"אמירת האמת היא הכלי העוצמתי ביותר שיש בידינו": נאומה המלא של אופרה וינפרי בגלובוס הזהב - קולנוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אמירת האמת היא הכלי העוצמתי ביותר שיש בידינו": נאומה המלא של אופרה וינפרי בגלובוס הזהב

לכתבה
אופרה, בנאום אמשPaul Drinkwater/אי־פי

נאום קבלת הפרס למפעל חיים שנשאה וינפרי בטקס אמש היכה גלים בתקשורת, הביא את הנוכחים באולם לדמעות וגם הפיח תקווה בלבו של מי שמקווה לראות את אופרה בבית הלבן

4תגובות

"ב–1964 הייתי ילדה קטנה שישבה על רצפת הלינולאום בבית אמה במילווקי, וצפתה בשחקנית אן בנקרופט מציגה את פרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרסי האוסקר ה–36. היא פתחה את המעטפה ואמרה חמש מילים ששינו את ההיסטוריה: 'הזוכה בפרס הוא סידני פואטייה'.

"לבמה עלה הגבר האלגנטי ביותר שאי פעם ראיתי. אני זוכרת שהעניבה שלו היתה לבנה, וכמובן עורו היה שחור, ואני מעולם לא ראיתי גבר שחור שמעריכים אותו באופן הזה. פעמים רבות ניסיתי להסביר איזה רגע משמעותי היה זה עבור ילדה קטנה, כזאת ש'צופה מהמושבים הזולים', בזמן שאמא שלי נכנסת הביתה רצוצה לאחר יום שלם בו ניקתה בתים של אנשים אחרים. אבל כל מה שאני יכולה זה לצטט את סידני פואטייה מ'חמש נזירות וגבר אחד': 'אמן, אמן, אמן, אמן'.

"ב–1982, סידני קיבל את הפרס למפעל חיים על שם ססיל ב. דה מיל ממש כאן בטקס פרסי גלובוס הזהב. אני מודעת לכך שברגע זה יש ילדות קטנות שצופות בי כשאני מקבלת את אותו פרס, והופכת להיות האשה השחורה הראשונה שזוכה בו. זהו כבוד גדול — כבוד וגם פריבילגיה לחלוק את הערב הזה איתן, וגם עם הגברים והנשים המדהימים שהפיחו בי השראה, שאיתגרו אותי, שליוו אותי לאורך תקופה ארוכה ושהפכו את המסע שלי אל הבמה לאפשרי.

"דניס סוונסון, שהימר עליי עם תוכנית הטלוויזיה 'אמ. איי. שיקגו', קווינסי ג'ונס, שראה אותי בתוכנית הזאת ואמר לסטיבן ספילברג 'כן, היא סופיה מ'הצבע ארגמן'', גאייל, שהיתה ההגדרה המילונית לחברות, וסטדמן, שהיה תמיד האדם שאני יכולה להישען עליו — אם רק לציין כמה מהם.

נאומה המלא של אופרה, אמש

"אני רוצה להודות לארגון העיתונאים הזרים של הוליווד כי כולנו יודעים שהתקשורת נמצאת תחת מתקפה בימים אלו. אנחנו גם יודעים שהמחויבות הבלתי נלאית שלהם לחשוף את האמת היא שמחייבת אותנו לא להתעלם משחיתות וחוסר צדק. אני רוצה לומר שאני מעריכה את התקשורת יותר מאי פעם, כשאנחנו מנסים למצוא את דרכנו בזמנים טרופים אלו. וזה מוביל אותי לדבר הבא: אני יודעת בוודאות שאמירת האמת היא הכלי העוצמתי ביותר שיש בידינו.

"אני בעיקר גאה ומתמלאת השראה מכל אותן נשים שהרגישו חזקות מספיק ומועצמות דיין כדי לדבר ולחשוף את סיפוריהן האישיים. הפרסים בחדר הזה מחולקים על הסיפורים שאנחנו מספרים, והשנה אנחנו עצמנו הפכנו לסיפור. אבל זה לא סיפור שמשפיע רק על תעשיית הבידור. זה סיפור שחוצה תרבויות, מדינות, גזעים, דתות, פוליטיקה ומקומות עבודה. אז הערב, אני רוצה לומר תודה לכל הנשים שלאורך שנים סבלו התעללות ותקיפות בגלל שהיו להן, כמו לאמא שלי, ילדים להאכיל וחשבונות לשלם וחלומות להגשים. אלו הנשים שאת שמן לעולם לא נדע. הן עובדות משק בית ועובדות בחקלאות. הן עובדות במפעל, באקדמיה, בהנדסה, ברפואה או במדע. הן חלק מעולם ההייטק, מעולם העסקים ומהפוליטיקה. הן האתלטיות שמתחרות באולימפיאדה והן החיילות שמשרתות בצבא.

"ויש עוד מישהי, רייסי טיילור, שאת שמה אני דווקא מכירה ואני חושבת שגם אתם צריכים להכיר. ב–1944 רייסי טיילור היתה אשה צעירה, שהתחתנה זה עתה והפכה לאם, והיא עשתה את דרכה חזרה לביתה לאחר ביקור בכנסייה בעיר אבוויל, אלבמה. היא נחטפה על ידי שישה גברים לבנים חמושים, נאנסה והושארה מכוסת עיניים בצד הכביש שהוביל אותה מהכנסייה לביתה.

"הם איימו להרוג אותה אם תאמר משהו למישהו אי פעם, אבל התקרית דווחה לאיגוד הלאומי לקידום אפרו־אמריקאים (NAACP), שם טיפלה בה עובדת צעירה בשם רוזה פארקס. ביחד הן חתרו להשיג צדק. אבל הצדק לא היה אופציה בעידן של חוקי ג'ים קרואו. מעולם לא הוגש כתב אישום נגד הגברים שניסו להרוס אותה.

הקהל באולם עומד כשווינפרי מסיימת את דבריה, אמש
HANDOUT/רויטרס

"רייסי טיילור מתה לפני עשרה ימים, מעט לפני יום הולדתה ה–98. היא חיה, כמונו, לאורך יותר מדי שנים בהן התרבות הושחתה על ידי גברים שיכורים מכוח. במשך תקופה ארוכה מדי, נשים לא נשמעו, או שלא האמינו להן כשהן כן העזו לומר את דברן אל מול הגברים הללו. אבל זמנם עבר. זמנם עבר.

"אני מקווה שרייסי טיילור מתה בידיעה שהאמת שלה, כמו האמת של נשים רבות כל כך שעברו ייסורים בתקופה הזאת, ושעדיין מתענות עד היום, ממשיכה איתנו הלאה. האמת הזאת היתה בלבה של רוזה פארקס, 11 שנה לאחר שפגשה את טיילור, כשהיא החליטה שלא לקום ממושבה באוטובוס ההוא במונטגמרי. והאמת הזו נמצאת כאן, בכל אשה שבוחרת לומר 'גם אני', ובכל גבר שבוחר להקשיב.

"במהלך הקריירה שלי, בין אם בטלוויזיה או בקולנוע, ניסיתי בכל כוחי לומר משהו על הדרך בה גברים ונשים באמת מתנהגים. לומר איך אנחנו חווים בושה, באיזה אופן אנחנו אוהבים ובאיזה אופן אנחנו זועמים, איך אנו נכשלים, נסוגים, מתעקשים ואיך אנו מתגברים. ראיינתי וגילמתי בני אדם שחוו את הדברים המכוערים ביותר שהעולם יכול להטיח בפרצופך, אבל הדבר המשותף לכולם הוא היכולת לשמור על תקווה לבוקר בהיר יותר, אפילו במהלך הלילות החשוכים ביותר.

"אז אני רוצה שכל הילדות שרואות אותי כאן יידעו שיום חדש עומד באופק. וכשהיום הזה סוף סוף יפציע, זה יהיה הודות להרבה נשים מופלאות, שרבות מהן נמצאות בחדר הזה הערב, וגם הודות לכמה גברים נהדרים, וכולם נלחמים כדי להיות המנהיגות והמנהיגים שיובילו אותנו לתקופה בה איש לא יצטרך לומר עוד 'גם אני'."

הרשמה לניוזלטר

מחוברים לעולם התרבות, הבידור והפנאי? הירשמו כעת לעדכון היומי

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות