הבמאית הצרפתייה אנייס ורדה מתה בגיל 90

אנייס ורדה נמנתה עם הדמויות הבולטות בגל החדש הצרפתי, ונעה בסרטיה בין התיעודי לעלילתי. בחודש שעבר הציגה את סרטה האחרון, "ורדה על פי אנייס", בפסטיבל ברלין

איתי שטרן
איתי שטרן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אנייס ורדה בפסטיבל ברלין האחרון, בחודש שעבר
אנייס ורדה בפסטיבל ברלין האחרון, בחודש שעברצילום: FABRIZIO BENSCH/רויטרס
איתי שטרן
איתי שטרן

אנייס ורדה, מגדולת הבמאיות של צרפת ומי שנודעה כאחד הקולות המקוריים בקולנוע האירופי, מתה אתמול (חמישי) בגיל 90 בעקבות סרטן השד. "היא מתה בביתה מוקפת בבני משפחתה ובחברים", מסרה משפחתה בהצהרה לסוכנות הידיעות הצרפתית.

ורדה זכתה להערכה רבה מאז ראשית הקריירה שלה בשנות ה-50 ובשנים האחרונות גם נהנתה מהכרה ממסדית. בפסטיבל קאן ב-2015 היתה לבמאית הראשונה שזכתה בפרס דקל הזהב על מכלול יצירתה הקולנועית. בטקס האוסקר אשתקד היא היתה מועמדת לראשונה לפרס על סרטה התיעודי, "פנים ומקומות" יחד עם שותפה ליצירת הסרט, הצלם ואמן הרחוב JR. היא אמנם לא זכתה, אך הוענק לה אוסקר על מפעל חייה. בפסטיבל ברלין האחרון, שהתקיים בחודש שעבר, הציגה את סרטה "ורדה על פי אנייס" ובו חלקה את חוויותיה כבמאית דוקומנטרית.

אנייס ורדה, 1970
אנייס ורדה, 1970. בעלת תודעה חברתית ופוליטיתצילום: AFP

ורדה הוצגה לעתים קרובות כמבשרת המהפך שחל בקולנוע משנות ה-50. היא השתייכה לחבורת הבמאים שכללה בין השאר את אלן רנה, כריס מרקר, אנרי קולפי וז'אק דמי, לו היתה נשואה מ-1962 ועד למותו ב-1990. בניגוד לבמאי הגל החדש שהקריירה שלהם החלה בכתב העת "מחברות הקולנוע" ונתפשו כבורגנים, הקבוצה שאליה השתייכה ורדה היתה בעלת תודעה חברתית ופוליטית מופגנת יותר.

היא נולדה בבריסל ב-1928 לאם צרפתייה ולאב ממוצא יווני, שמשפחתו נמלטה מטורקיה. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נמלטה המשפחה מבלגיה לעיר הנמל סט שבדרום צרפת. בגיל 18 היא עברה לפריז, שם למדה צילום ותולדות האמנות. ב-1955 צילמה את סרטה הראשון, "La pointe courte", ושבע שנים לאחר מכן ביימה את "קלאו מ-5 עד 7" – סרט מכונן בתולדות הקולנוע הצרפתי, שהוקרן בפסטיבל קאן ושבזכותו נודעה בעולם. הסרט תיאר שעתיים בחיי זמרת (קורין מארשן), שמחכה לשמוע מהרופא שלה אם חלתה בסרטן. במשך אותן שעתיים היא משוטטת ברחובות פריז, פוגשת אנשים ומתבוננת סביבה על חייה והחיים בכלל.

"קלאו מ-5 עד 7". סרט מכונן בתולדות הקולנוע הצרפתי

ב-1977 ביימה את "האחת שרה, השנייה לא" ובו עסקה בסולידריות נשית דרך סיפורן של פום (ואלרי מיירס) וסוזאן (תרז ליוטאר), שנפגשות כאשר פום מסייעת לסוזאן לעבור הפלה, נפרדות לעשר שנים, ונפגשות שוב אחרי שפום היתה לזמרת וסוזאן לפעילה חברתית. "עוברת אורח", סרטה מ-1985, זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה ובפרס הסזאר לסרט הטוב ביותר. הוא הביא דרך ראיונות ופלאשבקים את סיפורה של צעירה (סנדרין בונר) שגופתה מתגלית קפואה בשלג. הסרט היה דיוקן קשוח של תלישות חברתית והעיד על נטייתה של ורדה לעסוק בדמויות בשולי החברה.

לסרטים אלה נוספו בשנים האחרונות יצירות המופת "המלקטים והמלקטות" משנת 2000 ו"החופים של אנייס" מ-2008. לאורך הקריירה שלה התעניינה ורדה בקשר שבין צילום סטילס לקולנוע. גם "פנים ומקומות" מ-2017 עסק בנושא זה, דווקא בתקופה שבה הטכנולוגיה הפכה את הצילום לנחלת הכלל. הסרט זכה בפרס עין הזהב בפסטיבל קאן, המוענק לסרטים תיעודיים.

"פנים ומקומות". חקר את הקשר שבין צילום לקולנוע

לרגל רטרוספקטיבה מסרטיה בפסטיבל הסרטים חיפה אשתקד, כתב עליה מבקר הקולנוע של "הארץ", אורי קליין: "דמותה של ורדה, הנחשפת בעיקר בסרטיה התיעודיים המאוחרים, היתה לאיקונית בזכות עצמה. אי אפשר לא להתאהב באשה נמוכת הקומה בעלת הפנים העגולות שסימן ההיכר שלה הוא התסרוקת דמויית הפטרייה שלה שבסרטה האחרון, 'פנים ומקומות', צבועה חצי בלבן וחצי בכתום. ורדה ידועה באהבתה לחתולים. אין כמעט סרט שלה שחתול לא יופיע בו. לעתים נדמית תסרוקתה כחתול שהתנחל על ראשה. אך העיקר הם הסרטים, ואף יותר מכך הדרך שוורדה עשתה לאורך הקריירה שלה כולה בין הסרט הקצר לארוך והקולנוע התיעודי לעלילתי. בכך היא מממשת מבחינות רבות במכלול יצירתה את הקולנוע המודרני בכללותו. ורדה היא אחת הבמאיות החשובות ביותר בתולדות הקולנוע".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ