רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דעה

למה כולם מדברים על צבא אבל אף אחד לא מדבר על אבל?

לוח השידורים של יום הזיכרון חושף את הפער בין החברה הישראלית לסרטים הישראלים – הרבה סרטים על מלחמות, אפס סרטים על התמודדת עם השכול. ולמה דוד ביטן ומיקי זוהר יכולים דווקא לעזור?

תגובות
הרבה סרטים על כאב הלוחמים, פחות על כאב המשפחות. אושרי כהן, "בופור"
imdb

את אחד ההבדלים הגדולים בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ניתן למצוא בלוח השידורים הישראלי. אם ביום השואה פתוחים כל ערוצי הסרטים ומציגים יצירות זוכות אוסקר שמאירות את הטרגדיה מכל זווית אפשרית, הרי שביום הזיכרון מתאחדים כל הערוצים לכדי ערוץ אחד שמשדר פחות או יותר את אותם סרטים מדי שנה. זה מעיד על דלות היצירה הישראלית בנושא הכאוב הזה (דבר מפתיע לכשעצמו במדינה כשלנו), אבל גם הסרטים שכן נעשים ומוקרנים לא ממש מדברים על כאב האובדן ועל הנופלים, אלא על הדבר שישראל יודעת הכי טוב לעסוק בו - הצבא.

» שירי הזיכרון מאז ועד היום
» אירועי יום הזיכרון 2017 בתל אביב

» המלצות צפייה ליום הזיכרון
» אירועי יום הזיכרון ברחבי הארץ
» שירים בכיכר 2017

"כיפור", "לבנון", "בופור" ו-"שתי אצבעות מצידון" הם דוגמאות לסרטים המוקרנים ביום הזיכרון, סרטים "מתאימים להקרנה" רק כי גיבוריהם לובשים מדים. בכולם נשמעת ביקורת על הצבא והמדינה, מועצם או מרוסק אתוס ה"יורים ובוכים" הכל כך אהוב, או נערכת הצדעה אמיתית לאנשים הרגילים שהפכו לגיבורים במדים, אבל באף אחד מהם אין עיסוק כלל בחיים שאחרי המוות, בשכול. איך יכול להיות שחברה שמקדשת את השכול הזה, לא מקדישה לו פסיק מהיצירה הקולנועית שלה? כנראה בגלל שאנחנו אוהבים את השכול שלנו ממוסגר, בתוך גבולות קבועים שאפשר לבוא ולבקר בין צפירה לצפירה. כל ייצוג קולנועי של משפחה שכולה יגיע לכדי חדר הנופל שנשמר בדיוק כפי שעזב אותו, האם והאב לרוב לא ידברו ביניהם והשתיקה המרה תזעק מכל פריים של הבית השבור שלהם. ככה אנחנו מכירים את השכול, ואנחנו לא רוצים שאף אחד ייגע לנו בו.

אחד הסרטים המפתיעים של השנה החולפת, "שבוע ויום", מעמיד במרכזו את ההתנהלות של זוג שאיבד את בנו ביום שאחרי השבעה. האבא (שי אביבי) נאחז בשקית הגראס שהבן השאיר אחריו, מתחבר עם חברו הטוב של הבן (תומר קאפון) ומסרב לעלות לקברו. האמא (יבגניה דודינה) מתעקשת לחזור ללמד ולהחזיר את חייה למסלולם. האבל של הזוג נע בין העצוב למצחיק, בין המגוחך למרגש, עד שבסצינה מופתית בכיכובו של אורי גבריאל האבל הופך לאגרוף בבטן, כשהוא מתאר איך הוא נוכח בכל שנייה ויגיע בסופו של דבר לכולנו. הסיבה שבגינה הצליחה הבמאי, אסף פולונסקי, לשרטט אבל כל כך מגוון ומיוחד היא שהוא פשוט הסיר ממנו את המגבלה הגדולה ביותר שיכולה לרבוץ עליו, את הצבא. בנם המת של הזוג בסרט, "פשוט" מת מסרטן וכך שיחרר את עצמו ואת הוריו ממגבלות השכול הישראלי הסכמתי.

הייצוג הרבה יותר מגוון כשמדובר באבל פרטי. "שבוע ויום" - טריילר:

כדי שהקהל הישראלי, וגם המשפחות השכולות, יזכו לסרטים שנותנים ביטוי לשכול פרטי ומיוחד ויעמיקו את השיח הטעון על מוות עבור ארצנו, משהו בשיח כולו על משפחת השכול הישראלית צריך להשתנות. המצב כרגע, בו הצופה כבר מכיר את הייצוג הסטריאוטיפי של משפחת השכול והיוצרים מפחדים לעסוק בנושא בגלל היותו פרה קדושה, פשוט מדיר את הכאב על הנופלים ממסך הקולנוע הישראלי. כמו במצבתו של החלל, שמוגבלת למספר מילים המוכתבות על ידי הצבא, כך גם הייצוג של המוות שלו ושל כאב המשפחה אינו פרטי אלא לאומי. בשביל ייצוג לאומי וסיפורים אמיתיים ומרגשים על לוחמים קיים הקולנוע התיעודי הישראלי המצוין, ואת טקסי הזיכרון שנותנים ביטוי לקו הממלכתי, אבל לא היה מעניין לנסות ולהבין במעט את עומק הכאב של המשפחות? והמשפחות לא היו מוצאות מעט מזור בעובדה שיוכלו לתווך את אבלם לקהל כפי שהוא באמת?

בשבוע שעבר התבזו חברי הכנסת דוד ביטן ומיקי זוהר כשהתפרצו על נציגי משפחות שכולות בישיבה בכנסת. ההתבטאויות שלהם נעו במנעד בין "חוסר רגישות" ל"רשעות וגסות", אבל ייתכן בגסותם הם דווקא עשו שירות טוב למשפחות. המצב בו משפחה שכולה נמצאת במעמד מיתי בחברה, בו אסור לומר להם מילת ביקורת מחד ומצופה מהם להתנהג בצורה מסוימת מאידך, מציב אותם בעמדה בה פשוט לא מתייחסים אליהם חוץ מעמידה בצפירה ומדבקת זיכרון של דם המכבים. ערעור צד אחד של המשוואה המשתקת - האפשרות להעביר ביקורת - יביא גם לערעור הצד השני והשתחררות מעול הזיכרון של "החייל של כולנו". הבן שנהרג היה החייל שלהם, והאבל הוא שלהם, עמוק ועצוב ומיוחד. יציאה מהמקום הקלישאתי תשרת גם את האבל הפרטי של המשפחות ששילמו את המחיר היקר מכל, אבל גם את האבל הלאומי של המדינה הכי משוגעת בעולם בצורת סרטים מגוונים יותר על השכול הישראלי.

*#