רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום פסטיבל קאן: "המרובע" זכה בדקל הזהב

סרטו של רובן אוסטלונד קטף את הפרס היוקרתי, "120 פעימות בדקה" זכה בגרנד פרי, סופיה קופולה שברה שיאים, והביתן הישראלי נתן תקווה לשנה הבאה. סיכום פסטיבל קאן 2017

תגובות
זוכי פסטיבל קאן 2017 - צילום:   ERIC GAILLARD/רויטרס
ERIC GAILLARD/רויטרס

המהדורה ה-70 והחגיגית של פסטיבל קאן הסתיימה אמש בטקס חלוקת הפרסים המסורתי, שהצליח להיות צפוי ומפתיע בעת ובעונה אחת, ממש כמו הליין-אפ של התחרות הראשית השנה. צפוי משום שרוב הסרטים שזכו לאהדה תקשורתית קיבלו גם מתנות מחבר השופטים, מפתיע מפני שהזוכים והזוכות התחלקו בפרסים באופן מזה שניבאו בתקשורת.

» הנציגים הישראלים בפסטיבל קאן
» יומני קאן: התסרוקת שכבשה את הריביירה
» יומני קאן: בכורה איומה וכיפת הסלע
» או לה לה: השטיח האדום של פסטיבל קאן

אפשר לסכם ולומר שהיה זה פסטיבל נטול יצירות מופת, אלא אם כן ביליתם חצי בצפייה מרתונית בעונות החדשות של ״טווין פיקס״ של דייויד לינץ׳ או ״בקצה האגם״ של ג׳יין קמפיון. עצם ההיכללות של סדרות טלוויזיה בפסטיבל מעידה על רצון להתנער מן השמרנות, אבל הפיכתן של הסדרות לשיחת היום רק מעידה עד כמה הסרטים שנבחרו לתחרות כן סבלו מאוטומטיות מסויימת בעת הליקוט שלהם, גם אם אופן חלוקת הפרסים כן נראה מרענן במבט ראשון.

בפרס דקל הזהב, היוקרתי שבפרסי הפסטיבל בפרט ועולם הקולנוע בכלל, זכה ״המרובע״ של הבמאי השבדי רובן אוסטלונד (״כוח עליון״). הכותרת מתייחסת הן למיצב אמנותי המוצג במוזיאון בשטוקהולם וגורם לסיבוך יחצני, והן לגיבור הסרט, כריסטיאן (קלאוס בנג), האוצר של המקום שמסובך ממילא גם בחייו האישיים. את השחקנים השבדים מגבים כוכבים דוברי אנגלית כמו אליזבת׳ מוס בתור עיתונאית אמריקאית ודומיניק ווסט כאמן המציג תערוכה במוזיאון. הסרט נשען בעיקר על הומור סיטואציות, שופע הברקות קולנועיות הקשורות לחזרה על מוטיבים ויזואליים או מוזיקליים, ובעיקר מכיל אמירות על כל שיח שמתנהל היום בעולם המערבי - יחסי גברים ונשים, אירופאיים ומהגרים, הורים וילדים, חברה ורשתות חברתיות. העובדה כי הסרט נוסף לתחרות רק ברגע האחרון ויצא לבסוף מעוטר בגביע הנוצץ מכולם, מהדהדת את השנה שעברה, בה סרטו של אסגר פרהאדי ״הסוכן״ גרף שני פרסים לאחר שכמעט ולא נכלל בתחרות.

זכתה בפרס מיוחד. ניקול קידמן
Valery Hache - AFP

הגרנד פרי, או הפרס הגדול (שהוא השני בחשיבותו למרות שמו), הוענק לסרטו של היוצר הצרפתי רובן קמפיו. הסרט, שנקרא ״120 פעימות בדקה״, זכה גם בפרס הביקורת ובדקל הגאה (המוענק לסרט הטוב ביותר בפסטיבל העוסק בנושאים להט״ביים). הסרט מתרחש על קו התפר שבין שנות ה-80 וה-90, ומתמקד בסניף צרפתי של קבוצת האקטיביסטיים של ACT UP השמה לעצמה למטרה לשנות את יחסי המוסדות במדינה לחולי איידס ולהומוסקסואליות. הצעירים אמנם גוססים אבל גם מלאי חיים, מה שוודאי דיבר אל ליבו של יושב ראש חבר השופטים פדרו אלמודובר, ואת הסרט מוביל סיפור אהבה על רקע מצעדי הגאווה שהזכיר לי במהותו את ״כחול הוא הצבע החם ביותר״, שזכה בקאן לפני כמה שנים. בפרס השלישי בחשיבותו, פרס הבימוי, זכתה השנה בפעם השנייה בלבד בתולדות התחרות במאית - סופיה קופולה, שבאמת התעלתה על עצמה בסרטה החדש, ״הנקמניות״, כפי שכתבתי בדיווח הקודם. כוכבת הסרט, ניקול קידמן, זכתה בפרס מיוחד לרגל המהדורה ה-70 של הפסטיבל, על הופעותיה בסרט זה וכן בסרטו החדש של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס, ״הרג של אייל קדוש״.

לנתימוס עצמו התכבד בפרס התסריט עבור המעשייה מהפכת הקרביים שלו על משפחה בורגנית שנופלת קורבן לכוח זדוני בדמות נער מנומס לכאורה, וחלק את הכבוד עם יוצרת נוספת - לין רמזי. הבמאית והתסריטאית הסקוטית של ״חייבים לדבר על קווין״, התכבדה בפרס זה עבור יצירתה החדשה ״אף פעם לא באמת היית כאן״, עיבוד לסיפור קצר של ג׳ונתן איימס (יוצר הסדרה ״משועמם״), אודות מחסל להשכיר שמבקש להציל נערה צעירה מרשת פדופיליה שהוא מגלה באחת ממשימותיו. חואקין פיניקס, שהלך הפעם עד הסוף על הסטייל של איש מערות, זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בקאן עבור הופעתו המשובשת והשבורה בסרט זה. בפרס המקביל, לשחקנית הטובה ביותר, שווה לציין שלא הייתה הרבה תחרות עקב מיעוט סרטים המובלים בידי גיבורה. דיאן קרוגר, שחזרה לשחק בשפת אימה אחרי שנים ארוכות של הצלחה בינלאומית, זכתה בכבוד. בסרטו של הבמאי הגרמני פאטי אקין, קרוגר מגלמת אישה ואם המבקשת למצוא את האחראים לפיגוע שלקח ממנו את בעלה ובנה, ומוצאת עצמה נלחמת בניאו-נאצים.

חואקין פיניקס בפסטיבל קאן 2017 - צילום: LOIC VENANCE/אי־אף־פי
LOIC VENANCE/אי־אף־פי

לבסוף, הסרט שזכה לרוב התשבוחות ולציונים הגבוהים ביותר מן המבקרים, קטף את פרס חבר השופטים. רבים הימרו על ״ללא אהבה״, יצירתו החדשה והקודרת של אנדריי זביאגינצב הרוסי (״לוויתן״), בתור זוכה אפשרי בפרס דקל הזהב. אבל העיקר שדרמת המתח מקפיאת הדם הזו, על זוג הורים שלא מפסיק לריב וצריכים להתאחד כשבנם הצעיר בורח מהבית, לא עזבה את הריביירה בידיים ריקות. מי שכן נותרו ללא פרסים למרות הימורים או אהדה ביקורתית הם דווקא הצרפתים והאמריקאים. מיכאל האנקה, היוצר האוסטרי שצרפת היא עבורו בית שני, היה נחשב לפייבוריט אחרי שתי זכיות רצופות (״סרט לבן״, ״אהבה״), אבל ״סוף טוב״ שלו דווקא זכה להתחלה לא טובה. יוצרים צרפתים בולטים כמו מישל הזנוויציוסהארטיסט״) ופרנסואה אוזוןצעירה ויפה״) גם הם לא כובדו בפרסים. מהצד האמריקאי, יקיר קאן טוד היינסקרול״) יצטרך לנסות את מזלו באוסקר בהמשך השנה עם סרטו החדש והנפלא ״מעשה פלאים״, בעוד שני הסרטים תוצרת נטפליקס שהגיעו לריביירה עם המון רעש, לא זכו בדבר - ״אוקג׳ה״ של בונג ג׳ון בו ו״סיפורי מאירוביץ״ של נואה באומבך. גם הפתעת הפסטיבל, סרטם של האחים האמריאים בן וג׳וש סאפדי, ״גוד טיים״ בכיכובו של רוברט פטינסון, יצטרך למצוא לעצמו במה שתוכל להעריך את איכותו.

לסיכום גם מהזווית הישראלית, אמנם לא הוצגו השנה יותר מדי סרטים ישראליים בקאן, ועל אלה שכן השתתפו אפשר לקרוא בדיווחים הקודמים, אבל יש סיבות לאופטימיות לגבי העתיד. ראשית, רק בתקשורת הישראלית עסקו בביקור הגברת השרה, את שאר העולם זה ממש לא עניין (שאלתי כל עיתונות זרה שפגשתי, אתם מוזמנים לשאול גם את גוגל), כך שאין מה לדאוג לגבי תדמית הקולנוע הישראלי בעולם. למעשה, יצא לי להיות עד לכמה וכמה יצירות קשרים משמחות למדי שנרקמו בביתן הישראלי, שהקפיד לארח בכל יום השקה או קוקטייל אחר, מה שמשך אליו לא רק את החשודים המידיים אלא גם סקרנים ומוזמנים. ללא ספק נעשו שם הרבה שיעורי בית מאז השנה שעברה, ולי באופן אישי היה נעים להתארח שם, גם אם את עלות הביתן הכוללת אפשר היה להפוך בקלות לתקציב של סרט ישראלי באורך מלא. עם ובלי קשר לביתן, מספר יוצרים ישראלים ניצלו את הבמה המרכזית של הקולנוע העולמי כדי להשיק את הפרוייקטים החדשים שלהם, הנמצאים בשלבי הפקה שונים - ואלה הסיבות להביט קדימה בתקווה.

הבמאי השוודי רובן אוסטלונד ברגע הזכייה
ERIC GAILLARD/רויטרס

הצמד אהרון קשלס ונבות פפושדו, שחתומים על ״כלבת״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״, הודיעו בקאן על השלמת טרילוגיה ישראלית לפני שאולי ינסו שוב את מזלם בהוליווד. הם קוראים לסרטם השלישי ״היו זמנים בפלשתינה״, וכפי שמרמז השם מדובר במערבון ציוני המתרחש בימי המנדט הבריטי. הסרט מוגדר על ידי יוצריו כמותחן חטיפה קומי, ומתרחש בשנת 1946, בה עומדים להיות מוצאים להורג חמישה חברי ארגון האצ"ל, כשאר שלושה בני נוער חוטפים צמד חיילים בריטים כדי להשתמש בהם כקלף מיקוח. קשלס את פפושדו עדיין מצויים בשלב המימון לפרוייקט, וקאן ודאי הייתה עבורם קרקע פורה לפגישות. זהו גם הסטטוס של סרטו הבא של בועז ארמוני (״מסווג חריג״), בהפקת יואב הרואה, שהיה לי פעם הכבוד להיות אחד מהלקטורים שהעניקו מענק פיתוח לתסריט שלו, אותו כתב איתמר שדה. הסרט העתידי, שנקרא ״ציפורניים״, יתרחש בעולם מסתורי בו אב מלמד את בנו היחיד לשמור על עצמו מפני מפלצות דמויות אדם המסתובבות חופשי בחוץ, כאשר לא ברור האם אכן מדובר באיום אמיתי שרק נראה אנושי.

ישנם גם סרטים הנמצאים בשלב הפקה מתקדם יותר, כמו למשל סרטו הבא של נדב לפיד השוטר״, ״הגננת״). מדובר בהפקה צרפתית-ישראלית שתחל צילומים בסתיו תחת השם ״מילים נרדפות״, אותה יוביל המפיק סעיד בן סעיד (״אלוהי הקטל״, ״היא״), והעלילה תעקוב אחר ישראלי העובר לפריז כדי להשתקע בה. סרט מסקרן נוסף שיהיה חלק מהיבול הישראלי של השנה הבא הוא ״הד״ של אסף שניר ועמיקם קובנר (״עיר מקלט״), ובהפקת קרן מיכאל. הסרט פותח בחממות התסריטים של פסטיבל ברלין ובית הספר סם שפיגל בירושלים, ומספר על קבלן מנהרות (יורם טולדנו) החושד כי זוגתו (יעל אבקסיס) מנהלת רומן. הוא מתחיל להקליט ולהאזין לשיחות הטלפון שלו, מה שמערער את עולמו באופן עמוק הרבה יותר. בפסטיבל הוקרנו כ-20 דקות מתוך הסרט למשקיעים פוטנציאליים (ועיתונאי אחד שהתגנב פנימה עקב היכרות עם היוצרים), ואם לשפוט על פיהן יש לפחות סרט ישראלי אחד לצפות לו בשנה הבאה, בקאן או בכלל. עד אז, פסטיבל וסרטי הקיץ ינעימו את זמנם של הצופים גם בישראל, בתקווה לראות את כל הזוכים והזוכות כמה שיותר מהר על מסכי ארץ הקודש.