שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הדוקו על אריתה פרנקלין ובוב דילן: כבר לא עושים היום סרטים כאלה

שני סרטים תיעודיים חדשים, על אריתה פרנקלין ובוב דילן, מציגים את הזמרים בתקופת השיא שלהם. הם לא ישברו קופות, אבל כיצירות אמנות הם מעניינים יותר מהסחורה ההוליוודית של "רפסודיה בוהמית"

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בוב דילן וג'ואן באאז בסרט התיעודי החדש עליו
בוב דילן וג'ואן באאז בסרט התיעודי החדש עליוצילום: Netflix
בן שלו
בן שלו

העיסוק הקולנועי במוזיקה של שנות ה–70 מעולם לא היה אינטנסיבי יותר. בגזרת הקולנוע העלילתי שובר הקופות יצא לפני שבועיים הסרט "רוקטמן" על אלטון ג'ון, חצי שנה אחרי ש"רפסודיה בוהמית" החזיר לתודעה את פרדי מרקורי בצורה שהיתה טוטאלית כמעט כמו המוזיקה של "קווין". בו בזמן, בגזרת הקולנוע הדוקומנטרי, יצאו לאחרונה סרטים על אריתה פרנקלין ובוב דילן. הם לא ישברו שום קופה, כשם שהמוזיקאים שבהם הם עוסקים לא באמת שברו קופות, בוודאי שלא כמו אלטון ג'ון ו"קווין". אבל כיצירות אמנות, כדיוקנאות של אמנים, הם סרטים מעניינים ומורכבים יותר מהסחורה ההוליוודית הסוחפת־אך־שטחית של "רפסודיה בוהמית" (את הסרט על אלטון ג'ון לא ראיתי).

"חסד מופלא", שמתעד שתי הופעות (אם אפשר לקרוא להן כך) של אריתה פרנקלין בכנסייה בפטיסטית בלוס אנג'לס ב–1972, יצא לבתי הקולנוע בארץ בתחילת יוני. פחות משבוע לאחר מכן עלה בנטפליקס "Rolling Thunder Revue", סרטו של מרטין סקורסזה שמתעד סיבוב הופעות של בוב דילן וסוללה של זמרים נוספים ברחבי ארה"ב ב–1975. ככל שאפשר להתרשם, בעיקר מהדיבור ברשת, הסרט שמעורר בארץ את העניין הרב יותר מבין השניים הוא זה שעוסק בדילן. זה קשור למדיום — הצפייה בנטפליקס זמינה ומיידית הרבה יותר מהצפייה בקולנוע — אבל גם למושאי הסרטים: מוזיקה שחורה תמיד היתה כאן בת חורגת, ולפיכך פרנקלין, הקדושה האולטימטיבית שלה, מעניינת כאן פחות אנשים מאשר דילן, השני רק לביטלס במדרג הקדושה של אומת הרוק.

הצפייה ב"חסד מופלא" וב"Rolling Thunder Revue" בתוך פחות משבוע גורמת לחשוב, מטבע הדברים, על נקודות הדמיון (המעטות) ועל ההבדלים (הניכרים) ביניהם. הדמיון נעוץ בראש ובראשונה בכך שחומרי הגלם של שני הסרטים צולמו בשנות ה–70, אבל הסרטים עצמם הושלמו ויצאו לאקרנים רק לאחרונה, אחרי יותר מ–40 שנה. הצילומים שעליהם מבוסס הסרט על דילן נעשו בזמן סיבוב ההופעות "Rolling Thunder Revue", לצורך הסרט העלילתי־ניסיוני "רנלדו וקלרה" שדילן עצמו ביים (ויצא ב–1978). מרטין סקורסזה, שלא היה מעורב בצילומים המקוריים של סיבוב ההופעות (הוא ביים אז את "נהג מונית"), ערך מהם את הסרט החדש. הסרט על אריתה פרנקלין לא הושלם בזמן אמת בגלל תקלה טכנית. לבמאי הסרט המיועד, סידני פולאק, לא היה ניסיון בבימוי סרטי הופעות, והוא שכח להשתמש במכשיר שמתאם בין התמונה לבין הפסקול. כתוצאה מכך הסרט נזנח למשך עשרות שנים, עד שהתמונה והפסקול נתפרו והסרט נערך בשנים האחרונות.

הווי הקרקס הנודד

חשוב לציין, ורואים/שומעים את זה מיד בסרטים עצמם, שגם "חסד מופלא" וגם "Rolling Thunder Revue" תופסים את מושאי התיעוד שלהם — שניים מהזמרים הגדולים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית — בתקופות שיא שלהם. במקרה של פרנקלין 1972 סימנה את תחילת הסוף של רצף יצירה אדיר, שהתחיל ב–1967. אבל זה עדיין בתוך השיא. אצל דילן שנת 1975, שבתחילתה הוא הוציא את האלבום הכביר "Blood on the Tracks", היתה פסגה יצירתית שנייה בקריירה, אחרי עשור של נפילת מתח מתמשכת. מעטים האמינו שהוא מסוגל לשחזר את השיאים שלו מתחילת־אמצע שנות ה–60, אבל הוא עשה את זה. "Rolling Thunder Revue" מציג אותו דרוך, להוט ורעב.

השוני בין הסרטים גדול כאמור מהדמיון ביניהם. הבדל מהותי אחד הוא אופן התיעוד. "חסד מופלא" מציג אך ורק את מה שקורה על במת הכנסייה הבפטיסטית New Temple Missionary בלוס אנג'לס. אין צילומים מאחורי הקלעים (למעט סצינה קצרצרה אחת), אין ראשים שמדברים היום על מה שהיה אז. במשך שעה וחצי הסרט פשוט מתעד את האירוע עצמו — את המוזיקה והשירה, את ההתרחשות בכנסייה בזמן ההופעה, את הדינמיקה בין הנפשות הפועלות (פרנקלין; כוכב הגוספל ג'יימס קליבלנד שמככב לצדה; הזמרים האורחים, ובהם אביה של פרנקלין; המקהלה שהיא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה; ובאי הכנסייה, שגם הם משתתפים באירוע באופן פעיל). כבר לא עושים היום סרטים כאלה, שבהם החומר מוגש לצופה לא מעובד. נדרשות כמה דקות להסתגל לאסתטיקה הזאת, אבל מרגע שזה קורה הצפייה בסרט היא תענוג צרוף.

גם ב"Rolling Thunder Revue" יש feel פרום ומשוחרר של סרט משנות ה–70, אבל הוא מאורגן בתוך הקשר תיעודי סטנדרטי יותר. יש הרבה ראשים מדברים, בראש ובראשונה ראשו של דילן עצמו, ואף על פי שיש תיעוד נרחב למדי של ההופעות עצמן, רוב הסרט מוקדש למה שקרה לפני ואחרי ההופעות — הנסיעות, הווי הקרקס הנודד של חבורת האמנים שדילן ביקש והצליח ליצור, הדינמיקה בין המשתתפים מאחורי הקלעים. הבמה היא רק אתר התרחשות אחד של הסרט, ולאו דווקא המרכזי שבהם.

ויש כמובן עוד דבר, שבו מתמקד הדיבור על "Rolling Thunder Revue" מאז שיצא — ההיבט הפיקטיבי של הסרט. חלק מהסיפורים שמסופרים בו לא קרו במציאות. חלק מהדמויות שמתראיינות בו הן דמויות מומצאות. זה סרט שמתמקם עם חיוך ממזרי בנקודת האמצע שבין Documentary ל־Mockumentary. הדוגמאות רבות. שרון סטון מתראיינת בסרט ומספרת שכנערה בת 17 באה לאחת ההופעות בסיבוב עם אמה ומשכה את תשומת לבו של דילן, שביקש ממנה להצטרף לסיבוב. זה לא קרה במציאות. הסרט כולל קטעי ראיון ארוכים עם אדם בשם סטפן ואן דורפ, שמוצג כמי שצילם את סיבוב ההופעות. אין אדם כזה. האיש שמרואיין הוא השחקן (ובעלה של בט מידלר) מרטין פון הסלברג. וזה רק חלק קטן מרשת הפיברוקים המסועפת שסקורסזה ודילן טווים לאורך הסרט.

מדוע הם עושים את זה? נראה שיש לכך שתי סיבות. הראשונה היא הרצון לשקף את היחס המורכב והחמקמק של דילן למושג האמת. "משמעות החיים היא לא למצוא את עצמך, או למצוא משהו. משמעות החיים היא ליצור את עצמך, ליצור דברים", הוא אומר בתחילת הסרט. החתירה המשועשעת של סקורסזה ודילן תחת היסודות אובייקטיביים של הסרט הדוקומנטרי נובעת, כך נדמה, גם מהמהות הקרקסית שדילן ביקש לשוות לסיבוב ההופעות. "זאת שלוחה מוזיקלית של קומדיה דל ארטה", הוא אומר בסרט, בהקלטה מהסיבוב עצמו. הדרך שלו ושל סקורסזה לשמר גם עכשיו את האלמנט הקומי הזה היא להערים וללגלג על הקהל. כך או כך, בכל הנוגע למחויבות לאמת ההיסטורית "Rolling Thunder Revue" מנוגד בהווייתו לסרט על פרנקלין, שמראה את פיסת המציאות שהוא מתעד כפי שהיא.

צירי הניגוד העמוקים וקווי הדמיון הרופפים בין שני הסרטים, שתוארו בפסקאות הקודמות, הם ברורים מאליהם. הם יעלו מיד במחשבתו של מי שיצפה בשני הסרטים ויהרהר בזיקה ביניהם. אבל יש גם תובנות שצומחות לאט יותר. זה אחד הסממנים הבולטים של סרט טוב: הדימויים שמופיעים בו, והמשמעויות שהם מצמיחים, נשארים עם הצופה גם בימים שאחרי הצפייה. זה מה שקרה לי עם "חסד מופלא" ועם "Rolling Thunder Revue", וההרהור המתמשך הזה הוליד שתי תובנות נוספות, פחות ברורות מאליהן ולכן יותר מעניינות, בדבר הדמיון והשוני בין שני הסרטים.

סידני פולאק, במאי הסרט על אריתה פרנקלין
סידני פולאק, במאי הסרט על אריתה פרנקליןצילום: REUTERS

תובנה אחת היא שיש דמיון בין שני הסרטים בכל הנוגע למקומו של הקהל בהופעות שהם מתעדים. או ליתר דיוק, להעדרו של הקהל. גם דילן וגם פרנקלין מופיעים מול אנשים, אבל במובן העמוק אין בשתי הסיטואציות האלה קהל. אצל פרנקלין אין קהל מפני שהקהל הוא בעצם קהילה. רוב הנוכחים בכנסייה הם הנשים והגברים שפוקדים אותה בכל יום ראשון, והם לא צופים פסיביים, אפילו לא לרגע. הם שרים, רוקדים, ובעיקר עונים לפרנקלין, מופעלים על ידה. אם יש קהל כלשהו בסיטואציה, אלה הלבנים המעטים שנמצאים באולם, אלה שאינם חלק מהקהילה הבפטיסטית, ובהם כמה ידוענים כגון מיק ג'אגר וצ'ארלי ווטס, המתופף של הסטונס.

הסיטואציה אצל דילן שונה לחלוטין. אלה הופעות רגילות, עם קהל רגיל. אבל הסרט לא מראה את הקהל בכלל (למעט סצינה אחת שמתמקדת בצופה צעירה שנראית נרעשת בסיומה של אחת ההופעות). מדוע? אני חושב שהסיבה היא הרצון של סקורסזה לשקף לנו, צופי הסרט, עד כמה לדילן לא אכפת מהקהל. הוא לא קיים מבחינתו, ולכן הוא לא נוכח בסרט. זאת תכונה מוכרת של דילן, ויש לה מקטרגים רבים ("אוי, הוא לא אמר לנו שלום בהופעה באיצטדיון רמת גן"). אבל כשרואים ושומעים את דילן מתיז את נשמתו מגרונו ב"Rolling Thunder Revue" מבינים שחלק מכוח ההבעה העצום של השירה שלו טמון בגישה הלעומתית הזאת, המתעלמת מהקהל. החתירה השיטתית של סקורסזה תחת האמת הדוקומנטרית מדגישה אף היא את הכוח הזה. המסר הוא: רוצים לדעת את האמת על דילן, את האמת של דילן? תעזבו את הסיפורים ובעיקר את הפרשנויות. פשוט תקשיבו לאיש שר. הכל נמצא שם.

ברגעים שבהם פרנקלין שרה, ויש הרבה מאוד כאלה ב"חסד מופלא", השירה שלה היא המרכז, מעין ישות קדושה שמרחפת בתוך חלל קדוש

שליטה מועטה

תובנה נוספת שהתחדדה בימים שאחרי הצפייה בשני הסרטים קשורה להיבט המגדרי. היא הפתיעה אותי מפני שאני לא מאוד מודע להיבט הזה בדרך כלל ולא בוחן את הדברים דרכו. אבל הפעם לא היה אפשר להתעלם ממנו. אחד ההבדלים הגדולים ביותר בין "חסד מופלא" לבין "Rolling Thunder Revue" נעוץ במידת השליטה של שני מושאי התיעוד בסיטואציה שבתוכה הם פועלים ובאופן שבו הם מתועדים. לדילן יש שליטה מוחלטת. לפרנקלין יש שליטה מועטה, אם בכלל.

דילן נראה כמה פעמים בסרט נוהג באוטובוס שלוקח את קרקס האמנים מעיר לעיר. זאת מטאפורה טובה. הוא האיש שמנווט לבדו את כל העסק. הוא הגה את הקונספט של סיבוב ההופעות, הוא החליט מי ישתתף בו. יש סצינה שבה רואים אותו ואת פמלייתו נכנסים למשרדי חברת קולומביה ומודיעים למנהלי החברה שהם עומדים להיכנס לאולפן ולהקליט את "הוריקן", שיר המחאה נגד כליאתו של המתאגרף רובין קרטר. זה נראה כמו כיבוש יעד. האמן כמעט רומס את השדרה הניהולית. המנהלים הם רק פיונים במשחק שלו. בדרך כלל קורה ההיפך: האמן נתון למרותו של המנהל. אבל דילן הוא האדון האחד והיחיד של גורלו, ב–1975 כמו ב–2019.

בסרט של פרנקלין רואים דבר שונה לחלוטין. ברגעים שבהם פרנקלין שרה, ויש הרבה מאוד כאלה ב"חסד מופלא", השירה שלה היא המרכז, מעין ישות קדושה שמרחפת בתוך חלל קדוש. כל העיניים וכל הלבבות עליה. אבל בד בבד עם המרכזיות של הקול שלה, יש יסוד מאוד פסיבי ונשלט בדמותה של פרנקלין. היא לא מדברת בכלל, להבדיל מהזמר־הכומר ג'יימס קליבלנד, שמדבר בלי הפסקה אל הנוכחים באולם, ומאביה של הזמרת, הכומר סי־אל פרנקלין, שאף הוא נואם ארוכות. באופן כללי, פרנקלין מוקפת כל הזמן בגברים שמושכים בחוטים של האירוע. קליבלנד ופרנקלין האב הם רק שניים מהם, ואף על פי שהם נוהגים בזמרת בכבוד מהול בסגידה, הרושם הוא שהם גם מתייחסים אליה כמעין ילדה־קדושה: אוחזים בה כשהיא שרה ומנגבים את הזיעה מפניה. לצדם יש עוד גברים שמנהלים את הסיטואציה: הבמאי פולאק, שנראה לעתים קרובות מדריך את הצלמים שלו; המפיק המוזיקלי ג'רי וקסלר, שנראה כל הזמן ברקע; אפילו מיק ג'אגר, שבסך הכל נוכח בקהל ואין לו שום קשר עם פרנקלין, ובכל זאת הנוכחות שלו משפיעה על התפקוד של המצלמות. הגבר היחיד שאין שום סממן של שליטה ביחס שלו אל פרנקלין הוא מנצח המקהלה, אלכסנדר המילטון, שבעיני הוא אחד מגיבורי הסרט.

אריתה פרנקלין בסרט התיעודי
אריתה פרנקלין בסרט התיעודיצילום: /אי־פי

פרנקלין, אגב, לא רצתה שהסרט יראה אור בגלגולו החדש. בשנים שלפני מותה היא הטילה וטו על הוצאתו לאור. אחרי מותה איפשרו יורשיה למפיקי הסרט להוציא אותו. הם נימקו את החלטתם בכך שפרנקלין לא סיפקה הסבר להתנגדות שלה וגם בכך שהסרט מציג אותה בגדולתה ומפאר ומקדם את המורשת שלה. זה נכון. ובכל זאת, כשמתבוננים בפרנקלין של שנות ה–70 מופעלת יותר מאשר מפעילה, ומשווים אותה לדילן של שנות ה–70, שאך ורק מפעיל, אי אפשר שלא לחשוב גם על כך שבחלוף יותר מארבעים שנה הדינמיקה הלא שוויונית הזאת השתמרה. הוא לא שואל אף אחד. אותה, לעומת זאת, אף אחד לא שואל.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ