אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורון תבורי: "הפלסטינים צריכים לסלוח לנו"

עם תפקיד קולנועי נדיר ב"החטאים" של אבי נשר, אחד השחקנים העסוקים בארץ מתפנה להסתכל קצת על עצמו. זה לא אומר שאין לו בטן מלאה על מנהלי התיאטראות, הופעות בהתנחלויות וכמובן על שרת התרבות. ראיון

תגובות

כדי להבין מה באמת מניע את דורון תבורי צריך להבחין בקצב הדיבור שלו. כשהוא מדבר על התפקיד הקולנועי החדש שלו, בסרטו החדש של אבי נשר, "החטאים", הוא עושה את זה בזהירות, כמעט בחרדת קודש; אבל כשמזכירים את המילה "פוליטיקה" הוא הופך לכוח מתפרץ שקשה לעמוד בפניו. "אני לא מבין את הבימה שהלכה להופיע בחברון. ממש לא", יורה תבורי, "ושלא יבלבלו את המוח עם הפחד מתקציבים, המדינה מתקצבת את התיאטראות בתקציב מגוחך והם באמת יכולים להשתין על המדינה בקשת, והם לא עושים את זה. בסך הכל 20 אחוז מהתקציב של התאטראות הגדולים מגיעים מהמדינה ו-80 אחוז מהקהל, וזאת בעיה גדולה יותר כי היא מכתיבה את האופי האמנותי אליו התיאטרון המסחרי צועד. התיאטרון שלי, גשר, כן מופיע בשטחים אבל אני לא".» "החטאים": הסרט הישראלי הכי לא ישראלי שיש» "בעלי ברית: זוהר מזויף"» עד כמה אתם מכירים את בראד פיט?» "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" - איפה הפלא?» "מנצ'סטר ליד הים": פלא קולנועי אמיתי» "המפגש" - פסגת המד"ב» מדור סרטים עכבר העיר» למה השתלטו הסרטים "האמיתיים" על המסך?

אבל זה בעצם חרם, על אנשים שרוצים לצרוך תרבות"לא להופיע בשטחים זה לא חרם בעיני. אני בתור שחקן, השירותים שלי הם לא חיוניים - אני לא רופא ולא נהג אמבולנס. אני נוסע לשם כדי לשעשע או להעשיר את העולם הרוחני, ואין שם שום דבר משעשע או רוחני".

לא היית רוצה להעלות מולם איזו הצגת מחאה?"הצגה חתרנית לא היו מזמינים להציג בחברון. תבין, ההתנחלויות זה פשע אמיתי. אם הפלסטינים יקבלו אזרחות אז אין בעיה - הם יהיו חלק מהקהל ובקריית ארבע אני אציג מול קהל ישראלי ופלסטיני. ברגע שאין אוכלוסייה אזרחית של מיליונים ללא זכויות אז אין לי בעיה לבוא לכל מקום, ואני לא אומר שזה הפתרון לדעתי למצב". "לא מרגיש נוח בתוך הפריים". תבורי ויבגיניה דודינה ב"החטאים" (צילום: איריס נשר)

תבורי (64) היה מיוזמי "מכתב השחקנים", שחותמיו מסרבים להופיע מעבר לקו הירוק, והוא אחד המתנגדים הבולטים למדיניותה של שרת התרבות מירי רגב. הטענה המרכזית שלו שלו היא לא אליה ("היא תגזור את הקופון שלה בכל מקרה, כי היא מייצגת את הרוב") אלא אל חבריו האמנים. "אני מצפה מהאמנים לקחת אחריות כי הם לא יכולים להרשות לעצמם לחסות תחת המוסדות בתירוץ של "אנחנו שכירים". קחו אחריות! אולי הם פוחדים? אני לא פוחד כי אני לא פחדן. שום דבר לא מאיים עליהם, פשוט נוח להם. אם האמנים היו לוקחים את האחריות של לא לוותר על חופש הביטוי אז לא הייתה סכנה בכלל אבל הם לא עושים את זה, כי נוח להם".אתה באמת חושב שיש איום אמיתי על חופש הביטוי?"האיום של גברת רגב הוא אמיתי. אם היא סוגרת את תיאטרון "אל-מידאן" בחיפה, אז זה איום אמיתי. אבל אין לה הרי שום סמכות לעשות את זה. היא רק מנסה לקבוע עובדות בשטח והן לא חוקיות בכלל, אז אני קורא לאמנים - קחו אותה לבית משפט! יש עורכי דין בשביל הדברים האלה. אל תתרפסו, אל תיפגשו ואל תתחננו - היא חייבת להעביר את הכספים על פי חוק ואם בא לה להקפיא אז על המקום תעלו לבג"ץ. אבל האמנים נבהלים ומנסים לייצר פשרות, למה? הכסף עבר בסוף אבל בינתיים "אל מידאן" נהרס, המנהלת עזבה, השחירו את פניו על כלום".

אתה לא חושב שהיא צודקת בדברים מסוימים, למשל בנוגע להגבלת כהונות מנהלי התרבות?"נבנו פה בשנות ה-80 היכלות תרבות בכל המדינה, 100 במספר. התיאטראות בארץ מספקים לכל המדינה תרבות, וזה מצריך מהם לגדול לכיוון מסוים. המנהלים האלה הצליחו מאוד וגדלו יחד עם התיאטרון שלהם. הבעיה היא לא משך הזמן שהם מנהלים, בהצלחה גדולה אגב, אלא העובדה שאין ולו זרם תת קרקעי אחד שרוצה להדיח אותם. עצם המערכת בה הם פועלים זאת הבעיה, ההתחנפות, ה-80 אחוז הכנסות מהקהל והרמה הירודה זאת הבעיה, לא איש כזה או אחר שיחליף אותם ויעשה בול את אותו דבר".עושה תיאטרון כבר למעלה מ-40 שנה. דורון תבורי (צילום: נילי ממן)כבר 41 שנים שהוא משחק בתיאטרון הישראלי, דרך ימי הזוהר של תיאטרון באר שבע וחיפה, וכעת מככב במספר הצגות במקביל בתיאטרון גשר, כולל בהצגת ילדים לראשונה בחייו  -"רוח התיאטרון". זאת לא תהיה הגזמה לומר שאין חובב תיאטרון בישראל שלא מכיר את השחקן-יוצר הזה, אך בקולנוע ניתן לספור על יד אחד את התפקידים שקיבל. "אני עושה ממש מעט קולנוע, לא יודע למה", הוא אומר בחיוך מפתיע ומהרהר בהסבר ההגיוני לכך, "כשאני קורא תסריט טוב אני מת לעשות אותו  אבל זה לא קורה. בתיאטרון אני עובד בלי סוף. בקופסה הזאת של התיאטרון אני יודע איך לתפקד ולהתנועע, איפה אני ביחס לחלל ובפריים לא. זה משהו שאני לא מכיר ולא שולט בו, אבל פה בפעם הראשונה ראיתי את עצמי מתנהל נכון בתוך הפריים, הרבה בזכות אבי נשר".

בסרט "החטאים", שעלה השבוע למסכים, תבורי מגלם את דוקטור ברוך מילך - רופא יהודי ששרד את השואה אך נושא עימו סוד כמוס על פשע שביצע בעברו. התמה של הסרט קוראת לסליחה ומחילה על חטאי העבר, עם רמז לסכסוך הבלתי נגמר בישראל. "הפלסטינים צריכים לסלוח לנו. לנרטיב הישראלי אין קשר למציאות, הוא כמעט דמיוני. החטא הקדמון הוא שלנו, עוד לפני הנכבה. קניית אדמות מאיכרים וניצול חברה נחשלת כדי לבסס התיישבות. התנועה הציונית - ואני ציוני ומאמין בלאומיות לא משנה אם היא פלשתינית, באסקית או סקוטית - אז אני מאמין גם בזו היהודית אבל היא הייתה מורעלת ביסודות קולוניאליסטים על ידי אנשים שהגיעו מפולין והיו מורעלים בלאומנות פולנית".

אתה חושב שעול השואה רובץ עלינו ולא נותן לנו להתקדם?"אני חושב שהחברה שלנו לא רוצה להשתחרר מהשואה כי זה המיתוס הלאומי שלנו שנותן לנו קארד-בלאנש לעשות מה שאנחנו רוצים. אני חושב שכדי להתמודד עם המציאות צריך להכיר אותה כי המון דברים מבוססים על שקרים. הדרך שלי איכשהו לנסות לדבר על המציאות זה לדבר אותה כפי שהיא, ויש משמעות לסיפור חיים של בן אדם ולהציג אותו בצורה הכי אמיתית. כמו להציג את הנרטיב לאומי של עם בצורה מדויקת".

הרגשת מחויב לדמות הזאת, בגלל שהיא הייתה באמת?"האיש הזה עבר את כל הלאומניות הכי גרועות אוקראינית, פולנית וגרמנית והסובייטית, אנחנו כמוהו קורבנות של לאומנות, ומשהו באוצר המילים שלנו צריך להשתנות כי ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתנהל כמו האוקראינים ברגעיהם הגרועים. הייתה אמורה להיות ליהודים רתיעה מכל מה שמריח כמו לאומנות. וזה לא קורה, אין הבדל בין הלאומנות שלנו לזו של האוקראינים, הם לא יזמו את ההשמדה אבל לקחו בה חלק כי הם היו מונעים מאותו סוג של לאומנות שממנה אנחנו מונעים היום. כאמן אני לא יכול לעשות מעבר ללספר את האמת כפי שהיא באמת". "התיאטראות יכולים להשתין על המדינה בקשת אבל הם מפחדים". תבורי ב"דון קיחוטה" בגשר (צילום: אלכסיי אבן)

איך התכוננת לתפקיד, עשית עליו תחקיר?"הוצאתי את הנשמה על הסרט הזה, עבודה נורא קשה. בדרך כלל אתה מקבל תסריט ומנסה להרחיב את העולם ופה זה היה הפוך, על כל משפט היה טונות של תיעוד. בשלב מסוים זה נהיה ממש אובססיה שלא קשורה לסרט, כי זה באמת סיפור יוצא דופן בהמון בחינות. יש לו סיפור חיים כל כך מיוחד ומרתק שפשוט צללתי אליו, כל האופן שהוא בונה את עצמו כרופא יוצא מן הכלל. אני נכנסתי לטריפ עם הסיפור כי האיש הזה, שלמרות שהוא קשה לא נעים ודי איום ואפילו מרעיל אותי, הוא נורא מסקרן. בתור שחקן זה חוויה נדירה, אתה נהיה שחקן 'שיטה' בלי להתאמץ כי כל החומרים פרושים לפניך, מוזרקים לתוך הווריד. עשינו חזרות ומשהו הוליך אותי, לא הייתי צריך לתכנן. אגב, הוא הקים את מחלקת היולדות של רמב"ם ואני הייתי אחד התינוקות הראשונים של המחלקה, אז אולי הוא יילד אותי". אהבת את התוצאה הסופית?"האמת, ראיתי רק את עצמי. גם החוסר ניסיון שלי בקולנוע וגם המסע שעשיתי עם האיש הזה, הייתי נורא סקרן אז הייתי ממש מרותק לעצמי במסך".

לקראת סוף הראיון, האינטסיביות של תבורי שוב עולה מדרגה. זה קורה כשאני מעז לפקפק בעתיד התיאטרון הישראלי. "בכל שנה יש שלושה מיליון קוני כרטיסים, זה מספר אדיר. 75 אחוז מהקהל הולך לשלושת הגדולים שעסוקים בתחרות מסחרית ביניהם, שמוכרים את אותו מוצר, שלושתם עושים תיאטרון קוקה-קולה. האחריות, שוב, היא של האמנים והם לא עושים את זה. תיאטרון בנוי על אמנים והם לא דורשים כלום".

אתה לא מרגיש שהתיאטרון קצת חוטא לתפקידו הביקורתי?"אנחנו תמיד היינו חברה קונפורמית לגמרי, וככה גם התיאטרון. הייתה תקופת זוהר בתיאטרון חיפה בשנות ה-80 במהלך מלחמת לבנון עם "נפש יהודי". כעבור חמש שנים, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, כבר זרקו חזיזים בתיאטרון כי הסבלנות לביקורת עברה, ולא חזרה עד היום".

אז אתה לא חושב שצריך להחליף את המנהלים? שהם מביאים את התיאטרון למצב חמור?"תבין, מה שחמור פה זה לא משך הכהונה שלהם אלא עצם העובדה שהם הצלחה פה, והם סיפור הצלחה גדול, לצערי".

*#