"מי מפחד מהזאב הרע" משנה את פני הקולנוע

הוא לא משחזר את טראומת לבנון, לא מתייחס לסכסוך ואפילו לא מספק הצצה לעולם החרדי, אז איך הוא בכל זאת זוכה להכרה בפסטיבלים בינלאומיים? סרטם החדש של אהרון קשלס ונבות פפושדו טורף את הקלפים

פבלו אוטין, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פבלו אוטין, עכבר העיר

הבאז הבינלאומי על קומדיית המתח "מי מפחד מהזאב הרע" הולך וגובר לקראת יציאתו למסכים בארץ. פסטיבלים מחזרים אחרי הסרט, עיתונים ואתרי הקולנוע המובילים בעולם מהללים אותו ויש כאלה שאף ערכו השוואה בינו לבין הקולנוע של האחים כהן. אבל מה מיוחד ב"מי מפחד מהזאב הרע" שיעלה כאן בסוף השבוע? על מה כל הרעש וההתלהבות?» "מי מפחד מהזאב הרע" - למועדי ההקרנה התשובה היא שאפשר למחוק את כל מה שידעתם עד עכשיו על הקולנוע הישראלי, כי "מי מפחד מהזאב הרע" משנה את החוקים. הסרט החדש של אהרון קשלס ונבות פפושדו מציב סטנדרט חדש של עשייה והוא שונה מכל מה שנעשה בארץ עד כה בכמה מובנים. קודם כל הוא קומדיית מתח: בדיוק שני הדברים שחסרים בקולנוע הישראלי. קשלס ופפושדו, שיצרו לפני שנתיים וחצי את "כלבת" וכינו אותו סרט האימה הישראלי הראשון, פנו הפעם לחקור ז'אנר חדש במטרה להרחיב את סוג הסרטים שנעשים כאן ולתת לגיטימציה ליצירת סרטים בידוריים בתוך מסגרות שלרוב היו שמורות לקולנוע ממקומות אחרים בעולם. מכאן נובע ההבדל הראשון בינו לסרטי התעשייה המקומית האחרים, ההצלחה הבינלאומית מגיעה אליו למרות שהוא אינו עוסק בנושאים שבדרך כלל מקובלים בקולנוע הישראלי. כלומר, לרוב, כדי להצליח בפסטיבלים, סרט ישראלי צריך לעסוק בשואה, דת, צבא או בסכסוך הישראלי-פלסטיני. זהו לא ניסיון למתוח ביקורת על התעשייה המקומית, זה ברור וידוע שככה זה עובד בעולם כולו: סרט סיני צריך לספק הצצה לחיים בכפרים נידחים או לספק קרבות חרבות וסרט ברזילאי מעורר ציפייה להיחשף לאלימות בשכונות העוני, לסחר הסמים או לכדורגל. צפייה בקולנוע מונעת מסטריאוטיפים וגם מי שמחשיב את עצמו לאדם ליברלי, שרואה סרטים מכל העולם, צורך בסופו של דבר סוג מאוד מוגבל. ככה זה גם עם סרטים ישראלים בחו"ל. שם מסווגים את הקולנוע הישראלי כקולנוע שמציג סכסוך, דת יהודית, צבא וכו'. זה מה שמצפים, למה באמת שמישהו ירצה לראות סתם קומדיה רומנטית מישראל? אם זה סרט ישראלי, אז שייצג "כמו שצריך" את ישראל, ויתייחס לכל הנושאים שעולים בראש כששומעים את המילה "ישראל"- לא בהכרח קומדיה רומנטית. אז היו מקרים יוצאי דופן כמו "חמש שעות מפריז", קומדיה רומנטית שהוצגה מסחרית בצרפת, או "קירות" סרט אקשן שיצא בדיוידי במקומות רבים בעולם. אך הסרטים הישראלים הבולטים והמדוברים ביותר קשורים ל"מציאות" כאן, כפי שהיא נתפסת שם.מסיבה זאת ההצלחה של "מי מפחד מהזאב הרע" כה שונה ומרגשת, כי הסרט הזה טורף את הקלפים. הוא זוכה לאהדה בינלאומית בלתי נתפסת ומציג את ישראל כמקום שעושים בו סרטים מסוג אחר. הסרט לא עוסק בסכסוך (לא לפחות באופן ישיר), לא בדת, לא בצבא, וגם לא באקזוטיקה מקומית. מדובר בסרט מאוד ישראלי, אבל יותר מכל הוא פשוט סיפור נקמה טוב, סרט מתח שלא היה מבייש את טרנטינו וקומדיה קיצונית עם הומור מאוד משלנו שעדיין עובד ברמה האוניברסאלית. פשוט סיפור נקמה טוב. הטריילר לסרט:אז לפני שפותחים את הפה על הגויים שרק רוצים לראות צבא ודת, צריך לקחת בחשבון שלמעשה גם הקהל הישראלי מתנהג אותו הדבר. מה הישראלי מצפה בעצם מסרט ישראלי? הרי אנחנו בעצמנו תייגנו את הקולנוע שלנו בצורה מאוד מגבילה וכך הקהל הישראלי בעצם קובר מראש את הקולנוע המקומי ולא נותן לו הזדמנות. למשל השנה, סרט נפלא וכיפי כמו "בננות" שגם עשוי מצוין, וגם הוצג בסינמה סיטי, סבל משום מה מהתעלמות של הקהל. הנה לכם סרט ציוני, יפה, מוזיקלי עם עפר שכטר ויעל בר זהר, שמעט מאוד אנשים הלכו לראות. ואמנם כמה אנשים הלכו לראות את "לצוד פילים", אבל כשהתקשורת והרחוב מדברים על קולנוע ישראלי מתייחסים אליו לרוב בדיוק כמו שמתייחסים אליו בחו"ל ולא רואים שכן נעשה בארץ קולנוע אחר. "מי מפחד מהזאב הרע" הוא הקולנוע האחר הזה. קולנוע צעיר שלא נכנע לתכתיבים של הדרמה הריאליסטית, ומייצר שפה קולנועית מסוגננת ומעל הקרקע. למשל, למרות שהתקציב שלו הוא תקציב של סרט ישראלי ממוצע, החליטו היוצרים להקליט את פס הקול שלהם עם התזמורת המטרופוליטנית של לונדון. אותה אחת שהקליטה את פס הקול לסרטים כגון "כנופיות ניו יורק" של סקורסזה, או "קיק-אס". ההקלטות עצמן בוצעו בסטודיו AIR, איפה שהוקלטו פסי הקול לסרטים כגון "איירון מן 3", "גאטסבי הגדול", "עלובי החיים", "חיי פיי" ועוד. ובהחלט אחד הדברים הבולטים ביותר בסרט הזה היא איכות פס הקול שהלחין פרנק חיים אילפמן ושנשמע כמו מוזיקה של סרט הוליוודי. גם איכויות הצילום והתפאורה, בזכות אנשי צוות כמו הצלם גיורא ביח ("לבנון", "זוהי סדום") או ערד שאואט ("הערת שוליים") מוסיפים להישג ומוכיחים שוב שיש בארץ אנשי צוות שהם יוצרים ברמה עולמית. כלומר, אחת הבעיות העיקריות של סרטי הז'אנר שנעשו ונעשים בארץ, היא שלרוב הם היו צריכים להסתפק בתקציב מאוד דל, וסרטים מהסוג הזה דורשים תוצאות ברמה אחרת, שכן צריך אפקטים מיוחדים, סיפור מהודק, מקצוענות וניסיון (משהו שקשה לצבור בתעשייה הקטנה פה). בנוסף לכל זה צריך עוד להוסיף לסרט ממד חדשני, מקורי או יצירתי, שכן צריך להתחרות עם סרטים בינלאומיים במגרש שלהם. אין את ה"נושא הישראלי" כדי לייצר יתרון. במאי בהוליווד יכול להרשות לעצמו לעשות סרט שבלונה ואף אחד לא יבוא אליו בטענות, אבל אם מישהו ישראלי מעז לעשות סרט אקשן, מתח, קומדיה רומנטית או אימה, אז הוא חייב להביא "משהו מיוחד", כי אם לא "מה הטעם". לכן יוצרים ישראלים נמצאים מראש בחיסרון כשהם מבקשים ליצור בז'אנרים שפשוט לא נהוג לעשות ולא מקובל לעשות כאן. אבל סרטם של פפושדו וקשלס לא עושה הנחות. לעומת סרטי ז'אנר אחרים מישראל שבסופו של דבר נופלים בגלל דלות התקציב, דלות האפקטים וחוסר הניסיון של הצוות, "מי מפחד מהזאב הרע" מדלג מעל כל המוקשים ומצליח לייצר מוצר רענן, מקורי ומקצועי. התוצאה? לא, הסרט לא נראה כמו סרט "הוליוודי", זה יהיה עלבון להגיד זאת. "מי מפחד מהזאב הרע" נראה בול כפי שסרט ז'אנר ישראלי יכול להיראות. הוא סוחף והוא עשוי היטב, הוא יצירתי, הוא חכם, הוא לא מאכיל את הצופה בכפית ונותן לו לנחש מה קורה, ובסופו של יום גם מטעין את המעשייה הקולנועית בשאלות מוסריות. גם אם לא כולם בארץ ידעו לזהות זאת, הסרט הזה פותח את הדלתות לסוג קולנוע אחר. אז כאמור, הדלתות פתוחות, קדימה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ