נר שביעי: להתאהב בכריסטוף אונורה

פרוייקט המלצות יומיות מיוחדות לחנוכה, שיאיר לכם פינות נסתרות לאורך כל החג. והפעם: במאי צרפתי חרוץ וכשרוני, שפועל בזריזות ומצליח לייצר אינטרקציה מיוחדת במינה עם הצופה, כזו הדומה יותר לאהבה עצמה מאשר לסרטים שנכתבו עליה

אור סיגולי, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אור סיגולי, עכבר העיר

במשך כל יום מימי חג החנוכה, מדור הקולנוע של עכבר העיר ישפוך אור על סרטים, יוצרים וז'אנרים שכדאי להכיר, או שלא זוכים לתשומת לב מספקת. היום, נר שביעי: סרטים צרפתים שיחממו לכם את החורף.

» נר ראשון: קולנוע ישראלי מגניב» נר שני: הכירו את הקולנוע של לבנון» נר שלישי: מותחן פסיכולוגי עם שפם» נר רביעי: הסרטים של מירנדה ג'ולי» נר חמישי: הצד האפל של צרפת» נר שישי: קולנוע ארגנטינאי עצמאיישנם סרטים שפועלים עליך בדיוק כמו התאהבות: אתה מגיע אליהם כמעט במקרה, בלי לדעת דבר, ובסוף המפגש הראשוני אתה מרגיש שהעולם יצר משהו במיוחד בשבילך. אתה ממשיך לחשוב עליו הרבה אחרי ולא יכול לחכות לרגע הבא שתפגשו שוב ומתמלא קנאה ורכושנות כאשר אתה שומע שמישהו אחר גם צפה בו. אחרי שביססתם את הקשר, אתה קולט שאתה אוהב אותו בזכות פגמיו בדיוק כמו הצלחותיו. זה המקרה שהיה לי עם "שירי אהבה" (Les Chansons D'amour) של הבמאי הצרפתי כריסטוף אונורה משנת 2007. סרט שהוא בעייתי בדיוק כמו שהוא מפואר.

זהו סרטו החמישי של אונורה, שבארבעים ושתיים שנותיו הספיק לביים עשרה סרטים, לכתוב תסריטים לעוד שלושה במאים אחרים, תריסר ספרים ושני מחזות, וזאת בלי עבודתו כמבקר הקולנוע של "מחברות הקולנוע". הסרט מספר על עיסמאיל (השחקן הצעיר העסוק ביותר בצרפת, לואי גארל, בתפקידו הטוב ביותר) שלאחריו מות אהובתו (לודווין סינייה שמעולם לא הייתה יפה יותר) מוצא נחמה בזרועות הכי בלתי צפויות. "שירי אהבה" הוא הומאז' לסרטי השלישיות הפריזאיים ("ז'יל וג'ים", "האמא והזונה", "Les Enfants Terribles") אבל הוא בעיקר מכתב הערצה מודרני לסרטו של ז'אק דמי "מטריות שרבורג". וזה אומר שאונורה חבר אל המוזיקאי אלכס בופאן ליצור את אחד מהמיוזיקלס הכי נפלאים שראתה פריז.שלושה במיטה אחת. "שירי אהבה" - הטריילר:

אונורה מצלם מהר ועל פי אינסטינקטים, מה שמעניק לסרטיו מין אווירה חופשית, צעירה ומיוחדת אך מבלי שהוא מוותר על טביעת עין קולנועית ייחודית ומוקפדת. עם זאת, סגנונו שהושווה לא מעט ליוצרי "הגל החדש" הצרפתי של שנות השישים (פרנסואה טריפו, ז'אן לוק גודאר, אריק רוהמר), לא תמיד מצליח. אפילו בתור מעריץ גדול של האוטר הצרפתי אני יכול להודות בפה מלא שחלק מעשרת סרטיו רחוקים מלהיות הצלחה.

אונורה התפרסם עם סרטו השלישי משנת 2004, "אמא שלי" (Ma Mere) בכיכובו של שחקנו הקבוע לואי גארל ואיזבל הופר, שעושה פה תפקיד קיצוני אפילו יותר מזה שעשתה ב"המורה לפסנתר". הסרט – אכזרי באופן כמעט בלתי צפי – מספר על מערכת יחסים מעוותת בין בחור לאימו. היה זה סרטו הבא, "בתוך פריז" (Dans Paris), שקיבע את סגנונו. הסרט מתרחש כמעט כולו בתוך דירה פריזאית ומתאר את מערכת היחסים בין שני אחים אותם מגלמים גארל, כמובן, ורומן דורי ("לבי החסיר פעימה"). בעזרת עריכה קופצנית, פסקול נהדר ומין אווירת ג'אז קולנועית, אונורה תפס איזושהי רוח נעורים אירופאית סוחפת.

סרט מומלץ נוסף שלו הוא "אהובות" (Les Bien-aim?s) בכיכובן של קתרין דנב המרהיבה תמיד וביתה בחיים קיארה מסטרויאני, גם היא משחקניותיו הקבועות. ואם "שירי אהבה" הרים על נס את "מטריות שרבורג", סרטו האחרון הוא הומאז' למחזמר השני של דאמי, "הנערות מרושפור" והוא כבר רב תקציב ודקות מסך. למיטיבי לכת אני ממליץ גם על סרטו קטן המידות והאקספרימנטלי למדי של אונורה, "גבר באמבטיה" (Homme au bain) שמתאר את התמודדותו רווית המיניות של נער ליווי (שחקן הפורנו בדרך כלל, פרנסואה סאגט) עם נטישת בן זוגו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ