רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבמאי שנשאר אחרון: מרטין סקורסזה עדיין יורה

איך יכול להיות שהבמאי שפעל בדור הכי פורה בהוליווד, עשה את הסרטים הכי קשים וזכה בהכי פחות פרסים, בסופו של דבר הפך למצליח מכולם? רמז: נאמנות עצמית והיצמדות לדיקפריו בהחלט עזרו לו בדרך

תגובות
בסוף, הוא קביל אפילו אוסקר. מרטין סקורסזה
צילום מסך מתוך עמוד היוטיוב של Oscars

שנות ה-70' הם כנראה העשור הכי מוצלח בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. סרטי מופת שיצאו שנה אחרי שנה, שוברי קופות ששינו את התעשיה לנצח ואינסוף כוכבים וסצנות אלמותיות העניקו לעשור הקולנועי המופלא הזה את השם "תור הזהב של הקולנוע". האחראים הבכירים להצלחה הזאת הם דור הבמאים החדש שקם באמריקה ומחוצה לה, שיצר סרטים כפי שלא נראו מעולם קודם לכן על המסך. בין אם אלה במאי הדור השני או השלישי להגירה, ילדים להורים איטלקים או יהודים, כמו סטיבן שפילברג, פרנסיס פורד קופולה ומייקל צ'ימינו, או זרים שמצאו באמריקה ההיפית את ביתם האמנותי, כמו מילוש פורמן או רומן פולנסקי. כל הבמאים האלה זכו באוסקר על תרומתם האדירה להפיכת הקולנוע האמריקאי לדומיננטי והפופולרי ביותר בעולם. אבל בין כל השמות המוצלחים האלה יש שם אחד שנעדר מהילת הפרסים אז, אבל פועל היום באותו מרץ של שנות ה-70' - הפעם בזמן שהעולם כולו מכיר ומוקיר אותו. קוראים לו מרטין סקורסזה והוא האחרון מדור הנפילים של תור הזהב ההוא שמצליח להיות גם רלוונטי, גם רווחי וגם, סוף סוף, בעל ארון פרסים מפואר. איך הפך "מרטי" מהבן החורג של הוליווד לאחד הסמלים האחרונים שלה, ואיך יכול להיות שדווקא הוא האחרון שנשאר לביים ולנצח מהדור הכי מוכשר בהיסטוריה?

» "שתיקה": יש אלוהים, עדיין» "יצורים ליליים": יפה ומכוער» אוסקר 2017כל מה שצריך לדעת» המנחים הכי גדולים של האוסקר» "אנשים שהם לא אני": דור מזוין» "לא פה, לא שם": הומור מתחת לחיג'אב» הרגעים הגדולים של גלובוס הזהב

כדי להבין את העולם בו פעל סקורסזה אז ואת גודל הניצחון שלו היום, צריך לפרט קצת על מי ומה עשו אז והיום. שנות ה-70' היו השנים בהם הדור שאחרי המלחמה, שסיים להודות לאל על כך שהוא גר בדמוקרטיה, הגיע לבגרות והתחיל להסתכל על המציאות בביקורת ולפעמים גם בפנטזיה. המחשבה הביקורתית שלהם הולידה סרטי מחאה כמו "אפוקליפסה עכשיו" ו"צייד הצבאים", השאיבה היצירתית מבית אבא הולידה את "הסנדק", ההערצה לאמריקה הביאה את "צ'יינה-טאון" ו"קן הקוקייה" והמחשבה הפנטסטית יצרה את "מלתעות" ו"מפגשים מהסוג השלישי". כל הסרטים האלה ריטשו את הקופות, המציאו ז'אנרים חדשים (כמו "מלתעות" שיצר את סרטי הקיץ) והפכו את הבמאים שלהם למוכרים בכל העולם. במקביל אליהם הסתובב בן מהגרים איטלקי ונמוך שביים סרט שעתיד להיות נוכח בחיים של מיליונים - "נהג מונית". בניגוד לרשימה המכובדת של הבמאים שפעלו במקביל, סקורסזה לא קיבל את החיבוק של האקדמיה וטקסי הפרסים השונים והמשיך להיות מעין אאוטסיידר. אולי בגלל התכנים האלימים והגרפיים הקשים שאפיינו את סרטיו.

ועכשיו? רומן פולנסקי ביים את הסרט האחרון החשוב שלו ב-2002 ("הפסנתרן"), פרנסיס פורד קופולה ("הסנדק") התחיל הכי מהר שלו והתעייף, והמצליח ביותר מהדור ההוא, סטיבן שפילברג, עדיין ממשיך ליצור סרטים, אבל נכשל ברובם, ("העי"ג", "הרפתקאותיו של טינטין") ואלה שמצליחים ("גשר המרגלים") פונים בעיקר לדור שזוכר לו חסד נעורים. וסקורסזה? מגיע למסכים  עם אפוס רחב יריעה בשם "שתיקה" עם כמה מהכוכבים הגדולים של ימינו (אנדרו גארפילד ואדם דרייבר) והוא עושה זאת כשבעשור האחרון הוא סופר מרטשי קופות כמו "הזאב מוול סטריט" ו"שאטר איילנד". אז איך הנער האסתמטי שנאלץ להסתגר בחדרו, וכמעט הפך לכומר, ניצח? כי הוא עשה בדיוק את ההפך ממה שכולם עשו.

את פצצת האנרגיה הזאת הוא צילם כשהיה בן 71. "הזאב מוול סטריט":

המשיכה שלו לאלימות, שבתחילת הקריירה הקימה לו שונאים ואויבים רבים, קנתה לו גם מעריצים אובססיביים, והז'אנר הזה, של סרטי פשע מדממים שאפשר להגיד שהוא כמעט ברא, הפך לאחד המצליחים והאהובים בהיסטוריה. העובדה שסקורסזה המשיך והעמיק בעולם הפשע על גווניו השונים, והפך למעשה שם נרדף לסרטי המאפיה הגדולים בהסיטוריה, תרמה לגיבוש הסגנון המיוחד שלו ולהפיכתו למלך הבלתי מעורער של בניית אפוס הפשע האיטלקי באמריקה. בניגוד לחבריו, סקורסזה לא ניסה "לטפל" באמריקה והתרכז בנושאים אוניברסליים יותר, כמו דת, אלימות ומשפחה. הוא גם ידע להימנע מליפול לבורות שהגחיכו את מתחריו, כמו השמאלץ השפילברגי, וכך נתן למעריציו לדעת בדיוק לקראת מה הם הולכים כשהם מגיעים ל"סרט של סקורסזה". בנוסף לעולם הפשע והשימוש הראשוני בקללות ("הזאב מוול סטריט" שבר את שיא השימוש במילה "פאק" - 506 פעמים), הוא חוזר שוב ושוב לעסוק בדת, קתוליות ומוסר - גם בסרטו הנוכחי. הקצוות הללו, אלימות ודת, מעסיקים את רוב, אם לא כל אוכלוסיית העולם וההצלחת הסרטים בהתאם.

הביקוש לדם לא יסתיים אף פעם. סצינת הסיום של "נהג מונית":

הבמאי, התסריטאי, המפיק והשחקן הבין שסרט טוב הוא קודם כל פרצוף. לכן הוא עשה שני מהלכים מבריקים בקריירה שלו, ובשניהם בחר  להיצמד לכוכב הכי גדול באותה תקופה ולקשור יחד את גורלם. בשנות ה-70' הוא עשה זאת עם הכוכב העולה רוברט דה נירו, שלולא זכייתו באוסקר על תפקידו ב"הסנדק " לא היה מצטלם "נהג מונית". הצמד האיטלקי המשיך לשרשרת סרטי קאלט כמו "החבר'ה הטובים", "השור הזועם", "קזינו" ו"מלך הקומדיה". סקורסזה נתן לו תפקידי עומק וחופש מלא, ודה נירו נתן לו הכנסה קופתית בטוחה. בשנות האלפיים חזר סקורסזה לשתף פעולה עם כוכב כזה, גם כן ממוצא איטלקי - לאונרדו דיקפריו. הסרט הראשון שעשו יחד, "כנופיות ניו יורק" הזניק מחדש את הקריירה של מרטי ונתן ל"ליאו" הזדמנות לגלם תפקיד עם קצת יותר רצח בעיניים ודם על הבגדים. השניים המשיכו ל"הטייס", "השתולים" (שהביא לסקורסזה את האוסקר הראשון שלו), "שאטר איילנד" ולשיא היצירה המשותפת הגיעו בשובר הקופות ההיסטרי "הזאב מוול סטריט". ב"הזאב" ליאו כבר היה זה ששכר את סקורסזה לעבוד תחתיו, בתור מחזיק הזכויות על התסריט והמפיק של הסרט (שהכניס כמעט 400 מיליון דולר בקופות). סיפור "העסקתו" של סקורסזה על ידי דיקפריו הוא עוד מרכיב חשוב בהצלחה של הבמאי. מעל לכל ולפני הכל, מה שהשאיר את מרטי רלוונטי מאז ולעולם הוא כנראה ההומור, הכמעט יהודי, שנוטף ממנו אישית בכל ראיון או נאום, ומסרטיו - אפילו האלימים ביותר. כמה שורות מצחיקות ניתן למנות בסרט דרמה על מאפיונרים רצחניים? אם מדובר בבמאי רגיל התשובה תהיה כנראה "אפס", אבל סקורסזה הוא הרי הכל חוץ מרגיל. סצנת הפוקר ב"החבר'ה הטובים" נדמה שמבוימת ומשוחקת על ידי סטנדאפיסטים, הופעתו של ג'ק ניקולוסון ב"השתולים" היא בוודאי פרי מוחו הפסיכופתי של ניקולסון, אבל דרוש במאי באמת מטורלל כדי לאפשר לו לעשות את זה. "הזאב מוול סטריט" כולו הוא בדיחה מעוותת אחת ארוכה. ההומור הזה, יחד עם היכולת ללכת עד הסוף בסרטיו – באלימות, בנצרות, בתשוקה - הם שהשאירו אותו "גולמי" גם בגיל 74, ואת הקהל נאמן לו.

זה סרט קומדיה או פשע? סצינת הפוקר ב"החבר'ה הטובים":

בדמיון לא קטן לאותו עשור מפואר, גם היום פועלים בהוליווד קבוצת במאים זרים ממוצא דרום אמריקאי שמובילים את התעשיה, אוחזים בכל הפסלונים החשובים ואחראים לסרטים הכי גדולים שמצולמים כיום. אלפונסו קוארון ("כח משיכה"), אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("האיש שנולד מחדש"), גיירמו דל טורו (יחד הם מכונים "שלושת האמיגוס") ופאבלו לרין ("ג'קי", "נרודה") הם השמות המובילים בגל "ההשתלטות" על הקולנוע האמריקאי, ויוצרים סרטים אמיתיים בתוך תעשיה גוססת. השאלה היא האם תוכלו לנחש מי מבין חברי הגל הזה יהיה ה"סקורסזה" של דורו? אם צריך להמר, אז לפי התקדים של סקורסזה המקורי, צריך להניח את הז'יטונים על הסוס שנראה הכי צולע, הכי נמוך והכי מוזר - כי הוא כנראה יהיה הבמאי שעומד אחרון בדורו. ואולי לידו יעמוד (או ישב) במאי זקן שמעקש להמשיך וליצור סרטים מעולים.

שלושה עשורים של עבודה. "שתיקה" - טריילר:

*#