אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פסטיבל ירושלים: שיאי יצירה ישראלית

סיכום התחרות הישראלית בפסטיבל מעורר תיאבון עם עוד ארבעה סרטים ישראלים משובחים שמשלימים עוד שנה מוצלחת לקולנוע המקומי, כולל מועמד ודאי לזכייה בפרס הסרט הטוב ביותר

תגובות
לא מומלץ לבור לראות אותו רעבים. "האופה מברלין"
עמרי אלוני

פסטיבל הקולנוע של ירושלים יימשך עד יום ראשון, אבל התחרות הישראלית לסרטים עלילתיים באורך מלא כבר חשפה את מלוא מרכולתה. בדיווח הקודם התייחסתי לחצי מן הסרטים, וכעת הגיע תורו של החלק השני. על ״פיגומים״, סרטו המקסים של מתן יאיר אודות תלמיד תיכון הנקרע בין רצונות אביו לעניין בחומר הנלמד שמעורר בו המורה לספרות, כתבתי כשהוצג בפסטיבל קאן. כיוון שדעתי החיובית עומדת בעינה אין סיבה לחזור עליה ולכן הסרט נעדר מן ההמשך, אבל משלים את שבעת הסרטים המגוונים והמצטיינים שהרכיבו השנה את התחרות.

» פסטיבל ירושלים: ערב הפתיחה ונשים תחילה
» פסטיבל ירושלים - כל הפרטים
» 10 סרטי המלחמה הגדולים בהיסטוריה
» חזרתם של "החבר'ה הטובים"
» "דנקרק": מלחמה עכשיו!

האופה מברלין – מאפה של מופת

הדרך האולטימטיבית לתאר את סרטו הראשון של אופיר ראול גרייצר היא קודם כל לדמיין שדה מוקשים רגשי, עליו בונה היוצר את עלילתו. הוא ניגש לכל מוקש, מנטרל אותו בעדינות, מבריש אותו ברוך, וממשיך ברוגע אל הבא בתור. קשה לספור כמות הפעמים שהסרט היה יכול להתפוצץ מרוב סחטנות, מניפולטיביות או סתם טעם רע, בהתחשב בנושאים עימם הוא מתעסק ברגעים המרכיבים אותו. במקום זאת הוא מלא ביופי, אור, אהבה, חמלה, וטוב טעם. כל תיאור של סיפור המעשה בהכרח יחטא לאופיו המעודן והזך, אבל כדי לתת מושג כללי אפשר לספר שראשיתו בברלין, שם אופה מקומי (טים קלקהוף) מתאהב בלקוח חוזר של הקונדיטוריה (רוי מילר). הרומן נגדע באופן טרגי ומוביל את הברלינאי למסע בירושלים בעקבות זכרונות אהובו, תוך ניסיון להתקרב אל אלמנתו (שרה אדלר), המנהלת בית קפה קטן שזקוק עד מאוד להשפעה שיש לגיבורנו על בצקים.

כתסריטאי, גרייצר שומר את הקלפים המנצחים שלו קרוב לחזה ומוסר במתינות עוד ועוד אינפורמציה חדשה ממש עד הסיום. האופן החף משיפוט בו הוא מבין ובורא דמויות שיכולות היו להתפרש כעלובות או בתור סטוקריות, מזכיר את הטאץ׳ של גיבורו – טבעיות שיש בה קסם. כבמאי, היכולת שלו להעצים כל סצנה עד למקסימום רגשי במינימום מלאכותיות היא כבר בגדר אמנות מעולם ההליכה על חבל דק, בגובה רב, מעל בריכת תנינים רעבים. בחלק הראשון הסרט מאופק ועצור, בהמשך הוא נפתח באיטיות כמו פרח נדיר, ועד הסיום הוא יתגלה בשיא תפארתו כעוגת שושנים ריחנית. בנקודה זו שווה להזכיר שהרגישים לצילומי אוכל מעודדי ריר יתקשו לעמוד מול הסרט, למרות זהירות מצדו שלא לחטוא בפורנוגרפיה. הדבר נכון גם לכל נושא אחר המוצג בו – אהבה הומוסקסואלית, התמודדות עם שכול, כפייה דתית, ובעיקר הרצון להתחיל מחדש מבלי למחוק את העבר. אין זה פלא שהסרט יצא עם פרס מבכורתו העולמית בפסטיבל קארלובי וארי, במקביל לירושלים, וחבל מאוד שסרט יפהפה מעין זה בחר שלא להשתתף בתחרות פרסי אופיר דווקא בשנה המסתמנת כרזה מבחינת פייבוריטים.

"האופה מברלין" - לצפייה בטריילר:

געגוע – האסונות של אביבי

מי שמחפש סרטים שכנראה יבלטו בעונת האופירים שתגיע לשיא ראשון סמוך לתום הפסטיבל, ימצא את מבוקשו בסרטו החדש של שבי גביזון. הבמאי והתסריטאי הוותיק הוא אחד מקיסרי האופיר, עם שלושה ״טריפלים״, כלומר זכייה משותפת בקטגוריות הסרט הטוב ביותר, הבימוי והתסריט - ״שורו״, ״חולה אהבה בשיכון ג׳״ ו״האסונות של נינה״. אחריהם הייתה הסדרה שהפכה לסרט, ״אבדות ומציאות״, ובסרטו החמישי גביזון ממשיך לשלב בין המריר למתוק או העצוב והמצחיק. הוא עושה זאת באמצעות דמותו של אריאל, בגילומו הטוב מכדי להיות אמיתי של שי אביבי. בסצנה הראשונה הוא מגיע לפגישה עם אהובה שלא ראה כמעט 20 שנה (אסי לוי), המספרת לו שני דברים המטלטלים את עולמו.

משחק על גבול הלא ייאמן. שי אביבי, "געגוע"
איתן ריקליס

בשנה שעברה זכה בפסטיבל ירושלים ״שבוע ויום״ של אסף פולונסקי, בו גילם שי אביבי אב המתאבל על בנו הצעיר בדרכים לא שגרתיות. בשני הסרטים יש ברקע גם בתי חולים, גראס, ופגישה שעוזרת יותר מן הנדמה עם אבל של אחרים - אבל כאן נעצר הדמיון. על ״געגוע״ חקוק שמו של גביזון מראשיתו ועד סופו, בין אם בסגנון ההומור הנוטה אל הטרגי והמפתיע, ההתבוססות ברגשות מכל הסוגים, או אפילו שוטים שכאילו נלקחו מסרטים קודמים של הבמאי (גבר יושב על ספסל מול ביתה של אישה, או מוצף בגשם ברגע המדמה בכי). המעלה העיקרית של הסרט היא, כאמור, הופעת העל של אביבי בתפקיד הראשי, שמצליח להיות מוכר ומזוהה עמו אבל גם שונה וייחודי. דמותו המכונסת בתוך מעילה, המגמגמת בחינניות אבל מלאת אסרטיביות הופכת גורלות, פוגשת במשעולי האבל דמויות חולפות שם הן כתובות ומשוחקות היטב. המסע המאוחר מדי לנסות ולהיות הורה טוב לילד שמעולם לא הכיר נוגע ללב וגם מבדר במוזרותו לפרקים, אבל העלילה המתפתלת מדי מתחילה להעיק לקראת הסוף. כיוון שאין בסרט פירצות בהן אפשר לצחוק מכל הלב או לבכות את העיניים מחוריהן, בסיומו נותרת מועקה.

מוטלים בספק – סכין בלב

גם הסרט האחרון שהוצג בפסטיבל מן המסגרת הישראלית-עלילתית הינו סרט ביכורים, וכמו ״פיגומים״ שרק הוזכר לעיל גם הוא מכיל יחסי מורה ותלמידים, המגולמים בידי שחקנים לא מקצועיים ונשאב הישר מחייו של הבמאי. את בן דמותו של אלירן אליה, יוצר הסרט, מגלם רן דנקר - תסריטאי ומשורר תל-אביבי בשם אסי, שנגזרות עליו עבודות שירות עם נוער בסיכון לאחר תאונה בה היה מעורב. הנערים והנערות לא ממש ששים ללמוד קולנוע, ובטח שלא סופרים את הטיפוס המגיע אליהם ספקן ומעט מתנשא. המשותף בין הצעירים והמורה היא תחושה שאיש מהם לא באמת רוצה להיות שם, אבל ככל שהוא לומד להכירם והם אותו, נמצאת דרך משותפת בה אולי יהיו יכולים להפיק תועלת מן המצב שנכפה עליהם. הקשר המורכב והמעניין ביותר נרקם בין אסי לנער בעייתי במיוחד בשם עדן, המגולם בידי אדר חזאזי גרש בהופעה קולנועית ראשונה שיש בו גולמיות אבל גם חוזקה.

מי שמחפש סוס שחור בפרסי אופיר המתקרבים, צריך לשים עין או אפילו זוג עיניים על הסרט הזה. יש בו עוצמה תת-קרקעית שמאיימת להתפרץ בכל רגע, בנייה מחושבת אך נטולת זיוף של סיטואציות טעונות ובעיקר סיום שהוא סכין בלב. הנערים והנערות גונבים את ההצגה איש מרעהו בכל רגע נתון, אבל שני המסעות שנותרים במרכז הם תמיד אלה של עדן ואסי. הראשון כאילו מחפש דרך החוצה מן המלכוד שהעיד לו הגורל, אבל נכנע לאופיו האלים ברגעי משבר. השני מתחיל את הסרט במבט מזלזל על המקום אליו נקלע, מתרכך ומתעניין ולבסוף מטפס שוב על הר העליונות שממלא אותו בתחושה כי בכוחו לגאול את הנוער, או לפחות את הנער האחד שגילה בו פוטנציאל. מערכת היחסים הזאת היא סוד כוחו של הסרט, שהוא אמנם שקוף למדי בכוונותיו לפרקים ואף נדמה כי לעיתים הוא מתענג מעט על יכולתו המרוסנת לפוצץ כל סצנה, אבל לבסוף מותיר רושם עז.

"מוטלים בספק" - לצפייה בטריילר:

*#