פן ערביסטית فنعربيستيت

מקהיר להוליווד: הכוכבת המצרית יוסרא כבשה את השטיח האדום של האוסקר

כמו נשים אחרות בתעשיית הקולנוע, גם הכוכבת המצרית יוסרא שילמה מחיר כבד כדי להישאר רלוונטית אחרי כמעט 50 שנות קריירה

ראג'אא נאטור
ראג'אא נאטור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ראג'אא נאטור
ראג'אא נאטור

השחקנית המצרית יוסרא היא אחת הנשים הכי מרתקות, מעניינות וגם שנויות במחלוקת. מי שנזקפת לזכותה קריירה קולנועית שנמשכת כבר כמעט 50 שנה, שבמהלכה זכתה בשלל פרסים, התהלכה לה בשבוע שעבר בחן רב, בשמלה בסגנון מצרי־פרעוני פרי עיצובו של המעצב הלבנוני זוהיר מראד, על השטיח האדום בטקס פרסי האוסקר 2020. היא כמובן לא הגיעה לשם כדי לדגמן את מראד, אלא השתתפה בטקס על תקן שופטת באחת הוועדות שהעניקו את הפרסים היוקרתיים — הנוכחות הראשונה של שחקנית ערבייה על תקן שופטת בטקס הכי לבן ומדיר.

יוסרא, בת 65 כיום, נולדה בקהיר בשנת 1955 בשם סבין מוחמד חאפז. היא התחילה לשחק בשנות השבעים, אבל כוכבה דרך רק בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, בתקופה הנחשבת לתור הזהב של הקולנוע המצרי. בנוסף לבמאים שהתבלטו באותה תקופה, כמו יוסף שאהין, מחמד ח'אן, ח'יירי בשארה ועאטף אל־טייב, צמח לו דור שחקנים אחר ושונה מאוד מדור הקולנוע הראשון של שנות ה–60 - שחקנים כמו עאדל אימאם, נור אל־שריף ומחמוד יאסין ושחקניות ובהן סוהיר אל־באבלי, סועאד חוסני, נאדיה אל־גונדי ונבילה עביד. זהו דור שלמד משחק, התמקצע ורכש ניסיון רב גם בתיאטרון. ניגודו המובהק של דור שנות האלפיים, שרבים משחקניו הם בנים־של־שחקנים, שפצחו בקריירת משחק בלי כישרון, ידע, ניסיון והתמקצעות. זה הדור שכרגע מוביל, מכתיב ומעצב את תעשיית הקולנוע המצרי ואחראי לאיכותה הירודה כיום.

יוסרא שחקנית מצרית
יוסרא בטקס האוסקר 2020. ביטוי קולנועי למיניות של נשים צילום: ROBYN BECK / AFP

בחזרה ליוסרא. באחד הראיונות עמה אמרה הכוכבת שהיא זוקפת את הצלחתה ואת הפופולריות שלה בעיקר לכך ששיחקה לצד עאדל אימאם, אחד מכוכבי־העל של הקולנוע המצרי בשנות השמונים. אני לא מסכימה איתה בעניין זה. אי אפשר לזקוף את הצלחתה לזכות אימאם, אלא לכך שבחרה בצורה חכמה, סלקטיבית ומדויקת לא רק את התפקידים שלה אלא את הסוגיות שבהם עסקו. צר לי מר אימאם, זה לא אתה!

ואכן מאחורי יוסרא כ–70 סרטים בבימוים של גדולי התקופה וכן הצגות, סדרות ואף שירים. השיר האחרון שלה, בשיתוף הזמר אבו תלאת דאקאת, זכה לכ–90 מיליון צפיות ביוטיוב. ההצטיינות וההתמדה שלה הניבו פירות והיא זכתה בכ–50 פרסים ערביים ובינלאומיים, בהם פרסי כבוד בפסטיבלי הקולנוע של ונציה 1992 וקאן 1995.

אשר לחייה האישיים, במשך 15 שנים היא היתה נשואה בסתר לחאלד סלים, בנו של שחקן קבוצת הכדורגל אל־אהלי האגדי סאלח סלים; בן זוגה הוא שרצה בחשאיות וגם החליט שהם לא יביאו ילדים לעולם. עוד מסופר עליה, בין השאר, שהיתה לה ילדות אומללה ושבבגרותה קיבלה סטירה על הלחי מאביה על הסט בגלל נשיקה.

מעל לכל, התמזל מזלה ליצור, לעבוד ולשחק בתקופת הזהב של הקולנוע המצרי. קשה לסקור את כל הקריירה האמנותית המדהימה של יוסרא, אבל בהחלט אפשר להצביע על אחת התחנות החשובות בה, שגם היתה לציון דרך בתולדות הקולנוע המצרי. זהו הסרט "אל־ראעי ואל־נסא'א" (הרועה והנשים), שיצא לאקרנים בשנת 1991, בבימויו של עלי בדר ח'אן המבריק ובכיכובם של יוסרא, אחמד זקי והסינדרלה של המסך הערבי, סועאד חוסני. בסיפור המסגרת של הסרט חסן (אחמד זקי) מגיע לחווה נידחת שחיות בה שלוש נשים, בהן עז'ה (יוסרא) וופא (סועאד חוסני), ומציג את עצמו כחבר טוב של כמאל, בעלה של ופא שמת בכלא. בהתחלה הנשים חושבות שהוא מתחזה ומנסות לשלח אותו מעל פניהן, אבל לאט לאט הן מתרככות, מניחות לו להישאר ואף מתאהבות בו, עד הסוף הטרגי.

בסרט זה יוסרא, במראה האירופי שלה, גילמה דמות של פלאחית, בת כפר, ולא של בחורה אריסטוקרטית. בתפקיד זה היא יצאה לגמרי מאזור הנוחות שלה: היא מופיעה בדמות גרושה בודדה וענייה, אנוכית וגסה, מלאת תשוקה וחורשת מזימות. באחת הסצינות החזקות היא שוכבת במיטתה, מגורה כולה, ממששת את שדיה, שוקיה, בטנה ומביטה ישירות בהשתקפותה במראה. סצינות כאלה לא היו שגורות בקולנוע המצרי, גם מהבחינה החזותית וגם מבחינת התוכן והשיח. זאת לא היתה סצינת עירום כלל, אבל דרכה הצליחו הבמאי בדר ח'אן ויוסרא לתת ביטוי קולנועי למיניות של נשים מצריות. בסרט הזה הדמויות הנשיות אינן בנאליות, מסורתיות וצייתניות. הן מורכבות מפאזל מעניין שנע בין טוב לרוע ואנוכיות מוחלטת. ומעל לכל כולן כנות, אנושיות, חלשות, מתאוות וחצופות. בדר ח'אן סדק למצרים של אז את הדימוי של נשיות לגיטימית, הוא הראה בעצם שליוסרא ולסועאד חוסני יש תאוות.

ואיך התקבל הסרט? ובכן, זה היה הסרט שגמר את הקריירה של חוסני. יוסרא הפנתרה, לעומתה, התאוששה מהר והמשיכה הלאה.

בתמונתה מטקס פרסי האוסקר 2020 יוסרא יפהפייה. השמלה שלגופה היא מהקולקציה החדשה של זוהיר מראד, ששמה "קליאופטרה". בהחלט אחת הקולקציות העדכניות, המושקעות והמדויקות, לא רק במרחב הערבי אלא ברמה בינלאומית. המוטיבים והסמלים המצריים־פרעוניים־קדומים שמראד השתמש בהם הפעם אינם מז'אנר העתק והדבק, אלא משתלבים בצורה מושלמת עם הבדים. יוסרא נראית כל כך טוב, שאין קשר בין גילה לבין המראה החיצוני שלה.

אבל שני סרטים תיעודיים שצפיתי בהם לאחרונה — על טיילור סוויפט ועל ליידי גאגא — הזכירו לי שיש מחיר לעבודה בתעשייה הזאת, מחיר שרק נשים משלמות. כפי שאומרת טיילור סוויפט בסרט על אודותיה, "מיס אמריקנה", כאשה בתעשייה הזו את חייבת להמציא את עצמך מחדש. וזה תקֵף לתעשייה ולקולנוע גם בעולם הערבי. יוסרא היא אחת מבין מאות שחקניות שנאלצו להמציא את עצמן מחדש. ואולי לא להמציא אלא להתכופף, להיכנע, להישאר צעירה, רזה ולעמוד בקריטריוני יופי לא אנושיים - והכי חשוב, לא להזדקן! לעומתן, רק שחקנים גברים מעטים נאלצים להמציא את עצמם מחדש, הן חיצונית והן אמנותית. למה? כי אין דרישה כזו.

במקום שאמניות בתעשייה האכזרית הזו ימציאו את עצמן, התעשייה אמורה להמציא את עצמה מחדש מבחינת נושאים, תכנים, ז'אנרים ויותר מכל מבחינת השיח. נטל זה לא יכול להיות רק על כתפיהן של נשים. 

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ