"חלמתי לשרוף את הנגטיבים שלי. רציתי לחסל את היופי שאחרים מוצאים בהם" - קולנוע - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חלמתי לשרוף את הנגטיבים שלי. רציתי לחסל את היופי שאחרים מוצאים בהם"

לכתבה
בטאליה. "לא אזכה לראות את אדמתי חופשייה" Letizia Battaglia

"עם המצלמה שלי ועם רטט בלב, הייתי תמיד נוכחת בזירות הפיגועים, מעשי הטבח, הרצח והפציעות", מספרת ל"הארץ" לטיציה בטאליה, בת 84, שתיעדה לאורך שנים את המאפיה הסיציליאנית. בפסטיבל דוקאביב יוקרן סרט תיעודי אודותיה

6תגובות

גבר צעיר יושב על ספה, ראשו שמוט הצדה ונשען על הקיר. על כורסה סמוכה מקופלת אשה צעירה, ראשה מונח על מסעד הכורסה. ועל הרצפה למרגלותיה מוטל גבר נוסף. לרגע נדמה כי השלושה שקעו לכמה שעות של שינה עמוקה, כזאת שצוללים אליה לאחר ערב של סמים והוללות. אבל כשהמבט ממשיך לחקור את התצלום, מבינים שידה של הצעירה מגואלת בדם, שהגבר שמוטל למרגלותיה שוחה בשלולית של נוזל סמיך וכהה, ושבדלת שמאחוריו פעורים שני חורים עגולים שמזכירים חורי קליע, כמו בסרטים. מהשינה הזאת, מתברר, אף אחד מהם כבר לא יתעורר.

התצלום הזה הוא רק אחד מבין שורה ארוכה של תצלומים הופכי קרביים המאכלסים את הארכיון של הצלמת האיטלקייה לטיציה בטאליה. רבים מהם מתעדים גופות, זירות רצח, הלוויות, קרובי משפחה כואבים — ובכלל, אנשים שנאלצו לשלם מחיר כבד במיוחד על כך שהעזו לנהל את חייהם בשטח הנמצא בשליטת המאפיה הסיציליאנית. אבל התצלום המסוים הזה, מספרת בטאליה בסרט התיעודי "לצלם את המאפיה", הוא מיוחד בשבילה. כמה שנים אחרי שצילמה אותו, לדבריה, הוא הוצג בתערוכה בפאלרמו, ובאחד הימים התקשרה אליה האוצרת של הגלריה. "היא ביקשה ממני להסיר אותו, וסיפרה שצעירה שהגיעה לגלריה וראתה אותו, זיהתה את אמה בתמונה, והתעלפה", מספרת בטאליה בסרט. האם היתה זונה, שבניגוד לחוקים הלא כתובים של המאפיה המקומית, התחילה למכור סמים. איתרע מזלם של שני ידידיה, והם הגיעו לבקר אותה דווקא ברגע שבו איש מאפיה מקומי התייצב בדירתה כדי לחסל איתה חשבון.

השופט ג'ובאני פלקונה ייעץ לבטאליה להתרחק לזמן מה מפאלרמו. "לא הייתי מסוגלת. גם אם פחדתי שיקרה לי משהו, לא הייתי מסוגלת להשאיר את העיר 'לבד'. מתוך אהבה ומחויבות לא עזבתי אותה יותר"

"לצלם את המאפיה", שיוקרן בפסטיבל דוקאביב שייפתח ב–23 בחודש ולאחר מכן גם ב–HOT8, מביא את סיפורה המאוד לא שגרתי של בטאליה, קשישה בת 84 שלאורך עשרות שנים תיעדה את החיים בעיר שבה שולטת הקוזה נוסטרה הידועה לשמצה. היא נולדה ב–1935 בפאלרמו, בירת סיציליה, בגיל 16 נענתה להצעת הנישואים הראשונה שהופנתה אליה כדי להימלט מבית הוריה ומאביה שנהג בה ביד קשה, ועד מהרה מצאה את עצמה כלואה בנישואים לא מאושרים, אם לילדים. בתוך שנים ספורות היא קרסה פיזית וגם נפשית, טופלה במרפאה לחולי נפש בשוויץ, וכעבור שנים, כשחזרה לעיר הולדתה, החליטה לבנות מחדש את חייה. בסוף שנות ה–30 לחייה הציעה לכמה עיתונים במילאנו לעבוד אצלם כפרילאנס, הם ביקשו שתלווה את כתבותיה בצילומים, ואף שלא היה לה כל מושג בצילום, בטאליה סיפקה את הסחורה. לא חלף זמן רב עד שהבינה שייעודה הוא ללכוד את המציאות שסביבה דרך עדשת המצלמה.

כעבור שלוש שנים, כשחזרה לפאלרמו, החלה לעבוד כצלמת בעיתון המקומי L'ORA. היו אלה שנות ה–70, המאפיה המקומית החלה להשתלט על עסקי הסמים באזור, המשבר הכלכלי שפקד את איטליה הפך את החיים לקשים יותר מתמיד, ובטאליה שנכנסה לתפקידה החדש בשמחה, לא חזתה לאן הוא עומד להוביל אותה. "הייתי גאה להיות האשה היחידה באיטליה העובדת כצלמת עיתונות ביומון, הייתי אשה בת 39 הנכונה לצלם את חיי העיר שלי מתוך התלהבות ותשוקה. ודאי לא תיארתי לי שבמקום זאת ניטלטל במשך 19 שנים במלחמה של אנשי מאפיה מטורפים וצמאי דם", היא מספרת בראיון ל"הארץ" שהתבצע באמצעות אימייל. "עם המצלמה שלי ועם רטט בלב, הייתי תמיד נוכחת בזירות הפיגועים, מעשי הטבח, הרצח והפציעות".

אנשי המאפיה לא אהבו את הצלמת החדשה שהתחילה להסתובב בין רגליהם, לתעד את הפשעים שלהם. הם ניסו לגרש אותה, היא מספרת, ירקו עליה, שלחו לה מכתבים אנונימיים, איימו עליה בטלפון. אבל היא סירבה להתקפל. פעם אחת, כשקיבלה מכתב מאיים מבהיל במיוחד, הגיעה להתייעץ עם שופט בשם ג'ובאני פלקונה, שנודע בנחישותו להילחם במאפיה. "הוא יעץ לי להתרחק לזמן מה מפאלרמו. אבל כמובן שלא התרחקתי. לא הייתי מסוגלת", היא מסבירה. "גם אם פחדתי כל הזמן שיקרה לי משהו, לא הייתי מסוגלת להשאיר את פאלרמו 'לבד'. מתוך אהבה ומחויבות לא עזבתי אותה יותר". כעבור שנים היה זה דווקא פלקונה שנאלץ לשלם בחייו שלו על מלחמתו במאפיה. פצצה שהוטמנה במכוניתו שמה קץ למאבק הנחוש שלו.

צילומים של בטאליה מתוך הסרט "לצלם את המאפיה". "בחיים לא הייתי מבקשת מאיש מאפיה להתייצב מול המצלמה שלי"
Letizia Battaglia

צלמת חלוצה

בטאליה היתה אז חלוצה במקצוע גברי, האשה היחידה באיטליה שעבדה כצלמת בעיתון יומי. זה לא מנע מאנשי המאפיה לאיים עליה, אבל בהחלט הפך אותה לבולטת בשטח. רבים הכירו לה טובה על מאבקה העיקש לחשיפת הפשעים שהתרחשו באזור, במיוחד כשרשויות החוק רשמו כישלון חרוץ בהתמודדות עם ארגון הפשע. "הנוכחות שלי קוממה את אנשי המאפיה. אבל גם השוטרים הפריעו לי בהתחלה לצלם", היא מספרת על החוויה של להיות אשה בתפקיד ההוא, בימים ההם. "הם תמיד אמרו לי 'תתרחקי', וזה הטריף אותי. למה אני צריכה להתרחק בעוד שעמיתיי הגברים יכולים לצלם? במשך זמן רב הכל היה מסובך בשבילי. הייתי חייבת להרים את הקול, להפגין כוח. זה לא מצא חן בעיניי. אחר כך, מפקד יחידת המבצעים בוריס ג'וליאנו, שאהבתי מאוד בגלל מהוגנותו, התערב לטובתי והשוטרים הניחו לי סוף סוף. אבל גם הוא נרצח כעבור כמה חודשים, כמו אנשים הגונים רבים שניסו לבלום את אלימות המאפיה".

האם יצא לך לאורך השנים לצלם גם אנשי מאפיה? הם הסכימו להתייצב מול המצלמה?

"צילמתי מאפיוזי הרוגים, עצורים, בבתי משפט. אבל בחיים לא הייתי מבקשת מאיש מאפיה להתייצב מול המצלמה שלי. כמה מחליא!"

כצלמת שסיקרה את המאפיה, אילו דברים היה לך הכי קשה לצלם, מבחינה נפשית?

"העיניים הקשוחות, הרעות, המכוונות אליי כדי להזהיר אותי, לומר לי שאסור לי לצלם. כמו עיניו של לוצ'אנו ליג'ו, בוס רב עוצמה מקורליאונה, שהיה מלא בוז לבית המשפט. הן היו מפחידות. הן גרמו לי להתחיל לרעוד, וכמעט כל התמונות יצאו מטושטשות, לא ממוקדות. הוא הועמד לדין באשמת רצח השופט צ'זארה טרנובה, והאכזריות שהקרין שם עוררה בי חלחלה. הוא ביצע מעשי רצח רבים, והשופטים ידעו זאת. כולנו ידענו. וכך גם העיניים של הבוס ליאולוקה בגארלה, שהיו יוקדות טירוף. כשהוא ניצב מולי, מוחזק בידי שני קרביניירי, הוא הכניס לי בעיטה ונפלתי לאחור, אבל אני כבר הספקתי לצלם, ולא רעדתי. והיה הזעם של החברים והקרובים של מאפיוזו קטן שרבץ על הארץ. והיה הבכי המיוסר של הילד שהרגו את אביו, שהיה רוצח של המאפיה. ועוד".

היו תקופות שבהן האלימות הזאת היתה אינטנסיבית במיוחד. לפעמים היו חמישה מקרי רצח ביום, היא מספרת בסרט. באחת הפעמים היא הגיעה לזירת רצח שבה היו מוטלות לא פחות משבע גופות. ובשנה אחת שבה מניין ההרוגים בפאלרמו הגיע לדבריה לאלף איש. בטאליה מתוודה שלא פעם קשה היה לה הפער שבין התמונות האסתטיות, המושכות את העין, רובן בשחור לבן, שהנפיקה המצלמה שלה, לבין המציאות האיומה שהסתתרה מאחוריהן. "התמונות של המאפיה ושל המתים, רציתי לשרוף אותן", היא אומרת בסרט. "חלמתי לשרוף את הנגטיבים שלי, יכולתי כמעט לשמוע את הפלסטיק שלהם נשרף. רציתי לחסל את היופי שאחרים מוצאים בהן. רציתי להעלים אותן. אבל הבנתי שאין לי זכות לעשות זאת".

שינוי מסלול

בשלב מסוים, כשמאסה באוקיינוס הדם שהציף את חיי היום יום שלה, היא החליטה לשנות כיוון. ב–1986 החליטה בטאליה להיכנס לפוליטיקה. "כצלמת, בדיוק זכיתי אז בפרס החשוב בעולם לצילום חברתי, The Eugene Smith Award, וחשבתי שאני חייבת לעשות יותר למען פאלרמו. התמודדתי בבחירות במסגרת מפלגת הירוקים, ונבחרתי לחברת מועצה. ראש העיר הפקיד בידיי את נושא איכות החיים, וכך, במשך ארבע שנים, חייתי סוג של חלום. היה לי הכוח לעשות דברים, לשתול עצים, לעזור למשפחות נזקקות, לנקות את העיר עם כאלף פועלים ומעט כסף. התושבים אהבו אותי מאוד, ואני התרוצצתי מקצה אחד של העיר לאחר, כדי לתת מענה לצורכי התושבים: נערות, אמהות, צוענים וגם אסירים", היא מסבירה.

זו היתה לדבריה התקופה היפה ביותר בחייה. "פגשתי ילדים בבתי ספר, שוחחתי איתם, אמרתי להם כמה טוב להיות ישרים, נעימים. אבל אחר כך נבחרתי לחברת פרלמנט, וזה כבר לא מצא חן בעיניי כלל. הרווחתי המון כסף בכל חודש, ולא הייתי צריכה — או יכולה — לעשות דבר. אז עם הכסף הזה עשיתי המון דברים: ייסדתי מגזין יפהפה שהיה מלא תמונות וטקסטים על מאפיה, סביבה וזכויות אדם, ניהלתי ומימנתי הוצאה לאור שהוציאה המון ספרונים, חלקם על המאפיה. לקחתי חלק בהוצאת כתב העת הפמיניסטי, Mezzocelo, שאותו אני מנהלת עד היום; קבוצת תיאטרון בהשתתפות חוסים בבית חולים פסיכיאטרי. דברים קטנים ופנטסטיים שנעשו בזמן שהמאפיה המשיכה לרצוח, לטפח שחיתות ולסמם את הילדים שלנו".

"הם אמרו לי 'תתרחקי', וזה הטריף אותי. למה אני צריכה להתרחק בעוד שעמיתיי הגברים יכולים לצלם? במשך זמן רב הכל היה מסובך, הייתי חייבת להרים את הקול, להפגין כוח"

צילום של בטאליה מתוך הסרט "לצלם את המאפיה"
Letizia Battaglia

ובכל זאת, האם הצלחת לשנות משהו בשנים שהיית פוליטיקאית?

"לא, אני לא חושבת, המאפיה עדיין כאן והיא רבת עוצמה. אבל אני מרגישה שהיום האנשים בפאלרמו שונים, חיוניים יותר, תובעניים, מתורבתים. הבנות הולכות בלילה לבדן ברחוב ולא מטרידים אותן, רבות מהן עוסקות בצילום, ואני אוהבת לראות איך הן צומחות ומשתפרות, אוהבת לעבוד איתן במרכז הבינלאומי לצילום שאני מנהלת כבר שנה. הנשים מגבשות מאבקים וגורלות שונים והן אמיצות יותר מגברים. מה לומר? בטוב וברע היינו שם, פעילים, וכן, בואי נאמר זאת, גם קצת מטורללים, חולמניים, מלאים בפנטזיות".

האם את מרגישה שהשנים הארוכות של עבודה מול המאפיה, הותירו בך צלקות?

"אני מנסה להיות מאושרת, לחפש את היופי, מוצאת נחמה בכל הטוב שאני יכולה למצוא. אני אוהבת, אני נאהבת, ואני מצלמת, אני מצלמת את כל מה שמרגש אותי, ובשנים האחרונות בעיקר את גופן העירום וחמור הסבר של נשות פאלרמו. אבל בתוך ההוויה שלי אני מרגישה שהדרמה נוכחת כל הזמן, שאין לי מנוח. לשווא מתו אנשים נפלאים מסיציליה שלי שהאמינו בדין צדק. הם נרצחו בידי אנשי זדון שרוצים רק כוח וכסף, אנשים שאין להם שום כבוד לערכים. וגם אם היום המאפיה רוצחת פחות, כולנו יודעים שהם שם. יש להם חולצות משי, בתי חלומות, עסקים לא חוקיים בכל העולם, והם מסתננים למוסדות בשביל לקדם את העסקים שלהם ולייצר שחיתות. אין בי שלווה, כי בהיותי בת 84 ברור לי שכבר לא אזכה לראות את אדמתי חופשייה ומאושרת".

השתתפה בהכנת הכתבה: סביונה מאנה

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו וקבלו את הכתבות, העדכונים והפרשנויות החשובים מדי יום

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות