פסטיבל ירושלים: הגבול בין סקס לאונס והרומן האיראני של ריטה

הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף סיפק את אבק הכוכבים שהיה חסר לפסטיבל, "ההיא שחוזרת הביתה" את סצנות המין ו"פרנסס הא" את הטאץ' ההיפסטרי. כתבה שלישית בסדרה

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

אחרי כמה ימים מקרטעים למדי, פסטיבל ירושלים העביר להילוך גבוה ביום שלישי עם הקרנה מפוצצת עד אפס מקום של "הגנן", סרטו התיעודי של הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף, אשר צולם בגנים הבהאים בחיפה. מחמלבאף, שהספיק לפזר מסרים של אהבה, שלום ואחווה במסיבת העיתונאים המרגשת שנערכה איתו באותו בוקר, זכה למחיאות כפיים סוערות והשיב לפסטיבל מעט מהזוהר שאפיין אותו בעבר. לפני ההקרנה הוענק אות הוקרה לריצ'רד פנייה, מרצה לקולנוע מאוניברסיטת קולומביה ומי שניהל במשך 25 שנים את פסטיבל הקולנוע של ניו יורק, ועל הבמה עלו במאים ישראלים שפנייה הקרין את סרטיהם ובהם דרור מורה ("שומרי הסף") ורמה בורשטיין ("למלא את החלל"). בקהל עצמו ישבה גם ריטה, שמחמלבאף אמר לה "את כאן? אני אוהב אותך" לצלילי תשואות הקהל. » פסטיבל ירושלים - כל הפרטים» סרטי החובה לפסטיבל » הקאמבק המהפנט של ריבר פיניקס» הסרט שאוהבי הסמויה מוכרחים לראותבזמן שמחמלבאף הקסים את באי הפסטיבל (ואף התפרץ בחינניות למסיבת העיתונאים עם ריצ'רד לינקלייטר), האולמות המשיכו להקרין ללא הפסקה סרטים מעניינים יותר או פחות, והנה סקירה של שלושת המצטיינים מביניהם: "הגנן", "ההיא שחוזרת הביתה" ו"פרנסס הא"."הגנן" של מוחסן מחמלבאף על מה מדובר: אחד מהבמאים האיראניים החשובים ביותר בעולם צילם בהיחבא ובפחות מחודש סרט תיעודי דל-תקציב על הדת הבהאית ועל מרכזה בישראל.קהל היעד: מעריצי מחמלבאף, אוהבי קולנוע תיעודי ניסיוני וכל מי ששייך לדת הבהאית.כאמור, הקהל הישראלי התקשה להסתיר את התלהבותו במהלך המפגש עם מחמלבאף, שארבעה מסרטיו הקודמים מוקרנים במסגרת המחווה שהפסטיבל עורך לו. "הגנן" אינו סרטו הטוב ביותר של מחמלבאף (שביים, בין השאר, את "סלאם סינמה" ו"ליקוי חמה בקנדהאר" המעולים), אבל עדיין מדובר בסרט חכם, אנושי מאוד ופואטי. העובדה שהסרט צולם על ידי מחמלבאף ועל ידי בנו, שהתלווה אליו לישראל, מאפשרת לו לעסוק בפער הדורות ובאופן שבו הדור הצעיר באיראן תופס את הדת ואת הממסד הדתי. במקביל, הסרט עוסק בדת הבהאית ובדת בכלל, ומעמיד במרכזו את השאלה האם דת היא תופעה חיובית שבכוחה לקרב בין בני אדם או כוח מסוכן שמשמש כתירוץ למלחמה, שנאה וגזענות. במקביל, באמצעות הפואטיקה הסבלנית והמתבוננת שמאפיינת את מכלול עבודתו של מחמלבאף ושל בני משפחתו (אשתו ובנותיו הן יוצרות סרטים העומדות בזכות עצמן), "הגנן" הוא שיר הלל לגיוון האנושי, ולאופן שבו הקולנוע יכול לחשוף אותנו למגוון רחב ככל הניתן של סיפורי חיים ופרספקטיבות אנושיות. מבלי לומר זאת במפורש, נראה שמחמלבאף – אשר מגדיר את עצמו כ"במאי אגנוסטי" בתחילת הסרט – מאמין בכל ליבו שתרבות בכלל וקולנוע בפרט יכולים לספק לבני האדם את אותם כוחות ותובנות שהדת מתיימרת לספק להם. כמו הכנסיות הירושלמיות שבנו של מחמלבאף מתעד מבפנים, גם אולם הקולנוע מתאפיין בתקרות גבוהות שגורמות לצופה להרגיש קטן מול המסך הענק שניצב מולו. מבחינה זו "הגנן" הוא מחקר אנתרופולוגי מרתק של יוצר שנרדף עד רוחמה על ידי הממסד הדתי באיראן ומצא חוף מבטחים בעשייה הקולנועית. שורה תחתונה: מסוג הסרטים שהפסטיבל נועד עבורם, והעובדה שמחמלבאף עצמו היה נוכח בכל ההקרנות של סרטיו הפכה אותן לחובת צפייה של ממש. לדיווח ממסיבת העיתונאים של מחמלבאף:http://blogs.haaretz.co.il/netalexander/674/מסוג הסרטים שעבורם נועד הפסטיבל:"ההיא שחוזרת הביתה" של מיה דרייפוס על מה מדובר: סרט ביכורים של יוצרת ישראלית בכיכובם של טלי שרון ואלון אבוטבול, המתמודד בתחרות העלילתית. קהל היעד: מי שאהב את "הנותנת", "אור" או "אליס" ו/ או מי ששנא את "רווקה פלוס".סרטה הראשון באורך מלא של דרייפוס הוא תוספת מבורכת לגל הקולנוע הנשי החדש ששם סוף סוף קץ לעשורים ארוכים של עשייה קולנועית על טהרת הגבריות (עם כמה חלוצות פה ושם). כמו קרן ידעיה ("אור"), הגר בן-אשר ("הנותנת"), דנה גולדברג ("אליס"), רוני קידר ("ג'ו + בל") ואחרות, גם דרייפוס בוחנת את המיניות הנשית, והיא ממשיכה את הקו הנועז של הבמאיות שקדמו לה. אולם, בניגוד לסרטים קודרים ומדכאים כמו "הנותנת" או "אליס", "ההיא שחוזרת הביתה" משלב סצנות של דכאון וייאוש עם קומדיה משפחתית שחילצה לא מעט צחוקים מהקהל.זהו סרט שהעלילה שלו דלה באירועים וסובלת מתחושת תקיעות המשקפת את מצבה הנפשי המיואש והמעורער של הגיבורה: מיכל (טלי שרון, שאכן "התאבדה על התפקיד", כפי שדרייפוס אמרה בתום ההקרנה), תסריטאית בת 33 שחוזרת לגור בבית הוריה אחרי פרידה מבן זוגה. על רקע החיכוכים עם ההורים היא מתאהבת במנהל תיכון נשוי (אבוטבול) ובעיקר חווה רגרסיה שמחזירה אותה לגיל 16. כמו אצל הבמאית הצרפתייה קתרין ברייה, המהווה השראה עבור לא מעט במאיות מקומיות, גם אצל דרייפוס סצנות הסקס החושפניות והארוכות הן הדבר הכי רחוק שיש מפורנוגרפיה. אלו סצנות שעוסקות במין ובמשיכה אבל האפקט שלהן הוא אנטי-אירוטי, והן מתמקדות בקשר בין מין לאלימות באופן המטשטש במכוון את הקו בין סקס לאונס.שורה תחתונה: רמתו של הסרט לא אחידה לכל אורכו, והעובדה שנעמי (ליאורה ריבלין), אמה של מיכל, מעוצבת כמו קריקטורה לא מוסיפה לאמינות. אבל למרות ההסתייגויות "ההיא שחוזרת הביתה" הוא סרט ביכורים מעניין ומאתגר שמוכיח כי לדרייפוס יש סגנון קולנועי ייחודי ואת התעוזה הדרושה כדי לממש אותו.  "פרנסס הא." של נואה באומבאך על מה מדובר: שיתוף פעולה בין הבמאי האמריקאי המוערך למוזה שלו, גרטה גרוויג, שגם מככבת וחתומה על התסריט.קהל היעד: מי שאוהב את "גירלז", נואה באומבאך, ניו יורק, קולנוע אמריקאי עצמאי או/ ו סרטים על היפסטרים אורבניים   "פרנסס הא." הוא מסוג הסרטים שבמאים הוליוודים מצליחים חולמים עליהם בלילות: הרחק מהאולפנים ומהמטחנה ההוליוודית, סרט שמצולם בשחור-לבן מסוגנן ובתקציב מזערי, עם מעט מאוד שחקנים ולוקשיינים שמתבססים בעיקר על דירות של חברים וזוכה להצלחה מקיר לקיר בפסטיבלים ובקופות בארה"ב. באומבאך, שהפך בשנים האחרונות לבמאי/ תסריטאי שמדלג בין הקולנוע העצמאי ("חיים בין השורות", "גרינברג") ללהיטים הוליוודים (סרט האנימציה המצליח "מדגסקר 3"), צילם את הפרויקט הזה בסגנון גרילה: הוא ובת זוגו גרטה גרוויג יצרו את התסריט באמצעות חלופת מיילים וצילמו את הסרט במהלך כמה שבועות בניו יורק ובפריס, הרחק מעיניהם של צלמי הפפארצי. התוצאה היא סרט אינטימי שבמרכזו עומדת פרנסס (גרוויג), צעירה בת 27 שחיה בברוקלין עם החברה הכי טובה שלה, סופי (מיקי סאמנר, בתו של הזמר סטינג) וחולמת להיות רקדנית וכוריאוגרפית מצליחה. לאחר שסופי מתאהבת בבחור ונוטשת את חברתה, פרנסס נאלצת לצאת למסע התבגרות מזורז המוליך אותה בין כתובות שונות ואנשים שונים. כמחווה לגל הצרפתי החדש, המסע הזה מלווה בפסקול משובח (שכולל, בין היתר, הומאז' למלחין הקבוע של פרנסואה טריפו, ז'ורז' דלרו) וגם במחוות יפות ל"עד כלות הנשימה" של גודאר ול"מנהטן" של וודי אלן. שורה תחתונה: סרט מקסים שעוסק אמנם ב"בעיות של אנשים לבנים", כפי שנהוג לכנות את סגנון החיים ההיפסטרי של פרנסס וחבריה, אבל הוא עושה זאת במידה כה גדולה של חן, כנות, הומור ומחויבות עד שאפילו לנה דנהאם תיאלץ להוריד בפניו את הכובע.לכתבה המלאה על "פרנסס הא." ומסיבת העיתונאים עם באומבאך וגרוויג בניו יורק :http://blogs.haaretz.co.il/netalexander/517/לנה דנהאם מאחורייך. הטריילר לסרט:התחזית: הסרטים הבולטים בימיו האחרונים של הפסטיבל שישי – "סלאם סינמה" (12:30, הכרטיסים אזלו), "התמונה החסרה" (14:00), "הלי" (18:00), "פרינס אוואלנש" (20.00),  "מגע של חטא" (19:30)שבת – "ניקסון שלנו" (11:45), "לפני חצות" (19:00, 21:45), "נעדר" (19:15)ראשון -  "צ'פלין שלנו" (17:15), "אל הפלא" (19:00), "האמן והדוגמנית" (19:30)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ