"כל מי שהכיר את אורי קליין ואת כתיבתו, ידע שעשה זאת מדם לבו הרחב והטוב"

"איבדנו את בכיר הכותבים שלנו, מוותיקי 'הארץ', מבקר חכם ומושחז שלימד כל אחד ואחת מאיתנו משהו מאהבת הקולנוע והפך לאייקון של תחומו בקרב חוגים רבים וקהלים מגוונים". חברי מערכת "הארץ" נפרדים מאורי קליין

אורי קליין
אורי קלייןצילום: דוד פרלוב
לוגו הארץ
הארץ
לוגו הארץ
הארץ

אלוף בן, עורך "הארץ": אורי קליין נולד בתל אביב ב"שבת השחורה", שבה פשטו כוחות הביטחון הבריטיים על היישוב היהודי בתגובה לפיגוע של אצ"ל במלון המלך דוד בירושלים, שבוע קודם לכן. הוא גדל בתקופה שלא היתה טלוויזיה בישראל, הקולנוע היה מלך התרבות והבילוי הבלתי מעורער, ואולמות ההקרנה היו מבני הציבור המרשימים ביותר. את הניסיון, הרגש והזכרונות האלה הביא לכתיבתו: קוראיו הרגישו תמיד שהם פוסעים איתו בשדרות סאנסט, פוגשים את גדולי הבמאים והשחקנים מימי הזוהר של הוליווד, מתבוננים בשולי שמלתה של מרילין מונרו ובעיניו הכחולות של פול ניומן, אבל גם מנהלים שיחות נפש עם גודאר, ברגמן ופליני.

הידע האנציקלופדי שלו היה חסר תחרות ותחליף, ועליו נשענה עמדתו הביקורתית. קליין קידש את האיכות, סירב לעשות הנחות לסרטים ישראליים בשם הסולידריות המקומית, ונמנע לרוב מכתיבה על שוברי קופות עדכניים כמו סרטי מארוול ודיסני. ליבו היה עם חדשני הקולנוע האירופי בשנות ה-60 וה-70. אליהם התגעגע, והמשיך ללא לאות לחפש את עקבותיהם ואת יורשיהם ביצירות חדשות יותר, כפי שדבק באהבתו הייחודית לסרטים המוקרנים באולם חשוך וצופן הפתעות, גם כשהצופים עברו מבתי הקולנוע לצפייה בסדרות טלוויזיה על מסכים גדולים וקטנים בבית.

הידע האנציקלופדי שלו היה חסר תחרות ותחליף, ועליו נשענה עמדתו הביקורתית. קליין קידש את האיכות, סירב לעשות הנחות לסרטים ישראליים בשם הסולידריות המקומית, ונמנע לרוב מכתיבה על שוברי קופות עדכניים

אלוף בן, עורך "הארץ"

מרלין מונרו. "קוראיו הרגישו תמיד שהם מתבוננים בשולי שמלתה של מרילין מונרו ובעיניו הכחולות של פול ניומן"צילום: AP

ענבל פרגר, עורכת "גלריה": מערכת גלריה לדורותיה ואנוכי איבדנו את בכיר הכותבים שלנו, מוותיקי "הארץ", מבקר חכם ומושחז שלימד כל אחד ואחת מאיתנו משהו מאהבת הקולנוע והפך לאייקון של תחומו בקרב חוגים רבים וקהלים מגוונים. עבור חלקנו היה ממש לאב רוחני.

כקוראת "הארץ" בצעירותי עקבתי בשקיקה אחרי טוריו הקסומים, ושנים מאוחר יותר זכיתי לכבוד הגדול מכל — להיות העורכת והמנהלת שלו. זו לא קלישאה. אורי נמנה על המבקרים הבודדים שהצליחו לשמור על ביקורתיות ברמה הגבוהה ביותר, מבלי לרכוש לעצמו גדודי אויבים, כי כל מי שהכיר אותו ואת כתיבתו ידע שעשה זאת מדם לבו הרחב והטוב. ולכן, יותר מכל מעלותיו במישור המקצועי, אני מרגישה שאיבדתי אדם קרוב ויקר לי, איש מלא הומור ונדיבות, שטוב לבו והליכותיו הצנועות לנצח ילוו אותי, בקריירה ובחיי הפרטיים. אורי, לעד תישאר הנר שלרגליי.

אני מרגישה שאיבדתי אדם קרוב ויקר לי, איש מלא הומור ונדיבות, שטוב לבו והליכותיו הצנועות לנצח ילוו אותי, בקריירה ובחיי הפרטיים. לעד תישאר הנר שלרגליי

ענבל פרגר, עורכת "גלריה"

ניב הדס, עורך משנה "גלריה שישי": בשש השנים האחרונות היתה לי הזכות לשוחח עם אורי פעם בשבוע במסגרת העבודה. כל שיחה כזו — לא משנה אם היתה פנים אל פנים, במייל או במסרונים — היתה בית ספר לקולנוע ונתנה לי גישה בלתי אמצעית לגוף ידע נדיר בנדיבות גדולה. אבל זה לא רק הידע הפילמוגרפי שהפך את השיח איתו לכל כך מיוחד, אלא בעיקר הסקרנות הבלתי פוסקת, התובנות החדות והאהבה האינסופית למדיום, שאותן שאף להקנות לסביבה עם הכתיבה שלו. והוא הצליח.

יונתן אנגלנדר, רכז מערכת "גלריה": אורי היה איש מלא אהבה. אהבתו לקולנוע היתה טוטאלית, מדבקת, חסרת פשרות. כאדם, הוא היה נדיב, צנוע, סקרן, מלא חום. וגם אחרי 40 שנות קריירה ומעמד ייחודי בתחומו, חף מכל אגו, פוזה או גינוני כבוד. הוא אמר לי באחת משיחותינו שמעולם לא ראה סרט שהתחרט שראה אותו, ובמקרה שלו היה קל להאמין. זה היה חלק מקוד פנימי ברור מאוד שפעל על פיו והפך את הביקורת שלו בכללותה ליותר מהמלצה כדאי לראות\לא כדאי, אלא מניפסט על קולנוע – מה הוא מסוגל וצריך לעשות, לאיזה גבהים הוא יכול וצריך להגיע. הכתיבה שלו היתה מעשה אידיאולוגי, ובבסיס האידיאולוגיה עמדה תמיד אהבה. הוא יחסר לי מאוד.

הוא אמר לי באחת משיחותינו שמעולם לא ראה סרט שהתחרט שראה אותו, ובמקרה שלו היה קל להאמין. זה היה חלק מקוד פנימי ברור מאוד שפעל על פיו והפך את הביקורת שלו ליותר מהמלצה אלא למניפסט על קולנוע

יונתן אנגלנדר, רכז מערכת גלריה

ענת טייכר, ראשת תחום מוזיקה, מחול ותיאטרון ב"גלריה": כולם בירכו את אורי קליין כשנכנס לחדר העיתונאים. להחליף איתו מילה, לגלות את ה"נו, מה חשבת על הסרט?" שלו מיד ראשונה, היה יותר מהכרחי לפַקה־פקתם של הטוענים לסצינה — הוא היה הציר סביבו התקרקרה. בעוללותי בה, כעובדת זוטרה בפסטיבל הסרטים של חיפה, לא ניגשתי. סמול־טוק היה אז גדול עליי, ורק כשיצא למרפסת הצטרפתי אליו בלי שביקש למה שידעתי אז לעשות יותר טוב מהכל - לעשן.

עמדנו ושתקנו ואני לא אמרתי לאורי קליין שאמנם התחלתי ללמוד קולנוע רק לפני שנה, אבל אותו אני קוראת כבר כמה שנים, ובכל פעם שאני קוראת אותו, מתחדדת בי ההבנה שככה אני רוצה לחוות סרטים. סרטים רבים, ושלכל אחד מהם אגיע בעיניים חדשות, נכונות להיפער ולהיקסם כאילו לא ראו את הטריק הזה מעולם, אף שראו כבר הכל. אם יש משהו שלא עלה מהביקורות של אורי קליין על הסרטים שראה זה הצקצוק, ההתנשאות מעל הקורא שראה פחות מהכל. נטולות רהבתנות, פרושות בצורה סדורה על גבי מצע של ידענות אין קץ שבצבצה מבין השורות אך ורק בעתות רלוונטיות — היו ביקורות הקולנוע של אורי קליין הזמנה פתוחה ונהירה להידבק באהבה לקולנוע.

ואני, שנדבקתי, לא אמרתי לאורי קליין שככה אני רוצה לחוות סרטים, ובכלל מוצרי תרבות, ואולי גם לכתוב עליהם ככה. רק המשכתי לשתוק ולעשן עד שאורי אמר "תראי את השבלול הזה". "מה?" אורי הצביע על שבלול גדול וכתמתם שהיה דבוק לקרקע ליד בדל שלא אנחנו השלכנו. ואז דיברנו קצת על השבלול וחייכנו ואני הבנתי: אורי לא רק חווה ככה סרטים, הוא חווה כך את העולם.

דברים נוספים שלא אמרתי מאז לאורי קליין: שבגרתי, וחוויתי סרטים, וכתבתי על סרטים, וערכתי כתיבה על סרטים, ובכל פעם שנפגשתי במסגרת עבודתי עם כתיבה שלו על סרטים — היה לי לכבוד, ולרווחה שיש עוד מי שכותב ככה. שלכותביי תמיד אמרתי שאסור להקל ראש בכתיבה בגוף ראשון, ש"צריך להרוויח אותה ולהשתמש בה בקפידה — לא כולנו אורי קליין". והנה, לראשונה ומבלי שהוא אי פעם יידע, כתבתי לזכרו תוך שזנחתי את הגוף השלישי שלי.

ביקורות הקולנוע של אורי קליין היו נטולות רהבתנות, פרושות בצורה סדורה על גבי מצע של ידענות אין קץ שבצבצה מבין השורות אך ורק בעתות רלוונטיות. הזמנה פתוחה ונהירה להידבק באהבה לקולנוע

ענת טייכר, ראשת תחום מוזיקה, מחול ותיאטרון

נתנאל שלומוביץ, מבקר ב"גלריה" ופרשן "הארץ" לענייני ארה"ב: מערכת היחסים שלי עם אורי קליין, כמו קוראים רבים, התקיימה שנים ללא ידיעתו. כילד הייתי משוכנע שעיתון "הארץ" הוא לא יותר מקליפה עבה ומיותרת למאמרים שלו. רשמים על סרטים חדשים שעלו לאקרנים, המלצות צפייה לסרטים ישנים שמוקרנים בטלוויזיה וכמובן צלילות עומק ליצירות וליוצרים ולחיבורים ביניהם. כל אלה הפכו אותו לא רק למבקר, אלא למחנך. לא סמכות שקובעת מה צריך לחשוב על סרט, אלא נקודת מבט שמציעה דרך להתבונן.

חוות דעה מנומקת על סרט היא הגדרה צרה מדי לביקורת קולנוע. הטורים של אורי, כמו הסרטים הטובים ביותר, היו עשירים, מרובדים, מלאי נפח ובעיקר מעוררים מחשבה הרבה אחרי הקריאה. כתיבתו לעולם ניזונה מזיכרון פנומנלי שלא נתקלתי בדומה לו. כל סרט וכל סצנה, כל שוט וכל ציטוט, כל במאי וכל עוזר תאורן – כולם אופסנו במוח מבריק אחד. כולם מוכנים לשליפה בשבריר שנייה. זה הפך אותו למעין גלאי מחוות ורפרנסים שאין שני שלו.

בכל זאת, אורי יהיה הראשון לחדד כי זיכרון הוא רחוק מלב עבודת הביקורת. זהו רק רובד אחד, וחסר משמעות כשלעצמו. הכוח של כתיבתו נעוץ בעובדה שלא הצביע רק כדי להצביע. כשמבקרים רבים מצביעים על רפרנסים כאילו סרטים הם חידוני טריוויה, התכלית של אורי היתה אחת בלבד — להעשיר את קוראיו באמצעות תיאור חוויתו האישית. הוא מתח קווים בין סרטים רק כשראה ערך מוסף, הנוטע את הסרט בהקשר הרחב שבו הוא פועל ועמו הוא בדיאלוג. טור ביקורת שלו משמש כמעין משקפיים להתבונן דרכם.

ביקורתו על "ספרות זולה" נחקקה בזיכרוני. לא רק בגלל ההמלצה ששלחה אותי בגיל 12 לסרט שהגדיר לי מחדש מהו קולנוע. אני מהמר שהייתי שומע על קוונטין טרנטינו גם בעיתון אחר. את הביקורת ההיא אני זוכר בעיקר כי היא תפסה אותי באופן שהפתיע אותי. חזרתי אליה שוב ושוב. עם השנים ועם הקריאה הבנתי שהכוח נעוץ בטקסט עצמו. אורי קליין הוא דוגמת מופת לכך שכתיבת ביקורת יכולה להיות אמנות, והוא היה אמן אמיתי.

כתיבתו לעולם ניזונה מזיכרון פנומנלי שלא נתקלתי בדומה לו. כל סרט וכל סצנה, כל שוט וכל ציטוט, כל במאי וכל עוזר תאורן – כולם אופסנו במוח מבריק אחד

נתנאל שלומוביץ, מבקר ופרשן

"ספרות זולה". "הביקורת ההיא תפסה אותי באופן שהפתיע אותי"צילום: Miramax Films

"המוות הוא גיבור ראשי במציאות שהסרט מתאר ובתרבות הפופולרית שמייצגת מציאות זו; הוא מקור התשוקה שמניעה את הסרט ומעצבת אותו, והוא הופך לתחנתו הסופית", הוא כתב. "רק סרטים מעטים הצליחו להעביר תחושה של מוות בצורה חריפה כל כך, ולעשות זאת בדרך כה ערמומית, שנונה ומשעשעת. הסרט, כמו המוות, מתעתע בנו, ובהדרגה הוא הופך את המסורת התרבותית שממנה הוא שואב להזיה, ואת גיבוריה למה שהיו אולי תמיד – רוחות רפאים. זוהי אולי האמירה האמיתית של 'ספרות זולה', שכמו מרבית הסרטים האמריקאיים הגדולים של העשורים האחרונים 'בוני וקלייד', 'חבורת הפראים', 'נאשוויל', 'נהג מונית', 'שביל הזעם' ועוד —הולך אל המוות כדי לברוא ממנו מחדש את הקולנוע האמריקאי", הוא כתב.

הכתיבה שלו, סוחפת ומדבקת, תפסה אותי בגיל מספיק צעיר כדי שאבחר לבלות את רוב גיל ההתבגרות בסינמטק ירושלים. כשכל טקסט שלו משמש מגדלור לסרטים ולספרים, שאותם כדאי לראות כדי להעמיק את ההצפייה. מאז ועד היום, מעולם לא הפסקתי לקרוא אותו ולהיסחף אחריו מה שמלהיב אותו. כי הוא מעולם לא איבד את ההתלהבות הזו.

"בוני וקלייד", 1967. "הולך אל המוות כדי לברוא ממנו מחדש את הקולנוע האמריקאי"

לא הכרתי את אורי רוב חייו, והוא לא הכיר אותי. רק לפני שש שנים, הכרנו מכורח הנסיבות. בעיות רפואיות אילצו אותו לכתוב פחות, ועורכת גלריה דאז, רוני בר, הציעה שאצטרף אליו כמבקר. כעיתונאי פגשתי מגוון של אנשים שהערכתי עוד קודם לכן, אז למדתי להנמיך ציפיות. לכן כלל לא הייתי מוכן לגילוי שאדם כל כך מבריק ומוכשר הוא גם אמפתי, טוב לב, נדיב, וצנוע. מה שהחל כדיאלוג מקצועי מדי שבוע – מי כותב על מה, זו תמיד היתה השאלה הראשונה – גלש במהרה לשיחות ארוכות על כל נושא אפשרי.

זה לא קל לכתוב הספד לאדם שכתב הספדים יותר טוב מכל אחד אחר. כשאני מחפש דרך לתאר את משמעותו עבורי, ובעיקר קוראים כמוני שלמדו ממנו, אני מעדיף לצטט אותו. זה היה לפני שלוש שנים, כשהוא נדרש לספוד למייסד החוג לקולנוע פרופ' יעקב מלכין. הוא חלק כבוד לאיש שהגדיר כ"מורה, שהפך לעמית שהפך לחבר", וכהרגלו הציע סיפור אחד ממלכין שליווה אותו כל חייו. "על המושג 'יצירת מופת', הוא אמר דבר שאני עד היום חושב אליו. 'יצירת מופת' אינה בהכרח יצירת אמנות ענקית, היא יצירה ששימשה מופת. דוגמה".

אורי קליין היה מורה לרבבות, עמית של מאות וחבר לבנות ובני מזל. הוא היה ונותר המבקר המשמעותי בתולדות העיתונות העברית. משפט כזה היה מביך אותו, וזה מחדד את האובדן.

פרופ' יעקב מלכין. "לא קל לכתוב הספד לאדם שכתב הספדים יותר טוב מכל אחד אחר"צילום: אמיל סלמן

נירית אנדרמן, כתבת הקולנוע של "גלריה": איך נדהמתי פעם כשקולנוענית צעירה דיברה איתי על אורי קליין. הוא בדיוק הצליף בסרט החדש שלה, התייחס בביקורת שלו לנקודת התורפה של הסרט, והיא נעלבה. נפגעה, יצאה להתקפה מול הגבר היהיר, הפלצן, האנטיפת והמלא בעצמו לתחושתה, שהעז לשפד כך את מחמל נפשה. באותו הרגע נחשפתי לראשונה לדיסוננס שאורי הסתובב איתו בעולם הזה. מי שהכירו אותו דרך כתיבתו ראו לא פעם קודם כל את החומרה, הרצינות, התובענות שלו. והוא בהחלט היה כזה בכל הנוגע לאהבת חייו הנצחית, הקולנוע. הוא הכיר את הפוטנציאל המרהיב שלה, והוא השתוקק להיתקל בעוד ועוד סרטים, עוד ועוד יוצרים, שיצליחו לזקק את הפוטנציאל הזה, לחשוף אותו, להנגיש אותו להמונים.

אבל בפרטי, אורי של היום יום, זה שזכיתי להסתובב איתו בפסטיבלים, לצפות איתו בסרטים, היה אחד האנשים הכי מתוקים ועדינים ורגישים וצנועים שהכרתי. לגרור אותו לארוחת צהריים בפסטיבל חיפה? "לא, תודה, אקנה לי מנת פלאפל בדרך למלון". לגרום לו להצטרף אלי לארוחת ערב בפסטיבל ירושלים? "אני אוותר, יש לי שקית במבה בחדר". אבל בארוחות הבוקר ישבנו הרבה פעמים יחד, וזה היה תענוג. עזבו את הנכונות אינסופית שלו לעזור, לחלוק את הידע העצום שלו עם אחרים. עזבו את חוש ההומור המבריק שלו, את היכולת לגלגל אותך מצחוק עד כדי נחרות פרועות, ואת הנכונות להתענג על רכילות משובחת. אם יש דבר אחד שאורי אהב בחיים האלה יותר מאשר קולנוע, זה בני אדם. תמיד מתעניין, תמיד מקשיב, תמיד דואג, תמיד עוטף באהבה. תמיד אורי. והאורי הזה, למי שקראו בדקדקנות את הביקורות שלו, הבליח כמעט תמיד בביקורות הסרטים של מר קליין. החיים מבחינתו היו חתיכת סרט מעולה ששווה לעקוב אחריו.

זה סופה של ידידות נהדרת.

תודה אורי. על הכל. כבר מתגעגעת.

בן שלו, מבקר המוזיקה של "גלריה": אורי הזכיר באחת הרשימות שלו חוויית נעורים שנחקקה בו: הוא יצא מסרט כלשהו שעשה עליו רושם כל כך גדול, עד שביציאה מבית הקולנוע הוא לא זכר לאיזה כיוון הוא צריך ללכת כדי להגיע הביתה. ייתכן שכתב על החוויה הזאת יותר מפעם אחת. אולי אפילו שלוש. ובצדק. זאת חוויה מכוננת. ברובד הסימבולי (או אולי האלגורי? אורי אהב מאוד לצלול לרבדים האלה וידע להבחין בהבדלים הדקים ביניהם) היא מתארת כיצד אורי התגלגל אל מלאכת החיים הלא שגרתית של כתיבה על קולנוע.

הסיפור הזה גם מספק תשובה כלשהי לשאלה שהוא נשאל מן הסתם אינספור פעמים בחייו: מהו סרט טוב? כשאורי התבקש לענות על כך בכתובים, הוא ניסח תשובות מורכבות ואף מפותלות, תוך כדי מחאה על עצם העלאת השאלה וערעור על מידת החשיבות והתוקף שלה. אבל זאת שאלה מעניינת לכל הפחות, והסיפור על חוויית הנעורים ההיא הוא תשובה מצוינת. סרט נפלא הוא סרט שכשאנחנו יוצאים ממנו, נרעשים ומלאים בתובנות ותהיות, אנחנו לא בטוחים בשום דבר, אפילו לא בדרך הביתה.

בעשרות השנים שבהן חשב וכתב על סרטים אורי פיתח ושיכלל שפה משלו, שכללה כמה מלים וביטויים שהיו מזוהים אתו לחלוטין. אורי־קלייניזמים. "נפח" למשל. לא היתה כמעט ביקורת של אורי שהמלה הזאת לא הופיעה בה. נפח רגשי, נפח תיאורטי, נפח סימבולי, נפח אלגורי. מלה חשובה נוספת היתה "חומרה". אורי אהב סרטים שיש בהם חומרה, כלומר סרטים שנצמדים לחזון קולנועי מובהק ומעצבים רק לפיו את המבע שלהם, ללא בזבזנות ראוותנית סוחטת רגש והתפעלות. ועוד מלה חשובה, פועל הפעם: "ספוג ב..." אורי כתב על הסרטים שאהב שהם ספוגים ברגש, ספוגים בפיוט, ספוגים במלנכוליה. איזו מלה יפה זאת "ספוג". היא מצביעה על חלחול אטי, מתמשך, תהליכי. ההיפך מזבנג וגמרנו. גם הכתיבה של אורי – בעלת נפח וחותרת לחומרה – היתה כתיבה ספוגה: בתבונה, בסקרנות, באהבת קולנוע, באהבת אדם.

אפרופו נפח. אורי היה, בין השאר, האיש שראה את כל הסרטים. טוב, לא את כולם, אבל את רובם, או לפחות את רוב הסרטים שראוי לראותם, אם יש דבר כזה (אורי היה אומר שלא: שכל סרט ראוי לצפייה). בשביל מבקר מוזיקה, שבמקרה הטוב שמע 10% מהאלבומים שראוי לשמוע, זאת היתה סיבה לקנאה יוקדת. ולא רק שאורי ראה את "כל" הסרטים – כמי שחי ונשם קולנוע במשך 70 שנה, הוא צפה ברובם בזמן אמת. במובן הזה, של רוחב היריעה ועומקה, רובנו, המבקרים האחרים, היינו חובבנים בהשוואה אליו.

אורי כתב על הסרטים שאהב שהם ספוגים ברגש, ספוגים בפיוט, ספוגים במלנכוליה. איזו מלה יפה זאת "ספוג". היא מצביעה על חלחול אטי, מתמשך, תהליכי

בן שלו, מבקר מוזיקה

איתמר זהר, עורך ב"גלריה": לפני הרבה שנים, כשלמדתי קולנוע, אחד הקורסים היה על הקולנוע האמריקאי. אורי קליין לימד אותו. זו כנראה היתה הפעם הראשונה שהתחלתי להעריך את הקולנוע שנוצר בארצות הברית — סרטי המתח, מחזות הזמר, המערבונים וכל השאר — זה שעד אז התייחסתי אליו די בזלזול וחשבתי שהוא נחות מהקולנוע שנוצר באירופה או במזרח הרחוק. שנים אחר כך, כשהתחלתי לעבוד ב"הארץ", כל פגישה עם אורי, פנים אל פנים, או מול הביקורות והכתבות שכתב, היתה שיעור קטן בקולנוע, בחוכמת חיים ובאנושיות. ספק אם אפגוש עוד פעם אדם שאהב וחי קולנוע כמוהו.

נועה מלמד, עורכת ב"גלריה שישי": דקה אחרי שעוּדכַּנו שאורי מת, כבר נוספו תאריך המוות והמלה "היה" לערך שלו בוויקיפדיה. זה כל כך מוזר ובוטה והולם בבטן, אבל זה גם כל כך מתאים לאורי. כי אורי עצמו תמיד הקפיד לציין ליד שם במאי/שחקנית/תסריטאי שמתו — באיזה גיל הם הלכו לעולמם. זה היה יכול להיות בטור שלו, בביקורת סרט או במדור "סרטי השבוע בטלוויזיה" — בלי קשר לסוג הבמה, אורי לא יכול היה שלא לדייק. וגם לחלוק ידע. הוא הסתובב בעולם עם זיכרון פנומנלי ומאגר ידע עצום, ולא ויתר אף פעם על ההזדמנות להוסיף בסוגריים עוד מידע, על עוד אדם, עוד מגמה, עוד תקופה, והקשרים שבין כל אלה. והיה כל כך ברור שלא מדובר כאן במפגן אלא פשוט ברצון אינסופי לשתף, להנחיל את האהבה העצומה שלו לקולנוע.

ואם כבר הזכרתי את "סרטי השבוע בטלוויזיה" — מה למבקר נערץ ולמדור שבשולי המוסף? אבל אורי מעולם לא בחל בשום עבודה, מעולם לא אמר "לא" לשום בקשה, תמיד מודיע מתי בדיוק יעביר את הטקסט, ומתנצל על "איחור" של רבע שעה. עוזר בשמחה בכל פנייה אליו, ובעיתוי המתאים גם שולח מייל קולגיאלי שמחמם את הלב. אורי, אורי'לה, תחסר לי.

כשהתחלתי לעבוד ב"הארץ", כל פגישה עם אורי, פנים אל פנים, או מול הביקורות והכתבות שכתב, היתה שיעור קטן בקולנוע, בחוכמת חיים ובאנושיות

איתמר זהר, עורך ב"גלריה"

אינגריד ברגמן בסרט "אינטרמצו". ״אינגריד, זה רק סרט״צילום: Selznick International Picture /

אורנה רינת, עורכת וכותבת במדור הדעות: "לא הכרתי אותו אבל יושבת פה אבלה", "הוא לימוד אותנו לאהוב קולנוע" — אלה שתיים מהתגובות שקראתי בידיעה על מותו של אורי קליין והן מייצגות את מה שקוראים שכלל לא הכירו אותו הרגישו כלפיו. צר לי כל כך שהוא מת, אבל אני שמחה שכל כך הרבה אנשים קלטו, מתחת לכתיבה המאופקת, הלא ראוותנית, שלא מבקשת לקדם את הכותב — את האהבה והתשוקות העצומות שלו לקולנוע ואת היושרה.

הוא אהב אותם אישית – את הבמאים והשחקנים שהעריץ עד כדי לויאליות, אפילו כשלפעמים הצליחו פחות. היה משהו מאוד אחר בכתיבה שלו ולכן צודקים הכותבים שהיא היתה נדירה. אורי היה אינטלקטואל לא מנוכר. הוא השתמש ברוחב היריעה ובידע הגדולים שלו כדי ליצור הקשרים ולגלות תובנות רגישות ועמוקות, אבל מתחת לכל זה פעם להט גדול, גם של אהבה מדבקת — גם של אמונות וערכים. היא היה אישי מאוד ומקצועי מאוד בעת ובעונה אחת. והוא לא חיפש רק ברק קולנועי, הוא תמיד חיפש את בני האדם האמיתיים, הממשיים. אני אתגעגע אליו מאוד. יהיה זכרו ברוך.

מתוך העיבוד האמריקאי לסרט "הגננת" של נדב לפיד. "פעם התקוטטנו מעל דפי העיתון על סרט שאהב ואני מאוד לא אהבתי"

טל ניב, עורכת מחלקת המכתבים למערכת: לאורי היה חוש הומור. באחד הסיפורים שנהג לספר כיכבו אינגריד ברגמן ורוברטו רוסליני ושורת המחץ שלו היתה : ״אינגריד, זה רק סרט״. ועוד סיפור עליה הוא נהג לספר : כששאלו אותה פעם, אינגריד, מה עוד היית רוצה לעשות בחיים? היא ענתה ״לביים!״. זו היתה בדיחה לאוהבי קולנוע, לאוהבי הכוכבים הגדולים של המסך הגדול ולאוהבי אורי עצמו. הוא היה אוהב קולנוע אמיתי, איש שיחה שנון וחומל, ונדיב. והוא ידע לספר בדיחה — תמיד. הוא חסר מאוד. כבר.

איתי שטרן, לשעבר כתב הטלוויזיה של "גלריה": יותר משאורי קליין היה מבקר קולנוע ענק, הוא היה מורה דגול לדורות של אוהבי קולנוע. האהבה שלו לאמנות השביעית הייתה ניכרת בכל טקסט שכתב. במאים ובמאיות שנתפסו בעיניו כמזלזלים באמנות הזו, כמו פגעו בו באופן אישי. הביקורות שכתב והכתבות שפרסם תמיד היו שזורות בידע אינסופי על הקולנוע וההיסטוריה שלו. למדתי ממנו המון ועל אף שפעם אפילו התקוטטנו מעל דפי העיתון על סרט שאהב ואני מאוד לא אהבתי (״הגננת״ של נדב לפיד) , תמיד הייתה בי יראת הכבוד אליו כאל מאסטר של קולנוע.

אדם שמלאכתו־אמנותו. האמנות של אורי הפכה אותי ורבבות קוראים נוספים לאנשים שראו ורואים בקולנוע אמנות גדולה מהחיים, כזו שיש בה שפע וקסם אינסופיים וביכולתה להפיח חיים, לברוא מיתוסים ולקלף את אפרוריות היומיום. היכולת שלו לפרק במילים פשוטות, סרטים גדולים ולא פעם מופשטים, איפשרה לנו להרגיש קצת פחות טיפשים. אורי קליין היה הכהן הגדול של מבקרי הקולנוע ואהבתו וכתיבתו על האמנות הזו היא אבוקה שלא תדעך עוד שנים ארוכות. אתגעגע לכתיבתו מאד.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ