רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא רק גרעין ואוזן המן: פריחת הקולנוע האירני בעשורים האחרונים

"הסוכן", סרטו זוכה האוסקר של אסגאר פרהאדי, הפנה שוב את הזרקור לאחת מתעשיות הסרטים הגדולות בעולם - באירן. מבט מעמיק מגלה שתעשיית הקולנוע העולמי מלא ביוצרים אירניים, ושהאמנות מביסה סנקציות

תגובות
"הסוכן" זיכה את פרהאדי באוסקר שני. בפעם הראשונה הוא גבר על "הערת שוליים" הישראלי
יח"צ

הגעתו לאקרנים של הסרט "הסוכן" מזכירה פעם נוספת את התחומים בהם איראן תמיד מתקבלת בברכה בישראל - כל מה שקשור לתרבות, בפרט לקולנוע. סרטו של אסגאר פרהאדי עולה למסכים מעוטר בשתי זכיות בפסטיבל קאן (תסריט ושחקן) וכמובן בפרס שישראל עדיין חולמת עליו - הסרט הטוב ביותר בשפה זרה באוסקר. זוהי הפעם השנייה בה זוכה פרהאדי בפסלון המוזהב, אחרי ש"פרידה" עשה היסטוריה בתחילת העשור. מהצד האיראני זאת הייתה זכייה ראשונה בתואר, ומהזווית הישראלית נזכור בעיקר איך נוצח "הערת שוליים" של יוסף סידר. בעוד סידר עבר בינתיים ליצור בארצות הברית, ומציג כעת בבתי הקולנוע את "נורמן" דובר האנגלית ועתיר הכוכבים האמריקאים, פרהאדי ביים בצרפת את "העבר" לפני שחזר כעת לקולנוע האיראני.

» "היפה והחיה": ניצחון תאוות הבצע
» "נורמן": השיא הקולנועי של ריצ'רד גיר
» "הסוכן": אוסקר מהמוצדקים ביותר
» "טוני ארדמן": לראות ולרוץ לאבא
» "הכל שבור ורוקד": הבמאי שרוצה להיות אסי דיין

עוד חוליה מוצלחת בשרשרת מפוארת. "הסוכן" - לצפייה בטריילר:

"הסוכן" ממצב את פרהאדי בתור הבמאי האיראני ששמו הכי שגור בפיהם של צופים מערביים בתקופה זאת, ואין זה פלא שהסרט עצמו מציג שילוב ואימוץ של חלק מן התרבות המערבית. ראשית, מדובר בהפקה משותפת לאיראן וצרפת, שאפשרה לבמאי לבטא היטב את חזונו, המבקש לקשר בין הנעשה בחייהם של קבוצת שחקנים מטהרן, בדגש על בעל ואישה, המעלים על הבמה את מחזהו של ארתור מילר "מותו של סוכן". ההקשרים שמייצר פרהאדי בין היצירה שנכתבה בידי מחזאי יהודי-אמריקאי באמצע המאה הקודמת, לבין השחקנים המבקשים למצוא רלוונטיות לטהרן של ימינו, הם מנקודות החוזק הכמוסות של הסרט. אופן פרישת העלילה שואל אלמנטים מז'אנר המותחן המערבי במהותו, מבלי לוותר על מאפייני זהות איראניים המשפיעים על חיי הדמויות, מה שהוביל לאהדה עולמית כלפי הסרט הנפלא הזה.

עם זאת, פרהאדי לא לבד בהצלחתו אלא חלק מתקופת פריחה נוספת של הקולנוע האיראני, כפי שקורה מדי כמה שנים. שווה להזכיר עוד כמה איראנים שנטמעו בתעשיית הקולנוע העולמית, ומגיעים מכל תחומי העשייה - חוסיין אמיני הוא תסריטאי מועמד לאוסקר ("על כנפי היונה") שמצא לו נישה במותחנים למיניהם – מ"דרייב" בכיכובו של ריאן גוסלינג ועד "בוגד משלנו" עם יואן מקגרגור; מרג׳ן סטראפי הביאה את הייחוד והמוזרות המבורכת שלה כאנימטורית של "פרספוליס" אל בימוי הפקות אמריקאיות כמו "הקולות" עם ריאן ריינולדס; את השחקנית גולשיפטה פרהאני אפשר לראות ב"פטרסון" של ג׳ים ג׳רמוש בהווה, הסרט הבא בסדרת "שודדי הקאריביים" בעתיד, וכמובן מגוון הפקות קודמות, ש"אקסודוס: אלים ומלכים" של רידלי סקוט היא האחרונה שבהן. רובם ככולם מתגוררים בערים אירופאיות או בארצות הברית, ומזגזגים בין היותם שגרירים שמביאים כבוד למולדת לבין תארים קצת פחות מחמיאים – תלוי את מי שואלים.

המצליח מכולם הוא כנראה הצלם דריוס קונדי, שכבר שלושה עשורים עובד עם גדולי הבמאים בתבל. הוא צילם עבור דייויד פינצ׳ר ("שבעה חטאים"|, "החדר"), ז׳אן-פייר ז׳נה ("דליקטסן", "עיר הילדים האבודים"), רומן פולנסקי ("השער התשיעי") ואחרים, וכמובן הרבה לעבוד עם וודי אלן בשנות ה-2000 ("ווימבלדון", "חצות בפריז", "קסם לאור ירח"). קונדי הוא גם שם ותיק מספיק כדי לקשר בין קולנועני ההווה של איראן לבין עברה. בין אם זה מג׳יד מג׳ידי שסרטו "ילדי גן העדן" החזיר את הסרטים הפרסיים לשיח בסוף שנות ה-90 של המאה שעברה, ובין אם מדובר בשני האייקונים הגדולים של הקולנוע האיראני – עבאס קיארוסטמי ("טעם הדובדבן") ומוחסן מחמלבאף ("ליקוי חמה בקנדהאר"). הראשון החל להתבלט בשנות ה-70' של המאה הקודמת, השני כעשור לאחר מכן, ובעקבותיו גם בנותיו יצרו סרטים שזכו להכרה. שניהם עדיין פעילים מאוד קולנועית וסייעו להגדיר את הקולנוע האיראני שהמערב למד לאהוב. מדובר ביוצרים הדוגלים בטשטוש הגבולות בין סרט עלילתי ודוקומנטרי, הרבה לפני האופנה הנוכחית, ובכך מצליחים ליצור גישה ריאליסטית שאינה מתפשרת על פיוטיות.

שני ענקים אלה הם גם דוגמאות מוקדמות לא רק לשיתוף פעולה בין איראן למערב, אלא גם למתיחות. כ-15 שנה לפני שפרהאדי סורב כניסה לאדמת ארצות הברית בידי ממשל טראמפ הנוכחי, ולא נכח בטקס האוסקר בו זכה, דבר דומה קרה לקיארוסטמי - הבמאי הוזמן לפסטיבל הקולנוע של ניו יורק אך בקשת אשרת השהייה שלו נדחתה בשל ההיסטריה שאחרי אסון התאומים. בנוסף, גם הוא וגם מחמלבאף זכו לכבוד המפוקפק של להיות מוחרמים באיראן על ידי השלטונות והפכו לשמות נרדפים, תרתי משמע, ליוצרים גולים. מחמלבאף ובנותיו, הבמאיות חנה וסמירה, אף היו קורבנות של נסיונות התנקשות או חטיפה מצד גורמים קיצוניים, אך דומה כי רוחם רק התחזקה. מוחסן אפילו ביקר בישראל במספר הזדמנויות ופסטיבלים, והפך עוד לפני פרהאדי לנושא בשורת ההומניזם בקולנוע האיראני.

תעשייה של מאה סרטים בשנה. "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים"

מלבדם, הבמאי הפוליטי המוכר ביותר למערב הוא כנראה ג׳אפר פאנהי ("הבלון הלבן", "זהב ארגמן"), שהוחזק בידי השלטונות במעצר בית שכן העז לבקר בסרטיו את המשטר באופן גלוי. בתחילת העשור, בעודו כלוא בביתו, יצר פאנהי את "זה לא סרט", תיעוד ספק מאולתר וספק מבויים בחלקו של אותו מעצר בית מפורסם. הממשל אמנם אסר עליו לעסוק בקולנוע, אבל פאנהי מצא את הדרך היצירתית הזו להמשיך לעשות אמנות ככלי לביטוי עצמי והתנגדות להשתקה, ואף הצליח להבריח את הסרט החוצה מביתו ומדינתו להפצה במערב.

יוצרים אלה, ואחרים כמו בהמן גובאדי ("צבים יכולים לעוף", "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים") לשם דוגמה נוספת, הם המוכרים ביותר למערב ולעיתים פועלים רחוק ממולדתם מחוסר ברירה. אך חשוב להדגיש כי באיראן עצמה קיימת תעשיה משגשגת שהחלה עם ראשית הקולנוע בכלל (או אפילו קודם, כפי שאפשר ללמוד ב"פרספוליס"), שמתקתקת מעל מאה סרטים מסחריים בכל שנה. כמו עם הרבה מדינות שאינן ארצות הברית, או אפילו צרפת, את מרבית הקולנוע הנעשה באיראן הצופים בישראל ובשאר העולם לא מכירים. מי שעושים את הכותרות וזוכים לחשיפה הם הסרטים האמנותיים יותר, וכאמור, היוצרים שחשפו בפומבי את אי הצדק שמתרחש במולדתם כבר לא חיים בה. ייתכן שמשטרים חונקים באמת מעוררים ומעודדים יצירתיות, ובאיראן לשלטונות אין בעיה לא רק להחרים ולצנזר סרטים, אלא גם לכלוא את יוצריהם מטעמים של פגיעה ברגשות דתיים או התנגדות לשלטון. אם יש משהו שכדאי ללמוד מהקולנוע האיראני לאורך השנים, זהו חוסר ההתפשרות על ייצוג של תפיסות עולם מצד היוצרים והיוצרות, לא משנה מה חושבים אחרים.

"הסוכן" - איפה ומתי לראות?

*#