"הנוקמים": כך הפכה סדרת סרטים לא ממש טובים למצליחה בהיסטוריה, ובצדק

סרטי היקום של מארוול הציגו עומס בלתי אפשרי של דמויות, עלילות מגוחכות לעתים ואלימות בלתי פוסקת — אבל גם רוחב יריעה ומשחק מצוין של כמה שחקנים גדולים. "הנוקמים: סוף המשחק" אינו באמת הריווחי ביותר, אך פני הקולנוע השתנו

דפנה מאור
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
כריס המסוורת ב"הנוקמים: סוף המשחק". הופעה מבדרת בתפקיד תור השמן והמוזנח.
כריס המסוורת ב"הנוקמים: סוף המשחק". הופעה מבדרת בתפקיד תור השמן והמוזנחצילום: Disney/Marvel Studios / AP

זה קורה ממש עכשיו. הסרט "הנוקמים: סוף המשחק" נהפך לסרט עם ההכנסות הגדולות ביותר בהיסטוריה בקופות, לאחר שעבר את "אווטאר". המספרים לא ייאמנו — 2.79 מיליארד דולר. לא נקלקל את החגיגה יותר מדי אם נציין שהוא עדיין לא באמת הסרט המכניס בהיסטוריה אם מביאים בחשבון אינפלציה — כשאווטאר עלה למסכים הדולר היה שווה יותר משהוא שווה היום, ולכן ה–2.788 מיליארד דולר שהוא הכניס שווים כיום יותר. אפילו העובדה ש"חלף עם הרוח" העתיק משאיר אבק לשניהם, כי 402 מיליון הדולרים שהוא הכניס שווים כיום 3.44 מיליארד דולר, לא מאפילה על הישגו.

מה יש ב"הנוקמים: סוף המשחק" ובכלל בסדרת הסרטים שמרכיבים את יקום מארוול, שהפכה אותו ללהיט ענק כל כך?

נתחיל בבשורות הרעות: "סוף המשחק" הוא סרט עמוס באופן בלתי אפשרי בדמויות, ניים דרופינג חסר בושה, עלילה עם לא מעט חורים, מגוחכת לעתים למרות שלא נועדה להצחיק, רמת משחק לא אחידה, ופאתוס משולב באלימות והרס בלתי נפסקים. אחת החולשות העיקריות שלו היא שהוא אינו עומד בזכות עצמו: מי שנקלעו לסרט בתמימות וביקשו ליהנות מאקשן ופנטזיה חביבים יקבלו נזיפה חמורה מהמעריצים המושבעים: "אתם צריכים לראות את כל הסרטים הקודמים כדי להבין ולהעריך". אבל לא לכולם יש באמת כוח לזה.

הסרטים הקודמים אינם רק "הנוקמים" הראשון, השני והשלישי, אלא מערך אינטר־גלקטי של סרטי "הענק הירוק", "ספיידרמן", "איירון מן", "קפטן אמריקה", "תור" וגם "אנט־מן", "שומרי הגלקסיה", "קפטן מארוול", "דוקטור סטריינג'" ו"הפנתר השחור". לא נזכיר עוד את הלוויינים הטלוויזיוניים, "דרדוויל", "ג'סיקה ג'ונס" ואחרים שמאזכרים או משיקים לסאגת הנוקמים על שלוחותיה.

מעריצי "הנוקמים" בהקרנת "הנוקמים: סוף המשחק" בלוס אנג'לס
מעריצי "הנוקמים" בהקרנת "הנוקמים: סוף המשחק" בלוס אנג'לסצילום: Mike Blake/רויטרס

אולם החולשה הזו היא אולי בדיוק העוצמה של "הנוקמים" ואחראית לכך שעוד כמה מהסרטים ביקום שלהם מככבים ברשימות שוברי הקופות (הנומינליים, לפחות) של כל הזמנים: זהו מפעל נדיר, אולי יחיד בהיקפו ובעוצמת הכוכבים והיומרה שלו. וליומרה הזו יש לא מעט כיסוי.

קשה לחשוב על מערך סרטים עשיר וסבוך כל כך, שהצליח איכשהו, עם חריקות אולי, אבל בהצלחה כללית, לג'נגל כל כך הרבה סרטים, דמויות ועלילות בלי שקרס תחת כובדו. לא "מלחמת הכוכבים", לא הגיבורים של די־סי קומיקס — סופרמן ושות' — ולא סדרות כמו "מהיר ועצבני", "ג'יימס בונד", טרילוגיות "ההוביט" ו"שר הטבעות" — אף אחד לא מתקרב למורכבות ולהיקף של יקום גיבורי־העל של מארוול, שמרכז הכובד שלו הוא "הנוקמים". אפילו "הארי פוטר" ונגזרותיו לא מתחרה ברמת השאפתנות והכוח הברוטלי שיש במפגן של מארוול, גם אם בסרטים המתקדמים של "הארי פוטר" מגיעה הסדרה על הקוסם הבריטי הצעיר לפסגות אמנותיות שתאנוס, הנבל־בריון הפילוסופי המפתיע של מארוול, לא מצליח להרקיע אליהן.

כשצופים בסרטים של מארוול בנפרד מגלים ביתר שאת את החולשות של הסדרה — כמה גיבורים מעצבנים, עלילות חלשות, ובמקרים ספציפיים, סרטים ביזיוניים לגמרי. יש כמה שמצליחים לא לקחת את עצמם ברצינות, כמו "תור: רגנארוק" המצחיק להפליא, ולהתעלות בזכות מפגני משחק קאמפיים כמו זה של קייט בלאנשט. ויש כמה שמצליחים להיות הגונים וטובים.

אפרופו בלאנשט, אחת ההצלחות המרשימות ביותר של הסדרה, מלבד רוחב היריעה שלה, אינה הפעלולים, העיצוב, ואפילו לא סצינות הפעולה (שמתמקדות בעיקר בהרס של כלי תחבורה חלליים מכוערים או כוכבים מכוערים לא פחות) אלא הליהוק. יש לרוחב הסדרה שחקנים מצוינים וכמה מהם אפילו אדירים, כמו טום הידלסטון שנהנה מכל רגע כ"לוקי", וישנם קטעים שמצליחים להוציא משחקנים כמו כריס המסוורת הופעה מבדרת באמת בתפקיד תור השמן והמוזנח.

הסדרה הצליחה להפוך את פול ראד, האהוב הנצחי, לכוכב, לגייס את מייקל קיטון לתפקיד נבל מעופף, ללהק לתפקידים קטנים את רוברט רדפורד, ויליאם הרט, טילדה סווינטון, ולהוציא מג'וש ברולין מפגן יפה של משחק בתפקידו כגוש סלע גדול ורצחני. לבראדלי קופר אפשר לשכוח את בזיון "כוכב נולד" בזכות הגילום של רוקט, ואפילו וין דיזל משדר עציות מושלמת כגרוט.

קשה לשפוט את "הנוקמים" במונחים אמנותיים, אבל במובן הקולנועי המסחרי הבידורי, סרטי הסדר ונגזרותיהם יצרו משהו שלא היה קודם, והוא מרשים דיו כדי להגיד שהוא שינה את פני הקולנוע ויצר מיתולוגיה גדולה לא פחות מזו של מכלול יצירות הקומיקס שהולידו אותה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ