בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קצרי רוח

המסר הפוליטי הסמוי של הסרט "האופה מברלין"

סרטו של ראול אופיר גרייצר מתרחק מקלישאות הפוליטיקה הישראלית היומיומית, ומציע במקום זאת אמירה עדינה ורבת דקויות, שהיא בעלת מסר פוליטי מהותי

14תגובות
מתוך "האופה מברלין". חברה ישראלית מגדירה ומגדרת
באדיבות סרטי נחשו

כפי שאפשר היה להתרשם מכתבתה של נירית אנדרמן על הסרט "האופה מברלין" ויוצרו אופיר ראול גרייצר (גלריה שישי, 5.1.18), המושג "פוליטי" חוזר ומאתגר אותנו בשיח האקטואלי היומיומי, ועל אחת כמה וכמה בשדה האמנותי. סכסוך, טרור, שואה, ליברליזם, פינק־וושינג... נדמה שאין דרך להביא סרט אל קהלו מבלי לנתר בין המונחים האלו, יהיו אלה מוקשים או אבני דרך. כביכול, סרטו של גרייצר נמנע מהם ולכן מתרחק מהפוליטי, אך למעשה הוא מציע אמירה פוליטית מהותית. הבחנה בדקויותיה עשויה להעשיר את אופן התבוננותנו בסרט, כמו גם את אופן השימוש שלנו במושג "פוליטי".

"האופה מברלין" מצייר בפנינו חברה שמגדירה ומגדרת את עצמה ללא הרף. תעודת הכשרות שאוטמת את הדלת השקופה בכניסה לבית הקפה של ענת, אלמנת אהובו של גיבור הסרט, היא סוג של גדר, הקובעת מה ייכנס ומה יישאר בחוץ, וחשוב מכך — מי ייכנס, מי ידליק את התנור, מי יזכה להפוך את המקום לביתו ומי לא יוכל לעשות זאת. בדומה לה, צופר השבת והזעקות "שאבעס! שאבעס!" המשתלטים על הרחוב המתרוקן הם הגדר שבין קודש לחול, האריזה של מרחב הזמן אליו נכנסים שומרי השבת, השומרים אותה ושומרים עליה מפני מי שייקח בה חלק.

האופה מברלין - גרסת הבמאי - דלג

גרמניותו של תומס, הגיבור, אכן אינה גורם משמעותי בסרט, אבל היותו גוי הוא גורם מכריע. המטעמים שיוצאים תחת ידיו לעולם לא יהיו כשרים, אך עם הזמן אולי ירכוש מקום כאורח ליד שולחן השבת. בתחילה יישב לבדו אל השולחן בדירתו החדשה, צופה דרך החלון בטקס המשפחתי בדירה השכנה, מוקף במנות אוכל קנויות בקופסאות פלסטיק. עם הזמן יגיע משלוח של "אוכל לשבת" מאם המשפחה, חנה, הסבתא האבלה; ענת תזמין אותו לסימולציה של ארוחה משפחתית לא מושלמת, איתה ועם בנה; ולבסוף יזכה להזמנה האולטימטיבית מהגבר במשפחה, הגיס — זכות שתיקנה בעמל, אהבה וסבלנות אין קץ, אך לא תתממש (לפחות לא כסצינה בסרט).

מוסד המשפחה מוצג בסרט לא רק כפלח של המציאות הפוליטית הישראלית, אלא כמיקרוקוסמוס שלה. המשפחה היא הדבר החשוב ביותר, אומר אורן הישראלי לאהובו הגרמני, אי אפשר להתקיים בבדידות. אני לא בודד, עונה תומס, יש לי את העבודה שלי, הבית שלי ויש לי אותך. הוא מוותר על שני הראשונים כשהוא מאבד את השלישי, משאיר מאחוריו את הבית המוגן, את בית הקפה שבו הוא משכיל להפוך קמח, חמאה ווניל למופע קסום של טעמים וריחות, את כל מה שהופך אותו ל"אופה מברלין", כדי להשקיע את אבלו במקום חדש, בארץ חדשה ומשפחה חדשה.

באופן אולי פרדוקסלי, אבלם של בני המשפחה — ללא ידיעתם — על אותו אהוב, והשתוקקותם למלא את דמותו החסרה, גורמים להם לפתוח את דלתם בפני תומס דווקא בהיותו, כביכול, גורם חיצוני ומנותק מאבלם, לוח חלק שניתן לצייר עליו מחדש את הדמות שאיננה. לרגע נדמה שהוא יוכל להחליק אל החלל שהשאיר אורן, יחליק לבגדיו, לכסאו ולחדר נעוריו, בעוד בני המשפחה ימלאו את החלל שנוצר בנפשו ובחייו שלו.

המענה שנותן הסרט לגבי הסיכוי שיש לזר, השונה, הגוי לקבל מקום מאחה ומרפא בחברה הישראלית, לעומת הסיכוי שיודר ויוקא ממנה, הוא אמירה פוליטית מהותית לא פחות מאשר שאלת ייצוגם בסרט של מלות הקוד "סכסוך" או "שואה".

הכותבת היא מרצה לקולנוע וחינוך במכון כרם, מכללת דוד ילין, ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו