יחזקאל לזרוב: "30 שנה נלחמתי נגד המערכת. בגיל 40 ניצחתי"

אחרי שלושה עשורים על הבמה לזרוב הוא אחד היוצרים המגוונים בישראל, טוטאלי מתמיד ומכור לתחושת הסיפוק. זה לא אומר שייתן לבנות שלו להיכנס לשואו-ביזנס, כמו שהוא עצמו עשה בגיל 8

ליאה לוין, עכבר העיר | צילום: אתיאל ציון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ליאה לוין, עכבר העיר | צילום: אתיאל ציון

"יש את סוג האודישנים שאתה בא אליהם כדי לקחת, לא כדי לשאול כן או לא", אומר יחזקאל לזרוב כשאני שואלת איך הגיע לשחק ב"הגננת", סרטו הפואטי והסופר-מדובר של נדב לפיד, שעולה בימים אלה למסכים. "יש דברים שמתיישבים עליך בצורה כזאת שאתה יודע שאתה צריך לבוא, לקחת וללכת. האמת שבדרך כלל זה מה שקורה לי. אני יודע מראש אם אקח תפקיד או לא, כי תפקיד זה סוג של הזדהות כמעט בלתי נשלטת עם ההוויה שקיימת בך באותה תקופה. הרבה פעמים תפקידים מגיעים אליך כי אתה נמצא במצב מסוים בחיים ומשדר אנרגיה מסוימת".

ואיך כל זה קשור לתפקיד שאתה עושה ב"הגננת"?"שום דבר שאמרתי לא קשור לתפקיד הזה (פורץ בצחוק). את יכולה למחוק את כל מה שאמרתי".

» הגננת - כל הפרטים ומועדי הקרנה

זה הזמן להסביר: "הגננת" הוא סרט ייחודי, מעין משל, על יואב בן החמש שממציא שירים מופלאים (אבי שניידמן, כנראה הדבר הכי חמוד שנראה בקולנוע המקומי), ועל הגננת שלו נירה (שרית לארי), שמנסה להציל אותו מהעולם, שלא משכיל להגן על כישרונו ולטפח אותו כפי שהיא רואה לנכון. נירה עצמה היא גננת ביום אך משוררת מתוסכלת לעת ערב, והמבוגרים המשמעותיים הנוספים בחייו של יואב הם המטפלת שלו (אסתר רדא), שחולמת להיות שחקנים ומדקלמת שירים של יואב באודישנים, ואביו אמנון, מסעדן כוחני ואב נוכח-נפקד, שלא מעודד יותר מדי את הנטייה האמנותית החריגה של בנו. דמותו של אמנון, אותה מגלם לזרוב, מרחפת ברקע של הסיפור מתחילתו ועד סופו אך זוכה לזמן מסך מועט ביותר. כמו כל החלטה אמנותית אחרת שלפיד קיבל בסרט זה, גם כאן אין שמץ של מקריות.

למרות שלזרוב אומר שדבריו על תפקידי משחק כהזדהות בלתי נשלטת עם המצב הקיומי של השחקן אינם רלוונטיים לדמותו של האב הקשוח מ"הגננת", שלא מודע למה שעובר על בנו בשעות שהוא מבלה במערכת החינוך, נראה שהדברים דווקא קשורים אליו מאוד, בסוג של הפוך על הפוך.

כבש את אירופה. "הגננת" - טריילר:

למהול אפלה באור

בגיל 40, ועם רזומה של 32 שנה על הבמות ובתודעה הישראלית, יחזקאל לזרוב הוא אחד האמנים העסוקים בארץ. בימים אלה מציגות בתיאטרון גשר ההצגות "נופל מחוץ לזמן", אותה ביים, ו"הנפש הטובה מסצ'ואן" בה הוא משחק ולה עשה את הכוריאוגרפיה – עניין די קבוע בהצגות בהן משתתף לזרוב, שהתחיל את דרכו הבימתית כרקדן.  בנוסף הוא מביים לגשר הצגה חדשה בשם "אליס", בכיכובן של נטע שפיגלמן, בר שדה ואפרת בן צור, שהבכורה שלה עתידה להתקיים ב-12 במרץ. "ההצגה נעה על התפר שבין מציאות לבדיה, בין הדחקה לפורקן, בחיפוש אחר השפעת דימויי ילדות ששבים באור חדש בחיינו הבוגרים", הוא מספר. "התחלנו רועי (המחזאי רועי חן, ל"ל) ואני מהטקסט של שני ספרי אליס, עשינו שימוש גם במכתבי לואיס קרול, ויצאנו למסע משלנו שלא בוחל למהול אפלה באור הטהור של הילדות".

בטקס קיפוד הזהב, הפרסים המחולקים ליוצרי פרינג', לזרוב זכה לאחרונה בפרס הבימוי על "איגלו", ובפרס שפת הבמה עבור "פריחת ההדרים", הצגה שעדיין רצה בתיאטרון תמונע. אם כל זה לא מספיק, בימים אלא הוא מוביל קבוצה של סטודנטים לאמנות מירושלים, המפתחים מיצב יוצא דופן שישולב בכיכר החתולות שבמרכז העיר, ובספטמבר האחרון נפתח המחזור הראשון של בית הספר סטודיו אנקורי, חטיבת ביניים ותיכון הממוקם ברחוב עזה ביפו, ומשלב מקצועות ליבה עם לימודי אמנות מכל הסוגים. לזרוב הוא ממייסדי בית הספר הפרטי ("שכר הלימוד בו הוא של בית ספר עירוני", הוא מבקש להדגיש), אליו מגיעים ילדים מכל הארץ, ומשמש בו כמנהל האמנותי.   "אני מאוד מתחבר למקום של מה הילד סופג במערכת החינוך", אומר לזרוב. "הקצנתי את זה לכדי ההקמה של 'אנקורי'. הילדים מגיעים לבית הספר ורוב היום הם באחריותנו, המקום של האחריות כלפי מה שהילד סופג אצלנו, הוא מאוד חזק. מערכת החינוך יכולה לעצב את האופן שבו ילד חושב, ואני חושב שזה כוח שכשאני גדלתי לא נתנו עליו מספיק את הדעת. לשנות את הדרך שבה הילד יגדל ולהשפיע על העתיד שלו, זה סוג של שליחות. השריר שהיה מפותח, ובמקרים רבים עדיין מפותח במערכת החינוך, הוא השריר של הכלל. שריר הלשאוף למעלה לא משנה מה, להצליח במבחן גם בלי לדעת על מה הוא, לקבל 100 גם אם אתה לא זוכר את החומר. התוצאה היא שלהמון ילדים, רוב החוויות מבית הספר הן שליליות, שזה אבסורד, כי זאת אמורה להיות התקופה הכי יפה בחיים שלהם".

מה ייחודי בסטודיו אנקורי?"זה בית ספר שמקבל את כל מי שרוצה להיכנס אליו, והקו המנחה הוא שלימודי האמנות - תיאטרון, קולנוע, מחול ואמנות פלסטית - משרתים את לימודי הליבה, ולא להפך. יש ילדים שמגיעים אלינו משהם ומרמת השרון, הם נוסעים באוטובוס יותר משעה ועדיין נכנסים עם חיוך. מבחינתי זה אומר הכל, וההרשמה לשנה הבאה פנומנלית".    

"מאז ומתמיד קיבלתי יחס מיוחד". לזרוב בסרט חרדות וטשטוש גבולות

הוא נולד בגבעתיים, בגיל צעיר ביקש מהוריו שיקחו אותו ללמוד ריקוד, ומגיל שמונה רקד סטפס על מיטב במות שיראל. בתיכון למד בתלמה ילין, היה חבר בלהקת חיל האוויר, ועם השחרור הוזמן על ידי אוהד נהרין לרקוד בלהקת "בת שבע". לתודעה הציבורית לזרוב פרץ ב-1997, כשכיכב ב"אהבה אסורה" לצד איילת זורר ומשה איבגי, וגם שיחק בעונה הראשונה של פלורנטין. מאז לזרוב מלהטט בין טלוויזיה, קולנוע, ובמות התיאטרון, ובלילות שוקד על התסריט של סרט ראשון באורך מלא. בזמנו הפנוי הוא נשוי לאלין ומגדל שלוש בנות - עיסוקים שעל פניו מספיקים למלא לו"ז של שלושה אנשים לפחות. בתור אבא, איפה אתה בכל זאת מתחבר לדמות של אמנון פולק?"קשה לי להזדהות עם אבא שהוא כל כך בחוץ, חוץ מזה שהחרדה הגדולה שלי היא שאני מפספס את הגדילה של הבנות שלי (בנות 11, 8 ו-5, ל"ל). אני טוטאלי בעבודה שלי ויכול לטבוע בה, וזה כל הזמן מחייב אותי ואת אשתי להיות עם אצבע על הדופק.  מצד אחד אין סוף לכמות הזמן שאתה יכול להקדיש לילד שלך, ומצד שני הזמן הזה מוגבל במסגרות שהבנות נמצאות בהן, ואחר כך הן עוד רוצות להיפגש עם חברות. מה שכן, אני מקפיד על זה שבשעות שאני איתן, אני באמת נמצא. גם בהורות שלי אני טוטאלי. אנחנו שני הורים מאוד נוכחים, אלה בנות שלא יודעות מה זה בייביסיטר ומטפלת. כל העבודה שאני עושה לא שווה כלום אם אני מזניח את הבנות שלי במקביל".

ב"הגננת", האבא לא רוצה שהבן שלו יהיה משורר, אלא שהוא יהיה כמו כולם, שיהיו לו חיים קלים. איך אתה מבין את זה?"דווקא זה מראה שהוא כן מחובר. יש לו בחירה ויכולת הסללה, והוא בוחר לכוון את הילד למקום מסוים. הוא מבין שזאת האחריות שלו".

הילדות שלך נמשכות לאמנות? זה משהו שאתה מעודד?"שלושתן נמשכות לזה, ואני מעודד את מה שבא להן באותו רגע. אני בטח לא אבקש מהן לבחור. להתמקצע צריכה להיות בחירה טבעית, לא מאולצת".

למה הכוונה?"30 שנה נלחמתי נגד המערכת, שדרשה ממני לבחור. אמרו לי: 'אתה לא יכול להיות גם שחקן וגם רקדן וגם במאי'. אמרו את זה להרבה אנשים מהדור שלי, לא מתוך רוע אלא מתוך תפיסה שכל אחד הוא בורג במערכת, וככזה צריך שיהיה לו תפקיד אחד מסוים. כמו שאני רואה את זה, ככל שיש לך יותר כישורים, ככה יש לך יותר מה להציע ולהגשים את עצמך בהיבט הרחב של המילה. היום, ממרומי גיל 40, שאני עושה גם וגם וגם, אני מרגיש שניצחתי. סליחה על חוסר הצניעות".

אתה התחלת את דרכך על הבמה כשהיית בן שמונה. איך היה לך לראות את אבי שניידמן, שמשחק את הילד יואב, מקדיש את עצמו למשחק?"ילדים בתעשייה זה נושא בפני עצמו. אפילו ב'אנקורי', שזה לא ממש התעשייה, אנחנו שמים דגש חזק על לא לפתח אצל הילדים את הרצון להיות פרפרומרים, אלא את הרצון לבטא את עצמם. שלא יהיו סאקרים של תשומת לב. הורים ששולחים את הילדים לתוך התעשייה לוקחים סיכון. חד משמעית".

"הורים ששולחים את הילדים שלהם לתעשייה לוקחים סיכון". אבי שניידמן ב"הגננת"

ואם הילדות שלך יבקשו עכשיו להשתלב בתעשייה?    "הילדה הגדולה שלי מתחננת להיכנס לעניינים. נכון להיום, מי שירצה לעבוד איתה, והיו כמה שרצו, צריכים לעבור אותי – שזאת מערכת סינונים קשה. בינתיים כולם נפלו בדרך, וזה לא מעניין אותי, כי אני בעד לחכות כמה שיותר – למתוח את הקפיץ של המכונית לאחור, כדי שבבוא הזמן היא תזנק קדימה. מצד שני, חוויות הילדות הכי יפות שלי היו על הבמה, במחזות זמר ובפסטיגל. זה נורא להגיד, אבל התקופות היו אחרות. בזמנו האמנים שהופיעו בפסטיגלים היו קורין אלאל ואלון אולארצ'יק – אבני יסוד בתרבות שלנו. זאת עדיין הייתה מטחנה של כסף, אבל התכנים והאופן שבו ראינו את האנשים האלה היה אחר. היום יש דיבור סביב המפורסם, יש מושג שנקרא סלב, הילדים לא רואים את החבר'ה שמופיעים כשחקנים, אלא כמפורסמים. אני הופעתי לא כדי להיות מפורסם, ההשתלשלות של כל הדבר הזה הייתה אחרת לגמרי. זה לגיטימי שדברים השתנו, אבל קשה לי לדחוף את הילד שלי לתוך העולם הזה".

ומה אם היא לא הייתה מבקשת ללכת לפסטיגל, אלא להופיע בהצגה בתיאטרון גשר?"בכל זאת הייתי מסרב. זה דורש לחשוף אותה לתכנים שהיא עדיין לא מוכנה אליהם. אני הייתי במקום הזה, ומהרבה בחינות זה תרם לי, אבל אני חושב שזה טשטש המון גבולות בדרך ההתבגרות שלי. מאז ומתמיד קיבלתי יחס מיוחד. אשתי תמיד אומרת שאני לא באמת מכיר בני אדם, שכל האנשים שנורא נחמדים אלי, הם לא נחמדים ככה לכולם. מצד שני, גם האכזבות הרבה יותר גדולות. לגדול ככה ביגר אותי בצורה לא פרופורציונלית. בגיל 14 לימדתי סטפס אנשים בני 30. זה לימד אותי לתמרן ולהבחין, אבל זה לקח ממתי אני חוויית הילדותיות, שהיא לא חוזרת. כשהיא כן חזרה בגיל 30, זה היה קצת פאתטי".

תפיסה של חופש     

"הגננת" הוא הפיצ'ר השני של הבמאי נדב לפיד, שכמו לזרוב, גם הוא חוגג השנה 40. לפיד עלה לכותרות ב-2012 עם "השוטר", שהתקבל לפסטיבלים רבים ברחבי העולם ואף זכה בכמה מהם, וכבר גייס מימון יוצא דופן של 4 מיליון יורו לסרטו הבא, "מיקרו רובוט", שיופק בצרפת. בנוסף, סרטו הקצר "למה" הוא הסרט הישראלי היחיד שהתקבל השנה למסגרת תחרותית בפסטיבל ברלין ("בן זקן" של אפרת כורם התקבל למסגרת יוקרתית אך לא תחרותית), שיתקיים בתחילת פברואר.

"הגננת" התחיל את סיבוב ההקרנות העולמי שלו בבכורה חגיגית בפסטיבל קאן, שם זכה לשבחים יוצאי דופן, נרכש מיידית להפצה בצרפת ובכמה מדינות נוספות, והפתיע בגדול כשהביקורות המשתפכות שנכתבו עליו הופיעו בעמודים הראשיים של העיתונים בארץ השנסונים והקרואסונים.  "זה סרט נדיר. הכל בו מאוד שברירי ועדין, אבל הוא מדבר על הישראליות בכותרות הכי גסות שלה", אומר עליו לזרוב. "הוא מציג צדדים יפהפיים של גבריות, נשיות וילדות ישראלית. בכל ההוויה העדינה של הסרט, בעיניי יש בו ממש שיר הלל לישראליות".

"סרט נדיר שהכל בו שברירי ועדין". נדב לפיד ושרית לארי על סט הצילומים

לי מאוד צרם שנירה הגננת מפסיקה להסתכל על יואב בתור ילד, ומתחילה להסתכל עליו רק בתור משורר"בעיניי נירה מייצגת את המתוסכלים באשר הם, את הגוש הממורמר, שחי דרך אחרים. במקרה שלה זה קיצוני, כי היא חיה דרך ילד בן חמש. האובססיביות שלה נובעת מההחמצה שלה עצמה. אני חושב שהרבה אנשים עושים את זה – מעריצים ומאדירים אחרים, על סמך הקוטן של עצמם".

לך יש החמצות?"לא. אני במנת יתר של הגשמה".

מתוך פחד להרגיש החמצה?"לגמרי. אולי ההחמצה היחידה שלי היא שאני כל כך פוחד להחמיץ. לפעמים אני לא נהנה מההגשמות שלי, כי אני כבר חושב על הדבר הבא שאני רוצה להגשים, וזה קשור לסירוב לשלם את המחיר של ההחמצה. אני מכור לתחושת הסיפוק ונהיה יותר ויותר אובססיבי כלפיה, במובן שאני אובססיבי לבחינה של מה אני באמת רוצה".

ומה אתה באמת רוצה?"עכשיו אני במקום האולטימטיבי מבחינתי. אני יוצר את האמנות שלי, אם זה כבמאי, כמחזאי, בעיצוב ההצגות וגם מיצב שאני עושה בירושלים. במקביל, יש לי את היכולת להשפיע על דור ההמשך – על ילדים שבאים עם הסקרנות הטבעית שלהם, ואני יכול להציע להם דרך. כילד שלא סבל את מערכת החינוך ושסבל ממנה, זה הישג אדיר מבחינתי".   

בעולם של הסרט, האמנות וחיי היומיום מתנגשים אחד בשני. איך אתה משלב בין החיים לאמנות?"אני בתחום מגיל 8, ולא מכיר מצב אחר. אף פעם לא הייתה אצלי הפרדה בין החיים לאמנות, לטוב ולרע. הצד הטוב הוא שלא היו לי דאגות של מה לעשות בחיים, הצד הפחות טוב הוא שחוויתי הרבה תקופות בהן המציאות התנהלה בשפה אחרת מהשפה האמנותית. ככל שאני גדל, אני מגלה שלא קיימת הפרדה. אתה לא בהכרח חייב להיות אמן כדי לחיות חיי אמנות – זו תפיסה של חופש, של פחות עכבות, של הבנה שהחיים הם כמו טרמפולינה – שהלמטה והלמעלה הם על אותו ציר".

"יש מקור אחד לכל האהבות שלי". "לזרוב ב"האריסטוקרטים" ב-2012 (צילום: יח"צ)

איך העבודה שלך כשחקן משפיעה עליך כבמאי, ולהפך?"זו יחידה אחת. לקח לי הרבה שנים להבין שיש מקור אחד לכל האהבות האלה, שאני לא באמת מפוצל. אני יחידה אחת, שעושה את כל הדברים האלה. אם אחרים מחלקים אותך בתפיסה שלהם, זה לא אומר שאתה חייב לחלק את עצמך".  

איך היה לחגוג 40?"מאז שהפסקתי לעשן כל החגיגות הרבה פחות מעניינות. אני גם לא שותה יותר. יובש יובש יובש", הוא צוחק. "מה שכן, בגלל זה אני מספיק המון דברים. נפתח בפני צוהר של שעות על גבי שעות שבזבזתי על בילויים".

» הגננת - כל הפרטים ומועדי הקרנה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ