במערומיו: למה אין יותר סליז בקולנוע הישראלי?

בעשורים האחרונים הפך הקולנוע הישראלי מיצואן בכיר של ציצים משוחררים ליצרן של עירום דיכאוני למדי. איך הגענו מהימים של "אסקימו לימון" אל "הנותנת"? והאם הפורנו חיסל את יודה’לה? שאלנו את צחי נוי, דובר קוסאשווילי והגר בן אשר

עמית קלינג, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמית קלינג, עכבר העיר

פורץ היורד במדרגות הבית הפרטי ברחוב X בהרצליה היה עלול לטעות ולחשוב שמדובר במקדש למושא אובססיה, כמו זה של רופרט פופקין, גיבור סרטו של מרטין סקורסזה “מלך הקומדיה”, המעריץ בכפייתיות את מנחה הטוק שואו שמגלם ג’רי לואיס. אבל במקרה הזה, המושא והנושא חד הם: אני בבית של צחי נוי, שהמרתף שלו הוסב בידי שחקן הקולנוע לארכיון אישי מוקפד. כל קירות המרתף שרים במקהלה: צחי נוי. התיעוד מתפרץ מתוך המרתף ומזדחל לאורך קירות המדרגות המובילות מטה מהסלון הבורגני הטיפוסי, שם עיצוב אחר לחלוטין בולם אותו. הסופר אגו והאגו אומרים סלון, האיד מהמרתף מפזם: צחי נוי, צחי נוי. ברוכים הבאים לגרסה ההרצליינית ל”להיות ג’ון מלקוביץ’”.צחי נוי יושב בין ארבעה קירות, שכולם מעוטרים בעשרות אם לא מאות תמונות וכרזות – כולן במצב נהדר, ממוסגרות ומוגנות בשכבת זכוכית – ומכולן מחייכות פניו של צחי נוי. הצעיר והמבוגר, בארץ ובחו”ל, ב”אסקימו לימון” על המשכיו, ב”Enter the Ninja” עם פרנקו נרו, עם אלן ארקין, עם רוברט אנגלונד ובפרסומת לממרח שמנת. אדם אחר, אני חושב, היה נרתע מלשבת בתוך היכל המראות הזה. צחי נוי יושב בכורסה, אשתו מציעה קפה ועוגה. בדרך למטה הם עוד פיטפטו על בדיקות הדם שלו. הוא לא יודע שאני כאן בשביל לשבור לו את הלב.מורשת יודהל'ה בדקה וחצי. צחי נוי ב"אסקימו לימון 3: שפשוף נעים":

שחקנית מחו”ל שהסכימה להתפשט נושא הכתבה הוא העירום בקולנוע הישראלי. עניין חמקמק. קצת כמו “אסקימו לימון”, מדובר בנוסטלגיה חצי מזויפת. במדינה שעושה את התהליך ההפוך מההגיוני והופכת בהדרגה לשמרנית יותר, יש איזה רצון להתרפק על העבר ולזכור אותו כאורגיה אחת גדולה, שמחה ומתנפנפת לכל עבר. לחשוב שחבורת לול הובילה את ישראל יותר משגולדה עשתה זאת. לקחת את “מציצים” ולהשאיר את מלחמת יום כיפור על המדף. אבל כל ניסיון לגרד את סיפורם של הציצים והתחת בקלנוע הישראלי השאיר סדק שהיה קשה לאחות, וכל העדויות התחילו ללחוש “מיתוס”. התחנה האחרונה של הטיול הזה היא המרתף של צחי נוי, שהתעקש להיפגש במקום לדבר בטלפון, ופגש אותי מצויד בדף שעליו כתובה כל הפילמוגרפיה שלו. תשיעיית “אסקימו לימון” כתובה בצד, והוא מבקש להציג את השאר כסיפור חיים אלטרנטיבי. בלי לומר זאת מפורשות, הוא מזכיר לי שבאתי לדבר עם אדם בן 60, שלו נכדה בת שנתיים, על איך לפני 35 שנה הוא הראה לשליש מהמדינה את הישבן שלו. צחי נוי הוא טריפ, ואני מוכן לעוף.“הקולנוע הישראלי תמיד התיישר לפי הסטנדרט האירופי”, אומר מבקר הקולנוע והבלוגר יאיר רוה, “כשהחלוצים בנושא העירום תמיד היו השבדים. אז המושג המקובל לסרט עם אלמנטים ארוטיים היה ‘סרט שבדי’, וזה התחיל מהסרט הראשון שהוקרן בארץ וכלל עירום, ‘קיץ עם מוניקה’ של ברגמן מ־1953. הסרט הישראלי הראשון שכלל עירום היה ‘דליה והמלחים’ של מנחם גולן, מ־1964. הוא הלווה אז שחקנית מחו”ל שהסכימה להתפשט. זו היתה השיטה המקובלת אז. מה שייחד את ‘אסקימו לימון’ היה שהוא היה הסרט המסחרי הראשון שהיה בו עירום, הראשון שלא הוגדר כסרט למבוגרים. לכאורה בתקופה הזאת נעשתה הפרדה – לפני ‘אסקימו’, הסרטים שהכי הצליחו קופתית היו סרטים ‘נקיים’: ‘כץ וקרסו’, ‘קזבלן’, ‘סלאח שבתי’, ‘שני קונילמל’. בניגוד למה שמקובל לחשוב או לזכור, רוב העירום בקולנוע הישראלי שייך לקולנוע הארט האוס. למשל, הסצנה המאוד מפורשת ב’מיכאל שלי’”. גם סרטי הבורקס, שפנו לקהל משפחתי שהיתה בו גם שכבת גיל שמרנית יותר, נמנעו מעירום. אבל הקולנוע האמנותי יותר של שנות ה־70 וה־80 השאיר את החותם שלו על הדור הנוכחי, בין היתר בגלל שידורים חוזרים אינטנסיביים בשעות הערב בערוץ 2, בעוד שסרטי הבורקס פיצו על הצניעות היחסית שלהם על ידי עיסוק בעלילות אהבים ובגידות, מה שעזר להם לשמור על הגחלת המינית בפורמט שונה”.למכור ציצים לגרמניה. הפוסטרים הלועזיים של "אסקימו לימון" (רפרודוקציה: אורן זיו)אני מעביר לנוי אנקדוטה ששמעתי מרוה – על מכתב של “אזרחים מודאגים, תושבי רחובות”, כנראה מהמגזר הדתי, ששלחו מכתב למשרד התקשורת ובו הם מתלוננים על הקרנת “סרט התועבה” שקנה לנוי את עולמו. נוי דווקא לא זוכר רעש שלילי בזמן אמת. “אין שום דבר פרוורטי בסרטים האלה”, נוי אומר, “מבוגרת, צעיר. צעירים. קצת חזה, קצת תחת – בינו לבינה. אני שולל מכל וכל את מי שדיבר על פורנו בהקשר של הסרטים האלה. מי שאומר שזה סרט פורנו, כנראה לא ראה פורנו מימיו. זה סרט שיש בו ארוטיקה, כן”. אחרי כמה דקות הוא מודיע ש”המינון של הישבן שלי בסרט היה יותר מדי, אבל לא היו לי אז את הכלים לצנזר או לקצר. זו היתה החלטה של הבמאי. אני חושב שהפנים שלי הרבה יותר מצחיקות מהישבן שלי. בגלל זה, כשאני מתראיין, אני תמיד אומר שאם מראים קטעים מהסרט, אני מבקש לא להראות קטעים של ישבן אאוט אוף קונטקסט. זה שם אותי באופן מאוד שלילי. אם אתה רואה את כל הסרט, זה רק חלק ממנו”.בניגוד לווייב הנינוח, הקליל והמופרע שהסרט משדר, נוי מספר על חיים לא פשוטים על הסט. “עצם העשייה, לעשות את הדבר הזה אז, היה לי מאוד קשה”, הוא מסביר, “בשביל אחד בן 22, שמן, שחייב להתפשט בחדר, בלוקיישן, כשרוב האנשים לא עוזבים את החדר – לא כמו בסרטים אמריקאיים גדולים, ששם יש בינו לבינה ואז זה נקרא סט סגור, מקסימום במאי וצלם – זה לא קל לשחק את הדבר הזה, עם ההתפשטות, וכל שחקן – אף אחד לא אוהב סצנות כאלה. מה זה מין? זה משהו שאתה נהנה ממנו. וכאדם לא פרוורטי, לא אקסהיביציוניסט, אתה לא רוצה להכניס מצלמות למקום הזה. אבל מאחר שאתה בתוך סרט, ומין מוכר, ומין הוא גם חלק אינטגרלי מהחיים – זה קורה”. אם אתם רוצים לשמוע מיתוס מתנפץ, אני ממליץ לכם לשבת מול צחי נוי, האיש שהיה יודה’לה, כולו איד מתפרץ ושומן תינוקות (לעומת האגו של מומו והסופר-אגו של בנצי), ולשמוע אותו מתאר את חוויית הצילומים של “אסקימו לימון” כאי נחת אחת גדולה. יאיר רוה, אגב, הזכיר לי שב”אסקימו” יש סצנת עירום מלא של ענת עצמון בסיטואציה מעט משונה – כשהיא עושה הפלה. “יש בעירום הישראלי משהו מאוד נצלני”, הוא מציין.שום דבר פרוורטי. צחי נוי בביתו-מקדשו (צילום: אורן זיו)

מה עם קצת אנטרנטיינמנט? צחי נוי לא מרוצה מרצינות היתר של הקולנוע הישראלי בשנים שחלפו מאז שהוא הפך לנצח ליודה’לה. “הכל חייב להיות רציני, מלחמות, ערבים”, הוא מקונן, “מה עם קצת אנטרטיינמנט?”. אנטרטיינמנט מהסוג שהפך אותו לכוכב כבר באמת לא עושים כאן: “למרות שדובר קוסאשווילי חוגג כאילו זה 1972, הקולנוע הישראלי חוזר בשנים האחרונות לבית אבא”, מסביר רוה, “ובבית אבא אין עירום”.קוסאשווילי, מצדו, מאשים את הכבלים. “עד שהכבלים נכנסו, היה שוק טוב לקולנוע הזה, ואז הוא חוסל באופן סופי על ידי הוידאו”, הוא אומר, “זה היה וידוא הריגה לז’אנר הזה, של הקומדיה המינית. היום כל אחד יכול להדליק פורנו בבית, אז למה שמישהו ילך לקולנוע בשביל זה? לפני כן היתה פריחה ענקית לז’אנר הסרטים הארוטיים. זו היתה ה־דרך להראות סקס, ורצוי – בשילוב עם קומדיה. אבל אני חושב שאי אפשר להשאיר את העיסוק במיניות לסרטי הפורנו. צריך לעסוק בו בכל הז’אנרים – קומדיה, דרמה. הבעיה היא שהקהל כבר לא צריך את זה, אז הוא עושה פרצופים. הצופה רואה עכשיו סצנת סקס בסרט ואומר, את זה יש לי בבית בלחיצת כפתור, יא מטומטם! אבל זה התחיל את הקיום וזה יישאר אחרי שנמות. ועדיף שזה יבוא בצורה קצת יותר אחראית מפורנו”.חוגג כאילו עכשיו 1972. "רווקה פלוס" של דובר קוסאשווילי:לא חייבים לאמץ את ההסבר של קוסאשווילי, אבל אי אפשר שלא להסכים שהעירום בקולנוע הישראלי מצוי בדעיכה מדכדכת. מצד אחד, אפשר להסתכל על הסרטים המקומיים שזכו כאן להצלחה – "הערת שוליים", "זוהי סדום" או שלל סרטי מלחמת לבנון שהציפו אותנו לפני כמה שנים – ובהם אין שום מקום לעירום. כשזה כבר מגיע, זה בפורמט לא שובב, לא כיפי ולא מגרה בשום צורה, דוגמת זה שמוצג לראווה ב"הנותנת" של הגר בן אשר. רוה מציין שמדובר במגמה עולמית – שנות ה־60 וה־70 היו ליברליות בצורה יוצאת דופן, ואחריהן באה השמרנות החדשה של שנות ה־80 מחד והאיידס מאידך. מין הפסיק להיות שדה משחקים. רגישויות פוליטיות חדשות שהתפתחו בשיח הציבורי בעשורים האחרונים מונעות גם יצירה תיאורטית של "אסקימו" חדש, שיצליח לקיים בכפיפה אחת מתירנות ושחרור מיני עם רוח חזקה של תמימות.“יותר מפעם, היום משתמשים בסקס בשביל לספר סיפור והלך של דמויות”, אומרת הגר בן אשר, “מבינים שלהשתמש בממד הזה בצורה יותר מתירנית יכול לסייע לך לספר את הסיפור. יש אלמנט נוסף, שהוא לא רק השתעשעות, אלא הרחבה של הדיון על דמויות וקשרים ביניהן”. גם הציפיות החיצוניות מהקולנוע המקומי, לדבריה, השתנו. "חזרתי עכשיו מפסטיבל ברלין,” היא אומרת, “ולמרות שהם עדיין זוכרים את 'אסקימו לימון', הדימוי של ישראל השתנה מאז, ועכשיו מצפים ממנה לאיזו מורבידיות מזרח תיכונית יותר מאשר לקומדיית סקס קלילה”.נותנת, אבל לא את מה שרציתם לקבל. "הנותנת" - טריילר:אל תשליכיני לעת זיקפה זה יותר מעשור שהאיברים רופסים והצילום שלהם חסר רחמים. לא רק "הנותנת", אלא גם "אור" של קרן ידעיה, “השוטר" של נדב לפיד וכמובן "רווקה פלוס" של קוסאשווילי. האחרון אף עמד במרכזו של פולמוס קטן סביב הסצנות המיניות שבו (ובהן סצנת אונס קשה במיוחד), ואפילו גרם לאחת מחברות האקדמיה הישראלית לקולנוע לפרוש בזעם בעיצומה של הקרנתו. בין אלה שטענו שהסרט סובל משנאת נשים ובין קוסאשווילי ותומכיו, שטענו שמדובר בביקורת חסרת פשרות, דבר אחד נותר חד משמעי: העירום העכשווי בקולנוע הישראלי משמש כדי לזעזע, לא כדי לבדר. “יש איזו אחיזה שמרנית בקולנוע, אבל היא קשורה גם לעובדה שהצופה הישראלי עדיין לא מיומן בצפייה בקולנוע ישראלי שמוסר התרחשות לא פשוטה", טוענת בן אשר. "הקולנוע פה עדיין לא מכיל דמויות אקסצנטריות, ועדיין קשה לו עם מין".כשאני עולה במדרגות כדי לצאת מביתו של נוי, אני נתקל בשני גזירי עיתון ממסוגרים, ראיונות עבר משנות ה־90 המוקדמות. לשניהם הכותרת “אני לא יודה’לה”. עיתונים שונים, ככל הנראה גם עורכים שונים (או אחד ערמומי ועצלן במיוחד). זו, מסתבר, המנטרה החוזרת שלו, וגם אני נושא באשמה: באמת לא באתי לדבר עם צחי נוי. כמו קודמיי, באתי לדבר עם יודה’לה, שנכון לעכשיו נותר בגדר נוסטלגיה רחוקה, כזו שגם אין לה ממשיכים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ