האם משה אדרי הוא המלאך המושיע של הקולנוע הישראלי או מונופול אימתני שמשתלט עליו? - קולנוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם משה אדרי הוא המלאך המושיע של הקולנוע הישראלי או מונופול אימתני שמשתלט עליו?

לכתבה
משה אדרי בסינמה סיטיאיליה מלניקוב

הכובע המשולש של משה אדרי - המפיק ומפיץ הסרטים הגדול בישראל, שגם מחזיק בקומפלקסים של בתי קולנוע - מושך אליו טענות על ריכוזיות והשתלטות על זכויות יוצרים

28תגובות

משה אדרי מעורר רגשות סוערים במיוחד בקרב אנשי קולנוע בישראל. מצד אחד אדרי הוא המלאך המושיע, הפטרון המיטיב והמשקיע האמיץ, איש העסקים היחיד כמעט שמעז להשקיע בסרטים ישראליים, ושאינו חושש להכניס יד לכיס גם בעת צרה ולחלץ הפקות תקועות מצניחה אל האבדון. הוא זה שעומד מאחורי הרבה הצלחות של סרטים ישראליים בעולם בשנים האחרונות, רבים מהסרטים המקומיים – מסחריים ואמנותיים כאחד - כלל לא היו נעשים בלעדיו, והוא זה שנתן דחיפה אדירה לתחום הזה כשהקים את רשת סינמה סיטי והפך אותה לבית חם לקולנוע הישראלי.

מצד שני, אדרי מעורר גם כעס. והרבה. הכובע המשולש שלו - מפיק, מפיץ ובעל בתי קולנוע – הופך אותו לאחת הדמויות הכי חזקות בענף. וכאשר העוצמה הזאת מתנגשת במציאות שבה קולנוענים נאלצים ליצור בתנאים כלכליים קשים במיוחד, רבים רואים בו פריץ שמשתלט על זכויות היוצרים, טייקון שרומס מפיקים עצמאיים, מונופול אימתני שדורס את כל מי שניצב בדרכו ותמנון רב השפעה ששולח זרועות לפינות שונות של התרבות הישראלית.

השילוב הזה בין חובב קולנוע שמזרים מיליוני שקלים בשנה לענף המשווע לתקציבים, ובין איש עסקים ממולח, מייצר הרבה ניצוצות ומבעיר לא מעט קוצים. אחת הטענות נגד אדרי, למשל, נוגעות להשתלטות שלו על ההיסטוריה הקולנועית הישראלית. במשך השנים רכש אדרי את הזכויות של מאות סרטים ישראליים שנעשו פה.

"מכרתי לו לפני הרבה שנים את הזכויות על הסרטים שלי, לכל החיים. אלה היו שמונה סרטים שהזכויות שלהם היו בידי - ביניהם 'נועה בת 17', 'שדות ירוקים' ו'מלכת הכיתה'", מספר הבמאי יצחק צפל ישורון. "החלטתי למכור לו את הזכויות על סמך הבטחות שקיבלתי שהם יאספו את כל הנגטיבים של הסרטים, יוציאו מארזים שלהם (בדי־וי־די) וינצלו את הסרטים האלה בצורה הטובה ביותר". ההסכם היה שאדרי יעשה בסרטים כהבנתו וצפל ישורון יקבל חלק מהרווחים, אבל לדבריו, "בפועל מה שקרה זה שקיבלתי מקדמה, ומאז, מפעם לפעם, כמה פרוטות. וזהו. בקיצור לא ראיתי מהסרטים שלי כמעט כלום, רק כמה אלפי שקלים לאורך כל השנים".

סינמה סיטי ראשל"צ
ניר שמול

בעקבות השתלשלות העניינים הזאת ויתר למעשה צפל ישורון - שסרטו "נועה בת 17" לא רק נחשב לאבן פינה בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי אלא גם זכה בזמנו להצלחה מסחרית גדולה - על הפוטנציאל הכלכלי של סרטיו.

חברת יונייטד קינג, בבעלותו של אדרי, מחזיקה בידיה את הקטלוג הגדול ביותר של סרטים ישראליים – הכולל בין היתר קלאסיקות מקומיות כמו סרטים של אפרים קישון, אורי זוהר, אסי דיין, סרטי הבורקס ועוד רבים אחרים. צפל התפתה להצטרף לחבורה המכובדת הזאת ובעיקר להניח למישהו אחר לטפל ולטפח את יצירותיו הוותיקות. אבל לדבריו, עד מהרה הוא גילה שבמקום למצוא דרכים יצירתיות להפיק מהן רווחים, כפי שהובטח לו, אלה הוקרנו מפעם לפעם בטלוויזיה ותו לא.

יתרה מזאת, הוא ממשיך ומספר, "נוצר סכסוך ביני לבין יונייטד קינג והם כמעט שהפסיקו להציג את הסרטים שלי בערוץ הקולנוע הישראלי. כך שגם מתל"י (חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל, נ"א) כמעט שלא קיבלתי כסף. מכיוון שאין לי כוח לצאת למלחמה, השלמתי עם זה שכל מה שעשיתי בחיי – הלך. מבחינה כספית לפחות. ביקשתי מהם כמה פעמים לקבל לידי את הזכויות בחזרה, אבל לא קיבלתי אותן. אמרתי להם, 'אם בכל מקרה אתם לא משתמשים בסרטים למה שלא תיתנו לי אותם בחזרה', אבל זה לא קרה, אז עזבתי את זה. הם טענו שאין 'דרישה' לסרטים שלי. אבל איך אפשר לומר זאת אם יש להם ערוץ שהם עצמם מנהלים?" (ערוץ הקולנוע הישראלי של יס מופק על ידי חברת NMC יונייטד שבבעלות האחים אדרי).

אדרי, מציין צפל ישורון, "שולט היום באופן מלא בהפצת הסרטים, ואין איך להילחם בו, כי אין איך לשכנע מפיקים, שמרביתם סובלים מאותן בעיות, לצאת ולהילחם. יצא לי לדבר עם הרבה יוצרים נוספים, ומסקנותיהם דומות לשלי, אבל אף אחד מהם לא מוכן להזדהות בשמו. לי כבר אין מה להפסיד, אז לא אכפת לי לדבר".

"אדרי הוא קרטל שמשתלט על כל אמצעי הייצור. זה כאילו שחברת תנובה היתה בעלת המחלבה, המפיצה וגם בעלת המכולות", אומר במאי קולנוע מקומי

ואמנם, בשיחות עם עשרות אנשי קולנוע תוך כדי הכנתה של כתבה זאת, מעטים בלבד הסכימו לדבר בגלוי. הרוב ביקשו ששמם לא יוזכר. אדרי, בן 64, הוא כיום גורם כה דומיננטי בקולנוע הישראלי, והשליטה שלו בתחום הפקת והפצת הסרטים הישראליים כה נרחבת, עד שאף אחד לא רוצה להרגיז את האריה השואג. כל מי שמאמין שירצה מתישהו להפיק ולהפיץ כאן סרט, חושב פעמיים לפני שיעז להתגרות במי שניצב בראש הפירמידה של יונייטד קינג וסינמה סיטי.

בדומה לאולפנים האמריקאיים בימי הזוהר של הוליווד, גם אם מדובר בממדים קטנים בהרבה, האימפריה של אדרי חולשת כיום על כל שלבי העשייה הקולנועית – מהפקת סרטים דרך הפצתם ועד רשת בתי קולנוע שבה מוצגים רוב הסרטים הישראליים. בנוסף לכך, האחים משה ולאון אדרי חולשים כאמור על קטלוג ענק המאגד את רוב הסרטים שנוצרו בארץ עד היום ועל ערוץ הקולנוע הישראלי שמספק מיטה חמה לסרטים שכבר מיצו עד תום את הסיבוב שלהם בבתי הקולנוע. שווי עסקיהם של האחים אדרי מוערך בכמה עשרות מיליוני דולרים.

לאון אדרי
רוני שיצר / ג'יני

"אדרי הוא קרטל שמשתלט על כל אמצעי הייצור. זה כאילו שחברת תנובה היתה בעלת המחלבה, המפיצה וגם בעלת המכולות", אומר במאי קולנוע מקומי. מפיק ותיק מסביר כי "הוא שולט בחלק גדול של התעשייה, והקולנוע הישראלי מאוד תלוי בו. פעם היו מפיצים נוספים שהשקיעו בקולנוע הישראלי, היום רק הוא נשאר, וכשהוא מחליט שאין סיכוי לכסות את הוצאות ההפצה של סרט – הסרט הזה מת".

הבמאי גור בנטביץ' ("הכוכב הכחול", "לרדת מהעץ") אומר ש"זה מתעתע, כי הוא אדם נורא נחמד, בא בטוב, והוא הרים את תעשיית הקולנוע, שהתחילה לשגשג גם בזכות הקמת סינמה סיטי. הוא מביט במראה ורואה איש חביב עם מנגנון משומן, שגם הצליח להתעשר וגם עוזר לקולנוע הישראלי. אבל בדיעבד, מכיוון שאנחנו נמצאים בשלולית קטנה, כשדג אחד גדל ומשגשג יותר מדי כל האחרים הולכים פייפן. זה לא שהוא קנה את הקטלוג של הקולנוע הישראלי מתוך מזימה לייבש את כולם, אבל בפועל זה מה שקרה, וכך גם ביתר התחומים".

ואכן, אדרי הוא ממש לא הנבל שבא לרמוס את הקולנוע הישראלי כדי לשלשל כמה פרוטות לכיסו. לראיה, כל המרואיינים בכתבה הזאת, ללא יוצא מן הכלל - גם כאלה שנפגעו מהאימפריה שלו - מרעיפים עליו שבחים במישור האישי והמקצועי. איש רעים להתרועע, אדם נחמד באופן יוצא מן הכלל, שובה לב, בעל נכונות אינסופית לעזור וגם מפיץ מקצועי להפליא – אלה הם רק מקצת השבחים שחולקים לו.

גם את האהבה הכנה והבוערת שלו לקולנוע הישראלי אי אפשר להכחיש: ספק אם בלעדיה היה אדרי, שהוא בראש ובראשונה איש עסקים, בוחר להשקיע חלק כה ניכר מהונו ומזמנו דווקא בתחום הזה. כל בר דעת יודה כי תחומים עסקיים אחרים יכולים להניב תשואות גדולות בהרבה, כך שלהתמקדות בתחום הקולנוע, ובעיקר הישראלי, חייבים להיות מניעים שהם, בחלקם לפחות, רגשיים.

"מה שהוא עושה לא מונע על ידי חשיבה כלכלית טהורה", אומר הבמאי אבי נשר. "אני מכיר הזדמנויות השקעה טובות יותר. עובדה שאף אחד אחר לא נכנס למשחק הזה. מוקי גרדינגר (הבעלים של חברת ההפצה פורום פילם, נ"א) למשל לא נוגע בסרטים ישראליים, לא כמפיק ולא כמפיץ, באופן שהוא כמעט מעליב. הרי אם היה ערך אטרקטיבי בעסק הזה, עוד אנשים היו עושים זאת. זה היה טוב לקולנוע הישראלי אם היו פה עוד משקיעים, ואני חושב שגם אדרי עצמו היה שמח על כך. הוא לא פילנתרופ פרופר ולא איש עסקים פרופר". גרדינגר בחר לא להגיב לדברים.

אדרי עושה בעבור הקולנוע הישראלי מה שאף אחד אחר לא טורח לעשות או לא מעוניין לעשות, מסביר נשר. "האם מישהו אחר ניסה לייצר פה ספריית סרטים ישראליים אלטרנטיבית? האם למישהו אחר יש עניין ברסטורציה של קולנוע ישראלי? האם למישהו היה חשוב בכלל ליצור עותק דיגיטלי של 'זעם ותהילה' (סרטו של נשר מ-1984, נ"א)? וערוץ סרטים ישראליים שפעל פה בעבר נסגר", הוא מבהיר. "אני מניח שהוא לא היה יכול להיות מעורב בהפקה לולא היו ברשותו בתי הקולנוע שמהם ניתן להתפרנס. טוענים נגדו שהוא מונופול, אבל מונופול שאיש לא רוצה לקום ולהתחרות בו - איזה מין מונופול זה? מה שברור לי זה שאם הוא יקום יום אחד וייצא מעסקי ההפקה, יהיה פה מאוד קשה לעשות קולנוע".

גורם בכיר בענף הקולנוע סבור כי "אדרי עשה מהלך אסטרטגי חכם כאשר הבין שהקפיטל שלו על ציר הזמן יהיה ספרייה גדולה של סרטים ישראליים. בניגוד למפיצים אחרים בארץ, הוא לא מייצג אף מייג'ור (אולפן הוליוודי, נ"א) אמריקאי, אז הוא החליט שהחלופה שלו תהיה הקולנוע הישראלי. אחרי ההצלחה של 'חתונה מאוחרת' ו'כנפיים שבורות', הוא ראה שמשהו משתנה פה, קפץ על העגלה ונהפך לפטרון הגדול של הקולנוע הישראלי. אבל הקושי המרכזי בשיטה שלו הוא ריכוזיות היתר שחונקת אפשרויות אחרות".

דלתות פתוחות

סיפור סינדרלה של הילד מדימונה שנהפך לענק קולנוע מקומי כבר סופר פעמים רבות וקישט לא מעט ראיונות חגיגיים עמו. משה אדרי נולד במרוקו ב–1951 וכשהיה בן 10 עלתה משפחתו לישראל. המשפחה השתקעה בדימונה, ושניים מבין חמשת הילדים, אדרי ואחיו הגדול לאון – שותפו העסקי להקמת האימפריה הקולנועית ולניהולה לאורך השנים - נהגו להתגנב לבתי קולנוע בעיר ולצפות בסרטים. בגיל 15 החל אדרי לעבוד כעוזר־מקרין בבית קולנוע בדימונה ואט אט רכש את אמונם של מעסיקיו ונשלח לתל אביב כדי לבחור את הסרטים שיוקרנו לבני עירו. מכאן הדרך להפוך לשותף באחד מבתי הקולנוע בדימונה היתה קצרה, וכעבור שנים ספורות הקים עם אחיו לאון את חברת ההפצה יונייטד קינג.

ב–1978 התחולל המהפך הפרטי שלהם, כאשר רכשו להפצה את הסרט "סופרמן" בכיכובו של כריסטופר ריב. הסרט נהפך עד מהרה ללהיט, וגיבור־העל האמריקאי סחף את האחים אדרי למסלול ההצלחה שממנו לא ירדו מאז.

תומר אפלבאום

במארס 2002 פתחו השניים את סינמה סיטי בגלילות. בניגוד לכל התחזיות השחורות שרבים כל כך הפריחו כששמעו על המיזם השאפתני, המגה־פלקס הזה נחל הצלחה כלכלית אדירה, ובתוך שנים ספורות נפתחו מתחמי סינמה סיטי גם בראשון לציון, בירושלים ובכפר סבא. לאון אדרי הוא שמתמקד בניהול בתי הקולנוע של החברה ואילו משה אדרי הוא הדמות הדומיננטית בעסקי ההפקה וההפצה.

רכישת החברות הד ארצי ו–NMC איפשרה לאחים אדרי דריסת רגל משמעותית גם בתחום המוזיקה, ואילו חברת NMC יונייטד שהקימו – שהיא המפיץ הגדול ביותר של כותרי די־וי־די בישראל – ביססה את מעמדם כאימפריה גם בכל הקשור לבידור קולנועי ביתי בישראל (זאת, אף שהם ספגו הפסדים משמעותיים בעקבות קריסת שוק ההשכרה של כותרי הווידיאו וחנויות המוזיקה). הרכש האחרון של אדרי, ב–2011, הוא חברת טלעד, שלצד אולפני עריכה, סאונד, גרפיקה והמרה היא גם בעלת זיכיון לכמה ערוצי שידור בלוויין ובכבלים (ערוצי ההיסטוריה, הביוגרפיה וערוץ E!). לפני שנתיים, בצעד נבון שמאפשר לה להשתמש בקטלוג הסרטים הגדול שברשותה, החלה יונייטד להפיק את ערוץ הקולנוע הישראלי של יס.

נדמה כי המפיקים העצמאיים הם הנפגעים העיקריים מכוחו הגדול של אדרי בשוק הקולנוע הישראלי. לפני שבועות ספורים למשל הודיע המפיק הוותיק חיים שריר כי הוא פורש מהפקת סרטי קולנוע. הוא הסביר שמאס במאבקים האינסופיים הכרוכים בהפקת סרטים בארץ, ושאין לו כבר רצון להתמודד עם הקשיים ההולכים וגדלים בגיוס מימון ועם האי־כדאיות הכלכלית שמאפיינת את העשייה הזאת. שריר ("בוקר טוב אדון פידלמן", "בלדה לאביב הבוכה"), שכיהן בעבר כיו"ר האקדמיה לקולנוע וכיו"ר איגוד המפיקים, אמר ל"הארץ" בין היתר: "יש גבול למספר הפרויקטים שאדרי יכול להשקיע בהם, ובנוסף, העדפותיו הן מסחריות. זו כמובן זכותו, אבל כך יוצא שסרטים שהם יותר אמנותיים ופחות מסחריים מתקשים במיוחד".

בשנים האחרונות משקיע אדרי במספר גדול של סרטים ישראליים. בחינה של תחרות פרסי אופיר מגלה את הדומיננטיות שלו כמפיק. בשנת 2015 הוא היה שותף בהפקת שישה מסרטי התחרות, כלומר 28 אחוז מאלה שהתמודדו בה (ללא סרטי הפרינג'), ב–2014 היה שותף בהפקת 15 מסרטי התחרות (53 אחוז) וב–2013 היה שותף בהפקת 11 מסרטי התחרות (55 אחוז). זו כמות סרטים שאף מפיק אחר בארץ לא היה מעז אפילו לחלום עליה.

"הוא איש מקסים, רב כישורים, מפיץ מוכשר והיה שותף לאחד המהלכים המשפיעים בתעשייה – הקמת סינמה סיטי – אבל כניסתו להפקת סרטים בפועל יוצרת תחרות שמקשה מאוד על מפיקים עצמאיים להמשיך להפיק את סרטיהם", אומר מפיק סרטים מנוסה. "יש בכך מסר ברור לבמאים ותסריטאים: שכדאי ועדיף להם לפנות אליו כדי להפיק סרט, כי יכולתו לגייס כסף מגופי שידור וקרנות גבוהה לאין שיעור מזו של כל אחד אחר".

בתחרות האדירה שקיימת כיום על תמיכה של קרנות הקולנוע, כל יוצר ישמח כמובן לדעת שהמפיק שלו מקבל יחס מיוחד בקרן כזו או אחרת. ובתחרות הגדולה לא פחות על השגת תמיכה של גוף שידור טלוויזיוני, זה רעיון בכלל לא רע להיעזר במפיק שנהנה מקשרים טובים בערוצים השונים.

"באופן טבעי, בגלל כוח השוק שיש לו, אדרי מקורב יותר ליס, שבה יש לו ערוץ קולנוע ישראלי, ולגופי השידור המסחריים, מפני שהוא מפרסם אצלם הרבה סרטים", אומר אותו מפיק. בכיר אחר בענף מחזק את דבריו: "לגופים המשדרים נוח לעבוד מול כתובת אחת, נוח להם שהשקעותיהם בקולנוע מתועלות דרך אדרי. עקב כך, חלק מהמפיקים מרגישים שדלת הגופים המשדרים אינה פתוחה לפניהם כפי שהיא פתוחה לפניו".

ודלת פתוחה אצל גופי השידור היא יתרון, מתברר, גם כאשר סרט מנסה לקושש תמיכה של קרן. "כשאדרי מגיע לקרנות הוא יכול להבטיח להן שגופי שידור ייתנו כסף לסרט, ובדרך כלל הקרנות מתייחסות לדבריו ברצינות", אומר אותו מפיק. "בקרן רבינוביץ' למשל נוספה לאחרונה קטגוריה חדשה שבוחנת 'היתכנות', כלומר מה הסיכוי שהסרט ייצא לפועל. זה בעצם קוד ל'האם יש מאחוריך כסף עוד לפני שאנחנו אישרנו את התסריט שלך', ונכון להיום, המפיק היחיד שיש מאחוריו כסף עוד לפני שהקרן אישרה את התמיכה שלה, הוא אדרי".

תסריטאי ובמאי שאדרי השקיע באחד מסרטיו מעיד על האפקטיביות של השם אדרי בהתנהלות מול גופי השידור והקרנות. "אני תמיד עשיתי סרטים באנדרגראונד, מחוץ למערכת, ואז אמרתי, 'נעשה סרט עם הממסד ונראה איך זה'. נדהמתי לגלות איך זה פועל", הוא אומר. "היום, הסיכוי של מפיק או במאי עצמאי שאינו אדרי לקבל כסף מערוץ טלוויזיה הוא אפסי. אבל כשאדרי הפיק את הסרט שלי הובטח לנו סכום של 300 אלף שקל (מערוץ 10) כבר בשלב התסריט, ובטלפון אחד. אני קיבלתי את הרושם שיש לו ערוץ כמעט פתוח עם ערוץ 10. ואני בכלל לא בטוח שמישהו שם קרא את התסריט. לזכותו ייאמר שהוא לא התערב בחופש האמנותי שלי, לא התערב בליהוקים ולא בכל דבר אחר".

במאית אחרת אומרת כי במשך שנים ארוכות לא הצליחה למצוא אף גוף שידור שיסכים להשקיע בסרטה — עד שהכניסה את אדרי כשותף. "חודשיים לפני שהסרט יוצא", היא מספרת, "פתאום אדרי מגיע עם אבי ניר. אדרי 'שיכנע' אותו להשקיע בסרט. הוא שולט בתעשייה, עושה בכספי הזכיינים כבשלו. זו ממולחות עסקית, אבל עם הרבה אגרסיביות". לדבריה, אדרי השיג את הסכמת הזכיינית קשת שבניהולו של ניר להשקיע בסרט, בין היתר על ידי הבטחה שחלק ניכר מתקציב ההפצה של הסרט יושקע בפרסום בשידורי קשת.

הבמאי שערוץ 10 תמך בסרטו אומר כי לפי תחושתו, "גם קרן רבינוביץ' היא מקום שדלתותיו פתוחות לטובת אדרי. הוא מיודד עם ראש הקרן והם מנהלים דו־שיח מעל ראשי הלקטורים. בקרן לא יכלו לתת לנו תמיכה באותה שנה, אז הם נתנו לנו מתקציב השנה הבאה, ואדרי עשה את ה'גישור'. מבחינתי, כמובן שזה היה מזל שהיה שם מישהו שהיה מוכן להוציא מכיסו חצי מיליון דולר לצורך הגישור הזה".

ואולם, היתרון של אדרי אינו מתמצה בכיסים העמוקים שמאפשרים לו לעשות "גישורים" של חצי מיליון דולר בקלילות יחסית. גם העובדה שהוא הבעלים של כמה חברות הפקה - חלקן בבעלותו המלאה, חלקן בבעלותו החלקית – מספקת לו יתרון על פני מפיקים עצמאיים. בהגשה לקרנות, למשל, קיימת מגבלה על מספר הסרטים שיכול להגיש כל מפיק המבקש לקבל תמיכה לסרטיו. ברגע שאדרי עובד עם כמה חברות הפקה במקביל, הרי כל אחת מהן יכולה להגיש לקרנות כמה פרויקטים בו בזמן, וכך המגבלה הזאת למעשה לא חלה עליו. התוצאה: אדרי יכול ליהנות מתמיכה ציבורית שנתית בסרטים שהוא מפיק בסכומים גדולים פי כמה מכל מפיק אחר.

"הסרטים שלו נהנים מסובסידיה ציבורית ומהשקעות של גופים משדרים בסכום שמגיע לדעתי לכמה עשרות מיליוני שקלים בשנה, וזאת מתוך סכום כולל של כ–70 מיליון שקל", טוען מפיק בכיר (ומסביר שהסכום האחרון כולל את התמיכה השנתית בסרטים של שתי הקרנות הגדולות, סכום התמיכה בקולנוע של גופי השידור וכספי סבסוד הפצה מטעם התאחדות בתי הקולנוע). "כשמישהו מחזיק בידיו שיעור כה גבוה מהכסף הזה, כמו אדרי – זה בעייתי. וזה כמובן נותן לו יתרון יחסי על מפיקים אחרים. זה כמו בעיתונות, כשעיתון קטן מקבל את פירורי הפרסום שנשארים לו מול עיתון גדול. אבל מובן שבקולנוע זה בעייתי הרבה יותר, כי מדובר בכסף שהוא ציבורי ברובו ולא פרטי".

לחלק מהסרטים שהוא מפיק אדרי מצטרף בשלב מאוחר יחסית, כאשר הסרט כמעט גמור ויוצריו זקוקים לסכום אחרון שיאפשר להם לסיים את העבודה. במקרה כזה הוא נדרש להשקיע סכום צנוע (ביחס לתקציב הכללי של הסרט) שמאפשר ליוצרים לגמור את הסרט, אבל בתמורה דורש לא פעם חבילה מכובדת, שעשויה לכלול תואר של מפיק, קבלת זכויות ההפצה באופן בלעדי למשך כמה שנים ולעתים גם שותפות ברווחים, אם יהיו כאלה.

"נכון להיום המפיקים עושים את סרטיהם בתת־תנאים, ולכן הם וגם הבמאים והתסריטאים לא מצליחים להתפרנס", אומר הבמאי והמפיק ארי פולמן ("ואלס עם בשיר"). "זה גורם לכך שכשהם עובדים על סרט ומגיעים לסוף, הם מגלים שאין להם אפשרות לעשות פוסט, סאונד ומוזיקה באופן נורמלי. ואז מגיע המושיע אדרי. מצד אחד, רק בזכותו הם מצליחים לסגור את הסרט. אבל מצד שני, הם מאבדים את הסרט שלהם. אין להם ברירה. וככה לאט לאט הוא מחזיק בידיו את כל הספרייה של הקולנוע הישראלי".

ארי פולמן
רמי שלוש

במאי אחר מספר שכאשר התחיל לצלם את סרטו הראשון, חסרו להפקה כ–1.5 מיליון שקל. "המפיקות אמרו לי 'או שאנחנו ואתה נשים את הכסף מהלוואה בבנק חצי חצי, או שנלך לאדרי'. מכיוון שלי לא היתה אפשרות להשקיע, החלטנו ללכת לאדרי. הוא אמר שישקיע בסרט, אבל בתמורה ייקח את זכויות ההפצה של הסרט לשבע שנים, את זכויות הטלוויזיה לנצח וגם כמעט חצי מרווחי הסרט – שזה בערך פי שלושה מהחלק היחסי של השקעתו מול התקציב. כששאלתי 'למה?' אמרו לי 'כי הוא יכול, ולך אין ברירה'", הוא אומר. "אז זה קצת כאילו אתה הולך במדבר, מיובש, צמא, ופתאום אתה רואה שני חבר'ה על חמור – משה ולאון אדרי מגיעים עם מימייה. הם שואלים אותך, אתה רוצה לשתות? סבבה, בתמורה אתה נותן לנו את כל הכנסותיך ל–10 השנים הקרובות. לא בא לך? אין בעיה, לך חפש מים בעצמך".

הימור לא בטוח

ארי פולמן: יוצרי סרט מגלים שאין להם כסף להשלים אותו, "ואז מגיע המושיע אדרי. מצד אחד, רק בזכותו הם מצליחים לסגור את הסרט. אבל מצד שני, הם מאבדים את הסרט שלהם. אין להם ברירה"

כמפיץ, אדרי הוא האופציה הכמעט יחידה שעומדת כיום לפני יוצרים ישראלים שרוצים להפיץ את סרטיהם בבתי הקולנוע. סרטי לב הפיצו בשנים האחרונות כותרים ישראליים ספורים בלבד, מפיצי הסרטים האחרים בארץ מסרבים בכלל לגעת בסרטים מקומיים, בסינמטק התל־אביבי יש תור אדיר של סרטים ישראליים שממתינים להזדמנות לעלות על המסך, ורק אדרי מקבל את הסרטים המקומיים בזרועות פרושות לרווחה. גם במובן הזה הוא משמש חבל הצלה חסר תחליף לענף הקולנוע המקומי. ובניגוד למפיקים שמחליטים להפיץ את סרטם באופן עצמאי, לרשות אדרי עומדים מערך הפצה משומן היטב ויכולת להשקיע סכום נכבד כדי ליצור קמפיין אפקטיבי שילווה את יציאתו של הסרט לאקרנים.

"ההפצה שלהם מאוד איכותית", טוען המפיק חיים מקלברג. "עשינו איתם שני סרטים, 'מיתה טובה' ו'את לי לילה' — הם הוקרנו כמעט בכל עיר שיש בה בית קולנוע, ואין אף אחד בארץ שלא שמע עליהם. את שניהם ביחד ראו 234 אלף צופים. זו איכות הסרטים, אבל זו גם ההפצה – הפרסום, יחסי הציבור, תכנון נכון של תאריכי היציאה, בתי קולנוע נכונים והקרנות טרום־בכורה כדי להתחיל לגלגל את שמו של הסרט".

ואולם גם כאן, מעמדו הבלעדי כמפיץ של קולנוע ישראלי מאפשר לאדרי לנהל כל משא ומתן כשידו על העליונה. "כשאדם נמצא במצב של מונופול הוא יכול להכתיב תנאים, והמפיקים, שרוצים להפיץ את סרטם, מוצאים את עצמם עם הגב לקיר", מעיד בכיר בענף. "בעבר למשל הוא בא ואמר להם, 'אני מוכן להפיץ את הסרט שלך בתנאי שאני מקבל את זכויות ההפצה על כל המדיה (בתי קולנוע, שידורי טלוויזיה, וי־או־די, די־וי־די וכו', נ"א) ל–20 שנה'. זה לדעתי תנאי אכזרי. מבחינת המפיק זה אומר שאתה מפקיד בידיו את הסרט שלך לכל החיים". בעקבות מחאה נרחבת של מפיקים, שזכתה לגיבוי הקרנות, מסתפק אדרי בשנים האחרונות בחוזה צנוע יותר, שבדרך כלל מעניק לו את הזכויות לכשבע שנים.

מוש דנון
אייל טואג

בעיה מתסכלת אחרת שבה נאבקים היוצרים המקומיים היא חוסר היכולת שלהם להתפרנס מסרט, גם אם הוא מצליח בקופות. הסיבה לכך היא האופן שבו מתחלק הכסף שמשלמים הצופים. לפי נתוני קרן הקולנוע הישראלי, 43 אחוז ממחירו של כל כרטיס מגיעים לבעל בית הקולנוע, 11 אחוז עוברים לכיסו של המפיץ, 14 אחוז מיועדים לכיסוי הוצאות ההפצה, ורק 31 אחוז מיועדים לחלוקה בין המשקיעים בסרט. שלוש הקטגוריות הראשונות, כלומר 68 אחוזים ממחיר הכרטיס, זורמים אוטומטית לכיסו של אדרי. ואם הוא היה שותף בהפקה, גם חלק ניכר מ–31 האחוזים הנותרים מגיע לידיו. התוצאה: האנשים שעבדו במשך כמה שנים על הסרט, כתבו, ביימו, הפיקו אותו, התרוצצו בשטח והשקיעו בו את נשמתם, נותרים עם סכומים זעומים ביד, גם אם הסרט נהפך ללהיט. אדרי, לעומת זאת, נותר במקרה כזה עם כיסים תפוחים. במקרה שהסרט מפסיד, לעומת זאת, הוא זה שסופג מכה פיננסית כואבת במיוחד.

"זו לא תלונה על אדרי אלא על העולם שאנו חיים בו", אומר מקלברג. "זה המצב בכל העולם. ואצלנו דווקא אחוז הכסף שמגיע לכיס של היוצרים גבוה מאשר במקומות אחרים בעולם, כי הקרנות כאן מוותרות על כספן למענם. הבעיה היא שתקציבי הסרטים כאן נמוכים, ולכן מלכתחילה הסכום שמוקצב ליוצרים זעום. באנגליה השכר של במאי, תסריטאי ומפיק מכסה שלוש שנות עבודה, כי תקציב ממוצע של סרט שם הוא 6 מיליון ליש"ט. אצלנו התקציב הזה הוא רק 3 מיליון שקל".

יו"ר האקדמיה הישראלית לקולנוע, המפיק מוש דנון, גורס שהמפיקים צריכים להיות אמיצים יותר. "אם אתם חושבים שהסרט שלכם יצליח, קחו הלוואה במקום לקחת כסף מאדרי, תפיצו אותו בעצמכם וכך תיהנו מהרווחים", הוא מציע. "כשאדרי משקיע את כספו הפרטי בסרט הוא מהמר. אם הסרט מצליח, מי שהימר עליו מרוויח. אז אם מישהו חושב שסרטו יצליח, שיילך לבנק, לאמו, לאביו, וייקח הלוואה. זה הביזנס, ביזנס של הימורים. אני שם עליך כסף, מקווה ומאמין שתצליח, וכשיש חלוקת רווחים אני מצפה לקבל את כספי בחזרה. יוצרים רבים לא לוקחים לעצמם משכורת, וכשהסרט מצליח מקווים לקבל את כספם בחזרה. אבל אדרי הוא לא פילנתרופ ולא גוף שידור שמחויב לעמוד בכללים. זה כספו הפרטי".

הבעיה לדברי דנון נעוצה בריכוזיות, בריבוי הכובעים של אדרי. "זה שהוא מפיץ, מפיק וגם בעל בתי קולנוע – זה בעייתי, כי כך אנחנו מאבדים את התחרות ואת הפלורליזם", אומר דנון. "ייתכן שמפיץ אחר היה בוחר להפיץ סרטים אחרים, למשל סרטי ארט האוס, סרטים לא מסחריים שקשה להם למצוא מפיץ. הייתי שמח אם היו מגוון מפיצים ומגוון משקיעים פרטיים. אבל נכון להיום, זה קצת לשים כסף על קרן הצבי. כיום אדרי הוא היחיד בארץ שיודע לעשות ביזנס מסרטים. הוא יודע להפיק מזה את המיטב בין היתר מכיוון שיש לו ערוץ טלוויזיה ובתי קולנוע, וכשהוא מסתכל על סרט הוא רואה בו ביזנס רחב, קשת רחבה של עסקים שהוא יכול לעשות סביבו. אבל זה שהוא יחיד בשטח, זו בעיה. יש סרטים שהולכים לאיבוד וחבל".

במדינות אחרות ריבוי הכובעים הזה אסור על פי חוק. בארצות הברית למשל, לאחר מלחמת העולם השנייה נחקק חוק שחייב את האולפנים ההוליוודיים הגדולים למכור את בתי הקולנוע שהיו ברשותם, בשם התחרות החופשית. אבל בישראל איש מעולם לא טרח ליזום את הפרדת הרשויות הזאת. פה הבלגן חגג מאז ומעולם, ולזכותו של אדרי ייאמר שהוא לא הראשון שהחליט לבחוש בכל התחומים במקביל. כבר בשנות ה–70 נהגו מפיצי הסרטים בארץ גם להפיק סרטים - דוד שפירא, יצחק (איז'ו) שני, מיכאל שוילי ויורם גלובוס למשל - ובהמשך בחרו חלקם גם להחזיק בבעלותם בתי קולנוע.

חיים מקלברג
טלי שני

אדרי יכול היה בקלות להשתלב בחבורה העליזה ההיא, אבל איתרע מזלו והוא הצטרף לחגיגה בתקופה שהוא נותר שחקן יחיד בשטח, נטול מתחרים, כשהשממה שסביבו מבליטה את כל עיוותי השיטה. ונראה שגם הכובעים הנוספים שרכש לעצמו עם השנים - המקנים לו שליטה על שידור טלוויזיוני של סרטי קולנוע, על קטלוג סרטים אדיר וגם על נתח ניכר משוק המוזיקה הישראלית, באמצעות חברת NMC – מקצינים את הבעיה עוד יותר.

"אני פגשתי את אדרי פעם אחת בחיים. אחרי שזכיתי בגלובוס הזהב עם 'ואלס עם בשיר'. הגעתי אליו כי הוא רצה לקנות את הזכויות כדי להפיץ את הסרט בדי־וי־די", מספר פולמן. "שאלתי אותו, 'למה אתה פונה אלי דווקא עכשיו, ולא לפי תשעה חודשים, כשהסרט יצא?' אז הוא אמר לי 'הסרט לא התאים לנו מבחינה פוליטית'. שאלתי אותו 'ראית את הסרט?' אז הוא אמר 'לא, אבל אחי קרא את הראיון איתך בעיתון'. אז אני קמתי והלכתי עם הסרט למתחרים שלו. אבל אלה פשטו את הרגל אחרי יומיים, ואדרי היה זה שקנה אותם".

הדרך המפרכת אל הסרט הנכסף

הסיכויים של במאי ישראלי להצליח לעשות את הפיצ'ר שעליו הוא חולם נמוכים למדי. מדובר בתהליך ארוך ובדרך כלל גם מפרך. לאחר פיתוח התסריט, כתיבתו ולרוב גם כמה סבבים של שיפוצים ושיפורים – עבודה של שנתיים או שלוש בממוצע - על הבמאי (או צוות של במאי ותסריטאי) למצוא לעצמו מפיק. החיבור למפיק מקצועי ומנוסה הוא חיוני כדי להגיש את הסרט לקרן, בתקווה לקבל תמיכה שתאפשר את הפקתו.

וכאן מגיעה המהמורה הרצינית הראשונה. בארץ פועלות כיום שתי קרנות שתומכות בסרטים עלילתיים באורך מלא – קרן הקולנוע הישראלי ופרויקט קולנוע של קרן רבינוביץ'. בשנים האחרונות הולך וצומח מספר התסריטים שמוגשים להן בכל שנה. יותר ויותר יוצרים מגישים את הפרויקטים שלהם לקרנות בתקווה לזכות בתמיכה. בשנה האחרונה הוגשו לשתי הקרנות יחד כ–600 בקשות לתמיכה בסרטי קולנוע באורך מלא (הכוונה לסרטים המוגשים במסלול רגיל, ולא במסלול עצמאי המיועד לסרטים דלי תקציב). מתוך זה הן יכולות לתמוך בסך הכל בכ–18 פרויקטים. כלומר, רק כשלושה אחוזים מהבקשות נענות בחיוב.

ואולם, גם בני המזל שהצליחו להיכלל בשלושה האחוזים הללו עדיין צריכים להזיע לא מעט. זאת מפני שעל פי הקריטריונים של מועצת הקולנוע, הקרנות אינן רשאיות להשקיע בסרט סכום העולה על 80 אחוז מתקציבו. המשמעות היא שגם אם הקרן מספקת בסיס תקציבי ניכר, יוצרי הסרט חייבים למצוא משקיע נוסף. זכייני הטלוויזיה אמנם מחויבים על פי חוק להשקיע בסרטי קולנוע (ערוץ 10, קשת ורשת נדרשים להשקיע כ–4 מיליון שקלים בשנה בקולנוע כל אחד), והשקעה של הוט ויס בקולנוע מוכרת כהשקעה בתוכן מקורי על ידי מועצת הכבלים והלוויין; ובכל זאת נדמה שאף אחד מהערוצים, המתלוננים בשנים האחרונות על הידרדרות במצבם הפיננסי, אינו משקיע בהתלהבות של ממש בסרטים ישראליים.

בנוסף לכך, ריבוי הסרטים שמופקים בארץ בשנים האחרונות – יותר מ–30 בשנה – הופך את התחרות הזאת לקשה במיוחד. כיום כ–20 פרויקטים קולנועיים שכבר זכו לאישור תמיכה מהקרן ממתינים על המדף ואינם יוצאים לדרך מכיוון שיוצריהם לא מצליחים לגייס את המימון הנדרש להשלמתם. חלק מהיוצרים יכולים לצאת ולחפש משקיעים זרים ולהפוך את סרטיהם לקו־פרודוקציות עם מדינות נוספות, אך לא כל סרט מתאים להפוך לפרויקט בינלאומי ולא כל פרויקט קולנועי מקומי מסוגל להלהיב משקיעים זרים.

זה השלב שבו בדרך כלל נזרק לאוויר שמו של משה אדרי. המשקיע הפרטי היחיד כמעט שפועל בשנים האחרונות בארץ ומשקיע בעקביות בקולנוע ישראלי נהפך לברירת המחדל של היוצרים שמתקשים למצוא גורם שיתייצב לצד הקרן במימון הסרט שלהם. שיעור ניכר מיוצרי הקולנוע בארץ מצאו עצמם בשלב זה או אחר בקריירה שלהם עולים לרגל למשרדי סינמה סיטי בגלילות, מגייסים את כל יכולת השכנוע שלהם כדי להניע את אדרי לשלוח יד לכיס ולהציל את הסרט שלהם מקיפאון נצח.

תגובות

משה אדרי מסר בתגובה: "עבדתי קשה כל חיי ומעולם לא לקחתי דבר מאיש ולא קיבלתי דבר בירושה. כל פעילותי למען הקולנוע הישראלי עשיתי בעשר אצבעותי ומכספי הפרטי, מתוך שליחות, אהבה אינסופית ורצון לשמר את הקולנוע הישראלי. אני שמח וגאה להיות חלק מתעשיית הקולנוע הישראלי ושותף להצלחתה. לאורך השנים השקיעה וסיכנה קבוצת אדרי את כספי המשפחה הפרטיים בקנייה, שחזור ושיפור סרטים ישראליים קלאסיים מכל הזמנים שהם נכסי צאן ברזל — דבר אשר במדינות מתוקנות היתה זו המדינה שמשקיעה בכך ולא אדם פרטי — וכן בהפקת סרטים ובבניית מתחמי קולנוע מתקדמים, שמהם נהנים מיליוני צופים בשנה. הגידול האדיר במספר צופי הקולנוע, וחזרתו של הקולנוע הישראלי לקדמת הבמה, קרו בזכות השקעה פרטית של קבוצת אדרי של מאות מיליוני שקלים, הן בהקמת מתחמי סינמה סיטי חדשים ברחבי הארץ, הן בהפקת סרטים והן בשיווק ופרסום מסיבי, שגרמו לקהל להפסיק לזלזל בקולנוע הישראלי ולבוא בהמוניו לבתי הקולנוע. בסרטים כגון 'סוף העולם שמאלה', 'ללכת על המים' או 'הערת שוליים' הושקעו סכומים רבים בשיווק והפצה, סכומים זהים לאלו המושקעים בארץ בשיווק סרטים אמריקאיים כדוגמת 'מלחמת הכוכבים', 'גשר המרגלים' או 'האיש שנולד מחדש'. אין דבר המשמח אותי יותר מלראות את הקהל מגיע בהמוניו לראות סרטים ישראליים. זו גם הסיבה שיזמתי ורתמתי את משרד התרבות לערוך את יום הקולנוע הישראלי פעם בשנה, בכל בתי הקולנוע בארץ, במחיר שווה לכל נפש של 10 שקלים לכרטיס, יוזמה שהתגלתה כהצלחה אדירה.

 

"תעשיית הקולנוע הישראלי, והקולנוע בארץ בכלל, פתוחה לכולם, מאז ומתמיד - כל אחד שחפץ בכך, יכול ומוזמן להשקיע בהפקות סרטים, בניית מתחמי קולנוע, הפצה, פרסום, שימור תרבות ובמה שהוא חפץ. קבוצת אדרי בוודאי שאיננה מהווה מכשול לאף אחד ואיננה מונעת תחרות מאף אדם או חברה המעוניינים להשקיע בסרטים, להפיצם או לבנות בתי קולנוע. כמו כן, קבוצת אדרי לא מכריחה אף אדם לפנות אליה בבקשות לשותפות. מעולם לא היה מפיק אחד במדינת ישראל שפנה אלי לקבלת סיוע מקבוצת אדרי להפקת סרט מסחרי ולא קיבל, ויעידו על כך עשרות מפיקים. מפיק שפונה לקבוצת אדרי לעזרה עקב בעיות בתקציב (לפעמים של מאות אלפי דולרים) עובד איתנו בשותפות הגונה, המקובלת על ידי הקרנות. במידה ונוצרים רווחים מהצלחת הסרט, הרווח מתחלק בין כלל השותפים, אך במידה והסרט נכשל, וישנם סרטים לא מעטים שנכשלים - המפסידה העיקרית היא קבוצת אדרי. קבוצת אדרי היא זו שלוקחת על עצמה את מרבית הסיכונים והעלויות, הן בהפקת הסרט והן בהפצתו. ישנן עשרות דוגמאות של מפיקים שקיבלו מאיתנו רווחים של מאות אלפי שקלים. גופי שידור וקרנות עובדים לפי קריטריונים ברורים ומוגדרים ומחליטים במה להשקיע ובמה לא, בהתאם לאותם קריטריונים שנקבעו. באשר לצפל ישורון – ראשית, אנו מעריכים את האיש ופועלו. כל מה שהגיע לו עד היום הוא קיבל ומעולם לא ניתנה הנחיה לפגוע בו או להוריד את סרטיו מהערוץ הישראלי. לא עסקתי ואינני עוסק בשיבוץ הסרטים בערוץ. אנו מבינים שצרות עין וקנאה מעבירה מספר קטן של מפיקים על דעתם. אנו מניחים שזו תופעה שקיימת בכל תחום ובפרט באמנות, ואנו מציעים לכל מי שעוסק בכך להתרכז בעשייה ולא בהטלת רפש והאשמות כוזבות באחרים". מערוץ yes קולנוע ישראלי נמסר: "סרטיו של צפל ישורון שודרו ומשודרים בערוץ ללא כל סייג. מתוכנן מזה חודשים ספיישל מחווה עם סרטיו לרגל יום הולדתו ה–80 בהמשך השנה".  

מקרן רבינוביץ נמסר בתגובה: "היחסים של קרן רבינוביץ עם חברת יונייטד קינג ועם משה אדרי הם אכן יחסים טובים וחבריים, בדומה ליחסיה של הקרן עם גורמים רבים אחרים בענף הקולנוע. עם זאת, החלטות התמיכה של הקרן אינן מושפעות בשום אופן מיחסים אלו או מיחסים אחרים ומבוססות אך ורק על בחינה מקצועית ועניינית של בקשות התמיכה המוגשות לה. ההחלטות לגבי בקשות התמיכה נעשות אך ורק בהתאם לכללי הקרן ונהליה".

מקשת נמסר בתגובה: "קשת השקיעה בקולנוע בשנים האחרונות כ-40 מיליון שקלים, יותר מכל גוף תקשורת אחר. אנו גאים לעבוד עם מפיק מצוין כמשה אדרי, כמו גם עם מגוון רחב של מפיקי קולנוע מצוינים, בהם שלומי אלקבץ, דויד מנדיל, אסף אמיר, אריק ברנשטיין, אמיר הראל, נפתלי גליקסברג ורבים נוספים". על הטענה שקשת השקיעה בסרט בעקבות הבטחה לפרסום בחרה הזכיינית לא להגיב.

מערוץ 10 נמסר בתגובה: "ערוץ 10 רואה את ההשקעה בקולנוע כמס בלתי צודק, מס שחוקק בלחץ מפיקי הסרטים. ערוץ 10 הציע להמיר את הפקות הסרטים בתוספת למכסת ההשקעה בדרמות שישודרו בערוץ, אך מפיקי הסרטים התנגדו התנגדות נחרצת למרות התוספת המשמעותית לשוק הדרמה בטלוויזיה המקומית. אין למפיקי הסרטים אלא להלין על עצמם על כך שההשקעה בקולנוע הפכה להשקעה כספית שמנוהלת על ידי סמנכ"לי הכספים במקום השקעה בתוכניות דרמה. עם זאת, ערוץ 10 עומד וימשיך לעמוד בכל המחויבויות להשקעה בקולנוע. בשנת 2015 השקיע 12 מיליון שקלים בסרטים ישראליים".

הרשמה לניוזלטר

מחוברים לעולם התרבות, הבידור והפנאי? הירשמו כעת לעדכון היומי

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות