אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומני קאן: ניקול קידמן הצילה את הקריירה שלה

השחקנית האוסטרלית מככבת בלא פחות משלושה סרטים חדשים, הכוכבות מבהירות שתם עידן הגברים-כוכבים ועמוס גיתאי מתעקש להמשיך לעשות קולנוע מחריד - כל מה שקורה שם

תגובות
מצליחה לצאת מהשבלונה המוכרת שלה. ניקול קידמן
Valery Hache - AFP

אלה הימים אחרונים של פסטיבל קאן והמציאות מתחילה לסדוק את הבועה המגנה על הריביירה הצרפתית. בבוקר שלאחר הפיגוע המחריד במנצ׳סטר נפתחו אירועי היום בדקת דומייה לזכר הקורבנות, כשבערב התקיים האירוע המרכזי לחגיגות 70 שנות פסטיבל קאן, בהשתתפות כל המי ומי. זאת הייתה הזדמנות לא רק של זוכי דקל הזהב מהעבר הרחוק והקרוב להיפגש באופן לא תחרותי, אלא גם של צוותי השיפוט השונים להחליף חוויות על מלאכתם השנה. שווה לציין שמלבד פדרו אלמודובר, יושבי הראש הנוספים בתחרויות המשנה הם הבמאי הרומני כריסטיאן מונג׳יו (״בגרות״) והשחקנית האמריקאית אומה תורמן, ואת נטל השיפוט חולקים איתם בין היתר הבמאים פאולו סורנטינו (״נעורים״), מארן אדה (״טוני ארדמן״) ופארק צ׳אן ווק (״שבעה צעדים״), וכוכבים כגון ג׳סיקה צ׳סטיין או וויל סמית׳ (שהרבה גבות הורמו על היבחרו לכהן כשופט). עוד בענייני פוליטיקה וקולנוע - הפסטיבל עמד מלכת פעם נוספת לטובת מחאת שופטי פרס הדקל הגאה, המוענק לסרט הטוב בפסטיבל העוסק בנושאים להט״ביים, נגד הנעשה בצ׳צ׳ניה. בין השופטים השנה מנהל הפסטיבל לקולנוע גאה בתל-אביב, יאיר הוכנר, שישוב ארצה מיד לאחר פסטיבל קאן כדי לפתוח את הפסטיבל שלו.

» פסטיבל קאן - כל מה שצריך לדעת
» יומני קאן1: פרימיירה איומה ומירי רגב
» יומני קאן2: התספורת שכבשה את הריביירה
» למה כולם מאוהבים בגל גדות?
» האם אתם שולטים בגיבורי העל שלכם? 

מלכת הריביירה עד כה היא ללא ספק ניקול קידמן, שצעדה על השטיח האדום לא פחות משלוש פעמים בשבוע האחרון. תחילה הגיעה קידמן כחלק מהסרט ״איך לדבר עם בנות במסיבות״, שמוקרן מחוץ לתחרות. מדובר בעיבוד של ג׳ון קמרון מיטשל (״שורטבאס״) ליצירה של ניל גיימן (״קורליין״), על חבורה צעירה של פאנקיסטים בריטית משלהי שנות ה-70, שנקלעת למסיבה צבעונית ומוזרה המתגלה ככינוס של חייזרים. קידמן מגלמת באופן משוחרר ופרוע מן הרגיל את הפאנקיסטית האם, והפרימיירה של הסרט המטורלל והבלתי אחיד בעליל הזה הייתה כנראה האירוע הססגוני ביותר שנראה בקאן השנה. 

בהמשך הפסטיבל, עם הגיעם של סרטי התחרות בכיכובה, שבה קידמן לתפקידים שאפיינו אותה יותר בשנים האחרונות. הראשון מביניהם נקרא ״הרג של אייל קדוש״ ובויים בידי יורגוס לנתימוס היווני, שחזר לשתף פעולה עם קולין פארל שכיכב אצלו ב״הלובסטר״ לפני שנתיים. קידמן ופארל מגלמים זוג בורגני מנומס וכבוי, ששגרתו מתערערת כשנער צופן סוד (בארי קיוהאן) מטיל עליהם את אימתו. הסרט בעל ההומור השחור משחור והחיבה למתיחת עצבים ושבירת טאבואים זיעזע חלק ניכר מן העיתונאים, חלקם פרש בזעם ואחרים הגיבו בבוז, או במחיאות כפיים סוערות. התגובות לסרטה החדש של סופיה קופולה, גם בו מככבים קידמן ופארל, היו אוהדות באופן גורף יותר, לפחות על פי תגובת הקהל בסיום. קופולה עיבדה למסך את ספרו של תומאס קאלינן, שהפך בעבר לסרט בכיכובו של קלינט איסטווד ובבימויו של דון סיגל. הגרסה של קופולה מאמצת נקודת מבט נשית על האירועים, המתרחשים במלחמת האזרחים האמריקאית ומתמקדים בבית ספר לנערות אליו מגיע חייל פצוע, המעורר תשוקות חבויות בקרב דרות המוסד. הבמאית בהחלט התעלתה על עצמה הפעם בתשומת הלב לפרטים, ביצירת מתח מכל הסוגים אך בדגש על משחקי פיתוי, ובעיקר בייצוג של מלחמת המינים באופן שמעורר חיוך ואימה באותה נשימה.

כל זוכי קאן לדורותיהם בתמונה אחת
ALBERTO PIZZOLI/אי־אף־פי

אם קידמן היא המלכה, הנסיכה היא כנראה אל פאנינג (״דוגמניות ושדים״, ״נשות המאה ה-20״), המככבת השנה לצידה של קידמן בשניים מבין השלושה שהוזכרו לעיל. ב״איך לדבר עם בנות במסיבות״ היא מגלמת חייזרית סקרנית המתאהבת בפאנקיסט הראשי, ולחלוטין יוצאת מאיזור הנוחות בכמה וכמה סצנות. ב״הנקמניות״ היא מנהלת קרב עיקש עם קידמן וכן עם קירסטן דאנסט על תשומת ליבה של הדמות הגברית היחידה, והעובדה שהיא מסוגלת לשנות את התנהגותה מנערה תמימה לפתיינית ותיקה מרשימה מאוד וחיונית לעלילה. שחקנית צעירה נוספת שהתעלתה על עצמה השנה בפסטיבל היא אליזבת׳ אולסן, שממש כמו פאנינג החלה את הקריירה בתור ״האחות הצעירה של״ ועקפה את אחיותיה מזמן. אולסן מככבת לצד ג׳רמי רנר במותחן המדמם ״נהר רוח״, ולמרות ששניהם מציגים לראווה תצוגות משחק מהטובות בקריירות שלהם, העיתונות ובמיוחד הצלמים התעסקו בעיקר בשמלה בעלת המחשוף הנדיב שלבשה אולסן לפרימיירה, ובעובדה שחלצה את נעליה כדי לא למעוד בעליה לבמה.  

חזרתה של סופיה קופולה."הנקמניות" - לצפייה בטריילר:

הקולנוע הישראלי זכה לשני ייצוגים במסגרות צד של הפסטיבל בימים האחרונים. במסגרת ״השבועיים של הבמאים״ הוקרן סרטו התיעודי החדש של עמוס גיתאי, מן היוצרים הישראלים האהודים בצרפת, שנקרא ״ממערב לירדן״ ומבקש להתכתב עם סרט אחר של גיתאי עצמו - ״יומן שדה״ מ-1982. מילים כמו התכתבות, תיעוד או אפילו סרט, קצת גדולות על הפרוייקט החדש של גיתאי, שביקש להזכיר לקהל בנאום קצר לפני ההקרנה כי הוא ארכיטקט, וככזה מאמין בבניית גשרים בין עמים. סרטו מתיימר להציג את המציאות המורכבת של השטחים הכבושים, ומבקש לעשות זאת באמצעות שילוב של ראיונות, חומרי ארכיון, הרבה יותר מדי טקסט על המסך, ונעימה קצרצרה שחזרה על עצמה כל-כך הרבה פעמים עד שאפשר היה להשתגע. גיתאי מקפיד לראיין גם דוברים מן הצד הימני של המפה הפוליטית, אבל משום מה שכח את אלה שהוא מבקש להגן עליהם - הפלסטינים. מי שמייצג את עמדתם הם בעיקר עיתונאים בעלי השקפות עולם שמאלניות, בשיא הפטרונות התל-אביבית. העובדה כי הסרט חוזר על המנטרה לפיה שני הצדדים מעוניינים בשלום מייצרת דיון עקר, ואת הכל מגבה הבמאי בעשייה קולנועית מרושלת שמאפיינת את יצירותיו לאורך השנים, ואיזו ניסיון מעייף לדוש שוב ברצח רבין. כאילו שסרטו הקודם, ״רבין - היום האחרון״, לא גרם מספיק נזק בנושא.

התיקון לחוויה הגיע מן העבר, עם הקרנת סרט ישראלי בן כמעט 50 במסגרת הקלאסיקות של קאן. זהו ״מצור״, סרטו של ג׳ילברטו טופאנו האיטלקי, בו מככבים גילה אלמגור, יהורם גאון ודן בן אמוץ. השחזור הדיגיטלי המרהיב, שעושה צדק עם הצילום מעורר ההתפעלות של דוד גורפינקל והעריכה האקספרסיבית של דני שיק, נעשה ביוזמת ארכיון הקולנוע הישראלי בסינמטק ירושלים. ניתן יהיה להתרשם מן הרסטורציה כבר בפסטיבל ירושלים הקרוב, ומעניין יהיה לראות איך הקהל הישראלי יגיב מחדש לסיפור על אלמנת מלחמת ששת הימים שמבקשת להתחיל את חייה מחדש, אך החברה בה היא חיה כופה עליה את השכול. הן מבחינה אמנותית והן מבחינת התוכן, מדהים לגלות שדווקא הנציג הוותיק ביותר של ישראל בפסטיבל השנה הוא גם המצטיין.

פסטיבל קאן 2017 - כל הדיווחים

*#