מיוחד: צחי הלוי מספר על המסע של "בית לחם"

צחי הלוי, פיינליסט "The Voice ישראל" ושחקן ראשי ב"בית לחם", כותב על הדרך שעבר משיחת הטלפון האגבית מאבי יששכרוף, דרך הזכייה בפסטיבל ונציה ועד ליציאת הסרט לבתי הקולנוע

צחי הלוי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צחי הלוי

הכל התחיל בשיחת טלפון מחבר יקר ומיוחד, העיתונאי אבי יששכרוף, שתפס אותי בחניון התת-קרקעי של דיזינגוף סנטר. "מחפשים דוברי ערבית לסרט קולנוע", הוא אמר. "אם זה מעניין אותך דבר עם יובל אדלר" (הבמאי והתסריטאי, שכתב את הסרט יחד עם עלי ואקד). לפני שניתק הוסיף בחיוך: "לך תדע,  אולי עוד תעמוד על השטיח האדום". בראשי צחקקה המחשבה שבטח מחפשים מישהו שיגלם דמות של מחבל (הרי אני לא ממש השבדי הטיפוסי). למרות שבאותו זמן הייתי מרוכז בעשייה המוסיקלית, זיהיתי דלת שנפתחת בפניי, אז למה בעצם לא להעז ולהיכנס?

"בית לחם" - כל הפרטים ומועדי הקרנהאם לפני שלוש שנים מישהו היה אומר לי שאשחק תפקיד ראשי בסרט קולנוע, הייתי צוחק ועונה לו שהוא חי בסרט. וזה למרות שבאמתחתי 20 שנות ניסיון על במות, החל מהופעות רוק כגיטריסט וזמר במועדונים ופסטיבלים, דרך מחזות זמר והצגות בתיאטרון, ועד להופעות עם להקת מיומנה בארץ ובעולם. עם יובל אדלר נפגשתי בבית קפה קטן בתל אביב. השיחה בינינו קלחה. זכור לי מבטו הבוחן. זיהיתי שיושב מולי בן אדם חכם, עמוק. אחרי הפגישה הוזמנתי למספר אודישנים, במהלכם עדיין לא הבנתי את מהות התפקיד ואת גודל האחריות. ואז הגיעה שיחה שתפסה אותי כמה רגעים לפני העברת סדנת תיפוף בבית מיומנה: "החלטנו להמר עליך. אנחנו רוצים שתגלם את דמותו של רזי, רכז השב"כ". הייתי המום, אושר עילאי, מהול בהתרגשות בפני הלא נודע. ובצדק. גם אחרי כל זמן הבמה שצברתי, אין ספק שהחוויה שבלהיות שותף בעשיית "בית לחם" נחרטה בזכרוני כאחת המרגשות והמאתגרות בחיי.כמו רכבת הרים מטורפת. "בית לחם" - טריילר:

יצאנו למסע. ארבעה חודשים של מפגשים וחזרות, ניסיונות ותהיות, במהלכם הכרתי את שאדי מרעי, שמגלם את דמותו של סנפור. התחלנו לעבוד יחד על הסצנות המשותפות וגיליתי בן אדם מקסים, נער פיקח שמחובר לרגש בכל רמ"ח איבריו, שחקן מוכשר. ניסיתי לספוג כמה שיותר מהצוות המדהים שהחל להתגבש סביב הפרוייקט, ללמוד כמה שיותר משחקנים מוכשרים ומנוסים, ביניהם מיכל שטמלר, המגלמת את אשתי, ויוסי עיני, המגלם את דמותו של לוי, המנהל שלי בשב"כ.היום הראשון לצילומים, השכמה ב- 4:00 לפנות בוקר. מגיעים לסט, דירה בה מתרחש המפגש הראשון בין רזי לסנפור, אחת הסצנות הטעונות שממחישות את הקשר הקרוב בין השניים. המון אנשים ודיבורים. אבי סתת, עוזר הבמאי, מנהל את כולם ביד רמה ובחצי חיוך. הנה זה בא: "אקשן!". ואז דממה. חשים את המתח, כמה חשוב לכולם שנצליח, מקווים שבחרו נכון. בין יפו לונציה תקופת הצילומים היתה כמו נסיעה ברכבת הרים מטורפת. מעברים חדים מסצנה לסצנה, ממקום למקום, מנוף הרי ירושלים לרחובות יפו, מערבית לעברית, מאינטימיות להמולה, מפיצוצים ויריות לשקט מצמרר. חשתי איך נוצרת שפה משותפת וברורה בין יובל לביני, איך מתפתחים יחסים כנים וחבריים ביני לבין שאדי, איך הדמויות קורמות עור וגידים. הראשוניות על הסט (סרט ראשון של שאדי ושלי כשחקנים ושל יובל כבמאי), מהולה בניסיון הרב של שאר הצוות, יצרה מעין מתח טוב, דריכות תמידית ופרגון הדדי. ככל שהתקדמנו הרגשתי איך כולנו מבינים שמדובר בסרט טוב ומושקע, אמיץ ועמוק. מדוגמים. הייתאם עומארי, שאדי מרעי וצחי הלוי בפסטיבל ונציה. (צילום: מוריס פוצ'יו)ברשותכם, אפסח על השנתיים מורטות העצבים שעברו מאז סיום צילומי הסרט ועד שהוקרן לראשונה בפני 1,300 איש בפסטיבל הסרטים של ונציה. שטיח אדום, אולם מלא עד אפס מקום, אנחנו נכנסים למקומות השמורים לנו במרכז  האולם, משתחווים בפני הקהל, מתיישבים והסרט מתחיל. אני מתוח, נרגש, המום ומחליט לצפות בסרט כצופה מן המניין (כמובן שצפיתי בו מספר פעמים לפני כן, ועברתי את שלב הביקורת העצמית וההתכווצויות שמלוות אותה). סרט  מלא באקשן, לא נותן לך לשקוע בכסא לרגע, ולשמחתי גיליתי שהנוכחים באולם חווים את אותה החוויה. הסרט נגמר, עבר מהר מדי, כמה שניות של שקט, ופתאום גל עצום של מחיאות כפיים. אנשים מתקרבים, מצלמים, מחייכים, מושיטים יד. מרגש. והיום, היום יוצא הסרט לבתי קולנוע ברחבי הארץ. וכל המסע המדהים הזה התחיל משיחת טלפון קצרה, קצת תעוזה והמון אמונה. תודה יובל, עלי וכל הצוות המורחב של בית לחם. "לך תדע, אולי עוד תעמוד על השטיח האדום". תודה לך אבי! ניפגש בקולנוע.

"בית לחם" - מועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ