פסטיבל ירושלים: אלימות ישראלית, רומנטיקה אמריקאית

למרות שמדובר באחת משנותיו החלשות ביותר של הפסטיבל, הוקרנו בו סרטים ישראלים מצוינים ("ההיא שחוזרת הביתה" ו"הנוער") ונרשמו גם כמה רגעים מרגשים בעיקר הודות לבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף. נטע אלכנסדר מסכמת

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

פסטיבל ירושלים ה-30 יינעל היום (ראשון) בערב אחרי עשרה ימים. למרות רגעי שיא שייחרטו בזיכרון – ובראשם הקרנת "הגנן" בנוכחות הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף וההקרנה של "לפני חצות" בנוכחות הבמאי ריצ'רד לינקלייטר – המהדורה הנוכחית של הפסטיבל היתה אחת החלשות בתולדותיו. היו לא מעט סרטים ראויים, אבל לצידם גם סרטים בינוניים או סתם חסרי מעוף. הפסטיבל, שבמשך שנים חשף בהצלחה את מיטב התוצרת הישראלית והבינלאומית, מוצא את עצמו מתמודד מול גירעון מתמשך שמאיים על פעילותו של הסינמטק וכן צמיחתם של פסטיבלי קולנוע אחרים המתחרים על אורחים מחו"ל, בכורות ישראליות ותקציבים (ובהם "פסטיבל קולנוע דרום" בשדרות שהקרין בבכורה שלושה מסרטי התחרות העלילתית לפני שהם הוקרנו בירושלים, וכן פסטיבל חיפה שהולך וצובר חשיבות משנה לשנה). סיקור הפסטיבל: » הקאמבק המהפנט של ריבר פיניקס» הסרט שאוהבי הסמויה מוכרחים לראות» הרומן האיראני של ריטה

כתוצאה מהקשיים הללו, התחרות העלילתית השנה כללה שישה סרטים בלבד, ורמתה היתה נמוכה באופן משמעותי משנים קודמות. בנוסף, אין ספק כי הבאתם של מחמלבאף ולינקלייטר היא הישג מרשים, אבל קשה שלא להיזכר בשנים בהן הפסטיבל התהדר במספר גבוה בהרבה של אורחים מחו"ל (לשם השוואה, רשימת האורחים מ-1992, אחת השנים הטובות בתולדות הפסטיבל, כללה לא פחות מ-12 במאים ושחקנים ובהם באז לורמן, כריס מרקר, האל הארטלי, אדריאן שלי ועוד). העובדה שמחירי הכרטיסים, העומדים על 44 שקלים לכרטיס, נותרו גבוהים משמעותית ממחיר כרטיס רגיל לקולנוע יכולה להסביר מדוע רבות מההקרנות בימי חול היו ריקות למחצה, וגם סרטים ישראליים שהוקרנו במסגרת התחרות העלילתית לא הצליחו למלא אולמות. למרות ההסתייגויות הללו, פסטיבל הקולנוע הירושלמי הוא עדיין מוסד תרבותי בולט ומשמעותי, ויש לקוות כי מעמדו ישוב ויתחזק בשנים הבאות. בינתיים, הנה סקירה קצרה של שנתו השלושים של הפסטיבל:התחרות הישראלית: אלימות, גזענות וסרטי ביכורים הפרסים שחולקו השנה בתחרות משקפים נאמנה את הסרטים שהשתתפו בה: "הנוער" של תום שובל, שקטף את הפרס הראשון (וכן את פרס המשחק לאחים איתן ודוד קוניו ופרס העריכה לג'ואל אלכסיס), הוא אכן הסרט השלם והמרשים ביותר שהוקרן כאן השנה, ואילו "ההיא שחוזרת הביתה" של מיה דרייפוס, שקטף שלושה פרסים (הצילום, פרס המשחק לטלי שרון ופרס לסרט ביכורים), הוא סרט נועז ומרתק שחושף קול נשי חדש שיהיה מעניין להמשיך ולעקוב אחריו. יו"ר חבר השופטים היה ריצ'רד פנייה, מי שכיהן לראשונה כשופט בפסטיבל ירושלים ב-1992, השנה שבה הוא נאלץ להתלבט בין יצירות מופת כמו "חסד מופלא" של עמוס גוטמן ו"החיים על פי אגפא" של אסי דיין (בסופו של דבר גוטמן זכה בתחרות העלילתית ודיין קיבל "פרס מיוחד לזכר וים ון ליר" כפיצוי). השנה, לעומת זאת, התחרות כללה בעיקר סרטי ביכורים של יוצרים צעירים וחסרי ניסיון יחסית (למעט "הורה 79" של הבמאי הוותיק אלי כהן ו"פלסטלינה" של וידי בילו). אלימות שמאיימת להתפרץ. הטריילר ל"נוער":באופן מעניין, ארבעת סרטי הביכורים – "הנוער", "ההיא שחוזרת הביתה", "פנתר לבן" של דני רייספלד ו"ערבאני" של עדי עדואן – עוסקים בסוגיות של אלימות וגזענות בחברה הישראלית, וכל אחד מהם מספק הצצה מטרידה לאוכלוסיה שבה הוא עוסק: הקהילה הדרוזית ב"ערבאני", מעמד הביניים שמדרדר לעוני ב"הנוער", רוסים ומרוקאים ב"פנתר לבן" והבורגנות הישראלית ב"ההיא שחוזרת הביתה". בכולם יש תחושה של אלימות המאיימת להתפרץ בכל רגע, וברגעי השיא של הסרטים הללו היא אכן מתפרצת באופן שהופך את חוויית הצפייה למאתגרת ומטרידה.מוסד המשפחה, אחד הנושאים השכיחים ביותר בקולנוע הישראלי, מפורק שוב ושוב: "ההיא שחוזרת הביתה" עוסק בתסריטאית בת 33 החוזרת לגור בבית הוריה, המתגלה כגיהנום פרברי מהזן הגרוע ביותר, "ערבאני" (שבאותה מידה ניתן היה לקרוא לו "ההוא שחוזר הביתה") מספר על גבר דרוזי שנפרד מאשתו הישראלית וחוזר לגור בכפר ילדותו למרות התנגדותם החריפה של אנשי הכפר, "הנוער" מטפל באחים תאומים שמנסים למצוא פתרון יצירתי למצוקה הכלכלית של הוריהם ו"פנתר לבן" מעמיד במרכזו מתאגרף רוסי שנקרע בין הנאמנות לאחיו הבריון החבר בכנופייה ניאו-נאצית לבין הרומן שמתפתח בינו לבין בחורה מרוקאית.  לאלימות שמאפיינת את הסרטים האלו יש הקשר מגדרי בולט במסגרתה הסדיזם מופנה תמיד כלפי "האחר", ו"האחר" הזה הוא בדרך כלל דמות נשית. מבחינה זו "ההיא שחוזרת הביתה" הוא סרט המבקש להתריס כנגד האלימות הגברית המככבת ב"הנוער", "ערבאני" ו"פנתר לבן" – שלושה סרטים בהם המיניות הנשית מאיימת על הסדר החברתי באופן שעלול לשבש את תוכניותיהם של הגיבורים (רובם ככולם גברים). בעוד שהגבריות הישראלית החדשה זוכה לייצוגים קולנועיים מורכבים ומגוונים, הדמויות הנשיות עדיין נשכחות הרחק מאחור, ועל כן מרענן כל כך להיתקל בדיוקן נשי נועז כפי שדרייפוס מציעה לנו ב"ההיא שחוזרת הביתה".  המיניות הנשית מאיימת על הסדר החברתי. הטריילר ל"פנתר לבן":הסרטים הללו ממשיכים את המגמה של סרטים כמו "שרקייה" של עמי ליבנה או "חיותה וברל" של עמיר מנור שהתחרו בפסטיבל בשנה שעברה, במסגרתה יוצרים צעירים מפנים את המבט פנימה ומתמקדים בבעיות של עוני, פערים כלכליים וגזענות המאפיינות את החברה הישראלית. אחרי עשורים שבהם העיסוק באלימות בקולנוע המקומי התמקד במלחמות, נדמה כי יוצרים עכשווים מתחילים למפות את הביטויים השונים של אלימות וגזענות בין קבוצות שונות בתוך החברה הישראלית.  הסרטים הבינלאומיים: רומנטיקה אמריקאית, נקמה יפאנית כמו בתחרות הישראלית, גם בסרטים הבינלאומיים שהוקרנו השנה היה קשה למצוא יצירות מופת. באופן לא מפתיע, הסרטים העלילתיים הבולטים השתייכו ליוצרים מוכרים: "לפני חצות" הנהדר איפשר למעריצי לינקלייטר לבלות עוד זמן איכות במסגרת הזוג הפטפטן ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, ג'סי (אית'ן הוק) וסלין (ז'ולי דלפי), שהמשיכו לדון בשאלה מהי רומנטיקה (ואיך אפשר להחיות אותה אחרי שנים ארוכות של קשר), "פרנסס הא." החינני של נואה באומבאך ("חיים בין השורות", "גרינברג") חילץ לא מעט צחוקים מהקהל, שעקב אחרי קורותיה של רקדנית כושלת בת 27 בשם פרנסס (גרטה גרוויג) שמנסה להתבגר ולהתגבר בניו יורק, "צל הימים" של מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול") חילק את הקהל למעריצים ושונאים, "ג'ינג'ר ורוזה" של סאלי פוטר סיפק דרמת התבגרות קורעת לב עם צילום יפיפה ו"קיסר חייב למות" של האחים טאביאני הזכיר למי ששכח שסרט אינטיליגנטי ומהפנט לא חייב להימשך יותר משעתיים, ולפעמים גם 72 דקות מספיקות בהחלט. מנסים להחיות את הקסם. "לפני חצות":אולם, פסטיבלי קולנוע קיימים כדי לחשוף אותנו לקולות חדשים ונועזים, ובפסטיבל הנוכחי לא היו מספיק קולות מעניינים כאלו. "מסוגפות", סרט יפאני של חמש שעות (אשר הוקרן בשני חלקים) בבימויו של קיושי קורוסאווה התגלה כגרסה דלת התקציב (והיצירתיות) של טרילוגיית הנקמה המופתית של פארק צ'אן-ווק ("שבעה צעדים"), Ain’t them Bodies Saints של דיוויד לאורי האמריקאי התהדר אומנם בכוכבים כמו קייסי אפלק ורוני מארה, אבל התסריט שלו הזכיר את טרנס מאליק לעניים, "אל הפלא", סרטו החדש של מאליק, התגלה כ"עץ החיים" לעניים, והסרט הספרדי האילם "שלגייה" של פבלו ברגר התגלה כ"הארטיסט" לעניים.    קולנוע דוקומנטרי: להגדיר מחדש את גבולות הייצוג כמו בשנים קודמות, רבים מהסרטים הבולטים ביותר של הפסטיבל היו סרטים דוקומנטריים. "התמונה החסרה" של ריתי פאן, שקטף את פרס "מבט מסוים" בפסטיבל קאן האחרון, הוא יצירה מבריקה ומקורית שעוסקת בגבולות הייצוג ובשאלה איך ניתן לשחזר טראומה שלא תועדה בזמן אמת. הבמאי, פאן, הוא קמבודי שנאלץ לברוח מביתו ונשלח למחנה עבודה בגיל 13 במסגרת משטר האימים של החמר רוז'. מכיוון שהסרטים היחידים שתיעדו את מחנות העבודה הללו היו סרטי תעמולה מטעם אנשי המשטר, פאן משתמש בבובות חימר כדי לשחזר את ההתעללות שנכפתה עליו. התוצאה היא סרט תיעודי שמצליח לעסוק בשאלות קולנועיות של ייצוג, עדות וטראומה לצד דיוקן היסטוריה של התקופה האפלה ביותר בהיסטוריה של קמבודיה.סרטים מעניינים אחרים כללו את "הגנן" של מחמלבאף, "מערבון בהר חברון" של ניסים מוסק, המתעד את המתנחלים שגרים בחוות בודדים ליד סוסיא, "סיפור אפולוני" של אילן מוסקוביץ' ודן ברונפלד, העוקב אחר ניסים כחלון, גבר ישראלי בן 67 שמתגורר בארבעים השנים האחרונות במערות שהוא חצב ליד הגן הלאומי אפולוניה, "10% - מה הופך אדם לגיבור" – מסעו המשועשע והמשעשע של יואב שמיר ("מחסומים", "השמצה") בעקבות השאלה מה מפחיד בין פחדנים לגיבורים, ו"משפטי החיים" של נורית קידר וירון שני העוסק בערבי נשוי ליהודייה שמתגלה כטרוריסט.  התחזית – הסרטים הבולטים של השנים הבאות במסגרת הפסטיבל התקיימו גם פאנלים, ובהם אירוע ההשקה של פורום מבקרי הקולנוע הישראלי שאירח את קנת' טוראן, מבקר הקולנוע של הלוס אנג'לס טיימס, לשיחה עם הבמאי אבי נשר ("פלאות"). אחד האירועים המעניינים השנה היה תחרות הפיצ'פוינט שנערכה בתחילת השבוע שעבר. במסגרת התחרות, הגר בן אשר ("הנותנת") זכתה בפרס של 6,000 יורו עבור סרטה הבא, "הפורצת", שיעסוק בצעירה מערד שביתה נפרץ ולאחר מכן היא עצמה מתחילה לגנוב רכוש, חפצים וזהויות של אנשים אחרים. אפרת כורם זכתה ב-40 אלף ש"ח עבור "בן זקן", סרט המספר על אב חד הורי לילדה בת עשר, המתקשה לתמרן בין ציפיותיו של אחיו בעבודה שסידר לו, לבין אמו ובתו. ואילו אבישי סיון ("המשוטט", "ויזה") זכה ב-7,000 יורו עבור "תיקון", סרט שבמרכזו  אברך ממאה שערים הנחשב לעילוי בתורה. אחרי שהוא מתמוטט במקלחת ועובר החייאה מידי אביו, הטראומה משנה אותו לחלוטין והוא נאלץ להתמודד עם משבר אמונה. גם אם אף אחד מהפרויקטים המסקרנים הללו לא יהיה מוכן לפסטיבל של 2014, אפשר לקוות שבשנה הבאה נזכה לפסטיבל מלהיב ומאתגר יותר. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ