול, וירושלים, וגם למועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות פרסי אופיר.

פנתר לבן - כל הפרטים ומועדי הקרנות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ