"המערכת כולה התגייסה נגד מוחמד בכרי"

בית המשפט אסר שלשום על הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין", אך באופן תמוה בחר שלא להסירו מהרשת. בכרי טרם מסר אם יערער על ההחלטה. "אני מטולטל", אמר עורך דינו

נירית אנדרמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מוחמד בכרי בבית המשפט המחוזי בלוד, פברואר 2020
מוחמד בכרי בבית המשפט המחוזי בלוד, פברואר 2020צילום: אילן אסייג

בתי משפט בישראל כבר אסרו בעבר על הקרנות של סרטים בבתי הקולנוע, ובכל זאת פסק הדין שניתן שלשום בתביעת הדיבה נגד "ג'נין ג'נין" ויוצרו מוחמד בכרי, נדמה חמור במיוחד. השופטת הלית סילש אסרה על הקרנת הסרט, הורתה על החרמת כל עותקיו, הטילה על הבמאי לפצות את התובע, חייל המילואים במיל' ניסים מגנאג'י, בסכום של 175 אלף שקל, וגם השיתה עליו את הוצאות המשפט בסך 50 אלף שקל. בפסק הדין הזה בית המשפט משגר מסר מאיים ליוצרי קולנוע מקומיים ומסמן להם שכדאי שייזהרו בשימוש שהם עושים בחופש הביטוי וחופש היצירה. ואולם, באופן תמוה, לצד האיסור החמור על הקרנת הסרט והדברים הקשים שכתבה על בכרי, השופטת בחרה שלא להורות על חסימת האפשרות לצפות בסרט ביוטיוב מישראל.

בכרי ועורכי דינו, מיכאל ספרד וחוסיין אבו חוסיין, נוטים לערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, אם כי עדיין לא קיבלו החלטה סופית בעניין. עו"ד ספרד אמר היום ל"הארץ" שפסק הדין הזה מלמד על החברה הישראלית הרבה יותר מכפי שהוא מלמד על בכרי ועל סרטו. "הוא מראה מי אנחנו ב–2021, איזה סוג של חברה אנחנו, ואיך אנחנו מתמודדים עם ביקורת גם אם אנחנו חושבים שהיא שקרית. והתמונה שעולה ומצטיירת ממנו מאוד מכוערת ובעייתית. זה פסק דין שמתיימר לתבוע את עלבונו של התובע, של אדם אחד, אבל מכל מקום ממנו בוקעת האמת: שלמעשה הוא תובע את עלבונם של צה"ל ושל החברה הישראלית כולה, בדיוק מה שבית המשפט העליון קבע שלא ניתן לעשות. אם בית המשפט היה מתמקד אך ורק בפגיעה שנגרמה לתובע, הוא היה מורה להוציא מהסרט את שלוש השניות שבהן הוא נראה על המסך. העובדה שהוא בחר לאסור את הקרנת הסרט כולו מוכיחה שלא עלבונו של התובע היה העניין פה.

"אני מטולטל מפסק הדין הזה. בכרי שעבר הרבה בחיים שלו קצת פחות מופתע, אבל לי קצת יותר קשה לא לצפות שבית משפט בישראל יגן על ערבי שהעז לתת במה לאזרחי מחנה הפליטים מפני המערכת הגדולה שעמדה מולו. במשך עשרים ומשהו שנים ניהלתי המון תיקים שנויים במחלוקת, אבל מעולם לא היה לי תיק שהאווירה בו היתה מורעלת ואלימה כמו במקרה הזה, כשמצד התובע מגיעים לכל דיון לוחמים ואלופי צה"ל במדים ונציגי משפחות שכולות, מצוידים בעוינות ויוצרים מתח בלתי נסבל באולם. במקרה הזה המערכת התגייסה כולה נגד בכרי".

בנוסף, לאומר ספרד, פסק דין זה מסוכן לטכניקה קולנועית בסיסית של סרטי תעודה. "כל מי שיצפו בסרט ויראו את אותן שלוש שניות שבהן התובע חולף על המסך, יבינו שמדובר באינטר־קאט, בקטע גנרי של חיילים, ואף צופה לא יחשוב או תחשוב שהדברים שנאמרים בסרט מכוונים אל האיש הזה ספציפית. לכן אם פסק הדין הזה יישאר על כנו, הוא מחסל טכניקה הכי מקובלת, הכי שכיחה, של קולנוע דוקומנטרי: למשל, כשמישהו מדבר על שוטרים רואים שוטרים".

בתגובה לפסק הדין, שניתן 19 שנה אחרי יציאת הסרט, ובתום שני עשורים כמעט שבהם בכרי נגרר בעקבותיו בבתי המשפט, מסר הבוקר הפורום הדוקומנטרי בישראל: "בחירתו של בית המשפט בסנקציה הקיצונית של השמדת עותקים ואיסור על הפצת הסרט 'ג'נין ג'נין' בישראל היא פגיעה בוטה וגסה בחופש הביטוי וחופש היצירה ומהווה תקדים מסוכן. אנחנו מתנגדים לכל ניסיון השתקה וחסימת פיות. אנחנו מוחים על חוסר המידתיות, ומאמינים שבשום מקרה פסילה והשמדה של יצירת אמנות אינה לגיטימית. באווירה של הסתה ושנאה, של טשטוש גבולות מוחלט בין אמת לשקר, בכרי משלם כבר שנים, והיום במיוחד, מחיר כבד מנשוא על סיפור שהיה חשוב לו לספר. מהו קולנוע דוקומנטרי אם לא האפשרות לספר סיפורים שלא תמיד קל לשמוע, להאיר פינות חשוכות ולעורר דיון ציבורי? מסתבר שבישראל של שנת 2021 דיון הוא מילה גסה, והשתקה של קולות הפכה לגיטימית בחסות בית המשפט. זה עצוב ומפחיד. הפסיקה מטילה צל כבד על היצירה שלנו, על היכולת שלנו לספר סיפורים שחשוב לספר, והשלכותיה עלולות להיות מרחיקות לכת".

"ג'נין ג'נין" נוצר מיד לאחר שהסתיימה הלחימה במחנה הפליטים במבצע חומת מגן. בכרי הגיע למקום וראיין את תושביו לאחר שלושה שבועות שבהם צה"ל פעל במחנה ולא איפשר לצלב האדום, לעיתונאים ולארגוני זכויות אדם להיכנס אליו.

"צריך לזכור שבתקופה זו הציבור בעולם ובישראל שמע אך ורק את גרסתו של צה"ל. ואז בכרי נכנס לשם עם מצלמה ונתן לאזרחים שגרים שם לדבר ולספר מה עברו. ועל זה שנתן להם במה, הוא משלם כבר עשרים שנה", מציין ספרד. "התיק הזה הוא אולי הדוגמה הכי טובה ללמה יש במערכת המשפט את מחסום ההתיישנות. בדיוק כדי שלא יקרו מצבים שיוצר קולנוע או סופר יצטרך במשך עשרים שנה להמשיך ולהתמודד עם תביעות".

לאורך השנים, המועצה לביקורת סרטים החליטה כמה וכמה פעמים לפסול סרטים ולאסור הקרנתם בבתי הקולנוע. בחלק מהמקרים פנו היוצרים לבג"ץ בעקבות ההחלטה, אך זה סמך את ידו על החלטתה של המועצה. כך קרה למשל במקרה "המאבק על הקרקע — או פלסטין בישראל", סרט תיעודי מ–1978 שהביא עדויות על הנכבה ועל הפקעת אדמות בוואדי עארה, ונפסל במועצה בטענה ש"יש בו משום הסתה של המיעוטים נגד המדינה ואזרחיה". בג"ץ החרה החזיק אחרי הוועדה וקבע כי מדובר ב"סרט הסברתי המתיימר להיות תיעודי, אך לאמיתו של דבר יש בו הצגה מגמתית של מאורעות העבר".

"בסרטים שבית המשפט אישר את פסילתם לאורך השנים, הוא מאוד הקפיד על פסילה של יצירה מקומית", מבהיר פרופ' יונתן יובל מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. "לגבי יצירות תוצרת חוץ הוא היה יותר ליברלי. הוא הסכים למשל להראות כאן את 'הפיתוי האחרון של ישו' אף שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות קבעה שהוא פוגע ברגשות הציבור, אבל פסל את 'המאבק על הקרקע', את 'העיט' של יקי יושע, ואפילו סרט קצר של דוד אבידן בשם 'מין'. אז בהחלט יש היסטוריה מקומית בעניין הזה, אם כי אף אחד מהמקרים הללו לא היה קשור בתביעת דיבה".

יובל מזכיר מקרה מפורסם של סרט זר שהגיע לפתחו של בג"ץ, הסרט היפני האירוטי "אימפריית החושים" (1976). המועצה לביקורת סרטים אסרה את הקרנתו, אבל בג"ץ אישר בסופו של דבר להקרינו בתנאי שיוסרו ממנו כמה קטעים, כמה סצינות. "זה לכאורה יכול היה להיות הפתרון בעניין 'ג'נין ג'נין'. הרי עלתה במשפט הטענה שאת התובע הספציפי רואים בסרט רק למשך ארבע שניות, ובכרי בשלב מסוים הציע לקצץ אותן", אומר יובל. "וזה יכול היה להיות סעד מידתי כי הוא היה מבטל את הוצאת הדיבה בסרט נגד התובע הספציפי, ומפחית את הפגיעה בחופש הביטוי של היוצר".

ואולם השופטת סילש בחרה כאמור לפסוק אחרת. "זה פסק דין מוזר, כי מבחינה אחת הוא מאוד חמור ודרקוני, בעיקר במובן שהוא אינו מרשה להקרין את הסרט בשום מקום. אם אני למשל רוצה להקרינו מחר בקורס שאני מעביר באוניברסיטה על תביעת לשון הרע, על פי הצו זה אסור", מציין יובל. "מצד שני הוא גם חלש מדי, מכיוון שהוא לא חל על יוטיוב, ואז כמובן אין בעיה לראות את הסרט, זה חוקי, והסעד המרכזי שביקש התובע מבית המשפט — שלא יראו אותו בסרט בסיטואציה שמוציאה דיבתו — זה למעשה לא ניתן לו".

להחלטה המוזרה לאסור הקרנת הסרט ולהחרים את עותקיו, ובה בעת לאפשר לכל אדם לצפות בו ביוטיוב, עשויים להיות שני הסברים, מבהיר יובל. "האחד, שבית המשפט עובד עם שפה לגמרי אנכרוניסטית מבחינת טכנולוגיה, הרי 'החרמת עותקים' זה לגמרי אנכרוניסטי ביחס לתקופה הנוכחית. אבל אני חושב שההסבר הנכון יותר הוא אחר. פסק הדין כתוב בשפה מאוד חריפה, מדבר על חוסר התום לב של בכרי ומותח עליו ביקורת קשה. לי זה נראה כאילו בית המשפט רצה לכתוב עליו ברמה הרטורית והסימבולית דברים מאוד חמורים, אבל בה בעת לאזן זאת ובכל זאת להשאיר את הסרט ביוטיוב. בעיניי זה מה שהשופטת ניסתה לעשות".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ