חומת ברלין מתה והיא חיה בלב האמריקאים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מתוך "אמריקן סקטור" של קורטני סטיבנס ופאצ'ו ולז. צולם בפילם 16 מ"מ
מתוך "אמריקן סקטור" של קורטני סטיבנס ופאצ'ו ולז. צולם בפילם 16 מ"מצילום: © Courtney Stephens / Pacho Vel
משה גלעד
משה גלעד
משה גלעד
משה גלעד

עמודי בטון ענקיים, אפורים ומכוערים פזורים ברחבי אמריקה. פעם הם היו חלק מחומת ברלין שחצצה במשך 28 שנים בין המזרח למערב. החומה סימלה את הגבלת החופש, הדיכוי, הפילוג בלבו של העם הגרמני והשליטה המוחלטת של הפוליטיקאים בחיי בני אדם. היא סימלה גם את התייצבות המערב מול המזרח, "הטובים" נגד "הרעים", הקפיטליזם מול הקומוניזם, הנכונות להסתכן כדי להימלט לעתיד טוב. נפילתה אמורה היתה ליצור עולם טוב יותר. הנפילה המתוקשרת סימלה את סופה של המלחמה הקרה, תום המאבק בין המעצמות.

30 שנה עברו מאז אותו ליל נובמבר מרגש בברלין ומעקב אחר שרידי החומה הוא דרך לבחון האם העולם נהפך מקום טוב יותר. קורטני סטיבנס ופאצ'ו ולז, יוצרי הסרט התיעודי היפה "אמריקן סקטור", או "האזור האמריקאי" (כפי שכונה הרובע בברלין המערבית שנותר בשליטת הצבא האמריקאי). יצאו למסע ממושך כדי למצוא את פיסות חומת ברלין שנרכשו, חצו את האוקיינוס והוצבו באמריקה. הסרט יוקרן בפסטיבל דוקאביב המקוון שייפתח היום ויינעל ב–12 בספטמבר.

קטעי חומת ברלין, שגובהם 3.5 מטר ומשקל כל אחד כשלושה טונות, ניצבים עכשיו בכניסה למסעדת גריל בסוואני, ג'ורג'יה, ובלובי של מלון הילטון בדאלאס, במשרד החוץ האמריקאי ובמשרדים הראשיים של מיקרוסופט, באולפני יוניברסל באורלנדו, פלורידה כמו גם בבסיס חיל האוויר האמריקאי בקליפורניה ובבניין האו"ם בניו יורק. יש קטעי חומה ב"מוזיאון לאוצרות העולם" בוויצ'יטה, קנזס, שעומדים נטועים לצד שלד הדינוזאור המקומי ויש פיסות בטון בחצרות פרטיות בלוס אנג'לס, כמו גם בפארקים עירוניים ברחבי אמריקה. לאחרונה נמכר קטע חומה כזה במכירה פומבית תמורת 15 אלף דולר.

הכנת הסרט נמשכה שלוש שנים. 70 קטעים מחומת ברלין פזורים באמריקה, ובסרט מתועדים 45 מהם. על חלקם מופיע גרפיטי שצויר עליהם עוד בתקופה שניצבו בברלין, אחרים נצבעו מחדש, או צוירו עליהם כתובות ודמויות חדשים. אלה לא יצירות אמנות חשובות, או שרידים מקודשים. הם נראים קצת כעמודי טוטם. יש בהם משהו סתמי, תלוש, מוזר מאוד, ותמיד, בכל מקום, הם נראים מחוץ להקשר. בברלין, שם ניצבים עדיין שרידי חומה רבים, הם משמשים בעיקר כאתרי זיכרון, אבל כאשר הם מועברים למשרד מפואר בניו יורק, למוזיאון, לבניין ממשלתי, לפארק עירוני, או לחצר בית פרטי התוצאה מעוררת תימהון. מה עושה כאן גוש הבטון הזה?

כפי שעולה מן הסרט, החיפוש אחר מתן משמעות לעמודי הבטון מוביל למקומות מפתיעים. בכל מקום תוהים למה הם שם ואז, בצורה אנושית מאוד, ממציאים הסבר. המלצר ב"הארד רוק קפה" באורלנדו, שלצדו ניצב קטע מן החומה, אומר בביטחון "זו חתיכה מן ההיסטוריה האנושית. החומה מסמלת את המאבק של בני האדם לחופש". הפקידה במשרד החוץ בוושינגטון שניצבת ליד קטע אחר מן החומה אמרה "אנו זוכים לגעת בהיסטוריה". בעליו של קטע מן החומה, שהציב אותו בחצר ביתו, באמצע הדשא הסביר "זהו בד הציור הגדול בהיסטוריה".

המגישה במסעדה אפריקאית בלוס אנג'לס אמרה "החומה היגרה לכאן בדיוק כמוני. עלינו לשבור חומות כדי להפוך למי שאנחנו". מישהי אחרת אומרת: "כל משפחה שחורה באמריקה דומה לאלה שחיו במזרח ברלין. המשמעות של נפילת החומה היא שאנחנו לא לבד בדיכוי ולא לבד בהתנגדות". לקראת סופו של הסרט מתברר שהחומה מייצגת בשביל אמריקאים רבים את הפער הגזעי, המעמדי, האידיאולוגי. היא מייצגת התמודדות עם בעיות עכשוויות ואת התקווה שיש להם פתרון. כמה מן המופיעים בסרט אומרים שבעבר לא האמינו שהחומה יכולה ליפול — והנה זה קרה. דווקא הבטון מייצג אופטימיות.

מתוך הסרט. "בד הציור הגדול בהיסטוריה"צילום: © Courtney Stephens / Pacho Vel

הסרט עשוי קטעים קצרים, ביקורים חטופים בקטעי החומה. בראיון טלפוני הגדירו אותו ולז וסטיבנס כ"שרשרת של חרוזים מתפוררים, שהזמן משפיע עליהם לרעה". מטרתם העיקרית היתה לדבריהם להעניק חום אנושי לדמויות שחיות לצד שרידי החומה, או מבקרות באתרים בהם הוצבו עמודי הבטון. התוצאה היא אפקט מצטבר, מפתיע: ההופעות הקצרצרות של הדמויות לצד החומה צוברות תאוצה, וככל שמתקדם הסרט שאורכו 70 דקות הקורא רוחש אהדה לדמויות האנושיות שמסבירות, לפעמים באופן מאולץ, אבל עדיין אנושי ומעורר אמפתיה, מדוע החומה, שהוקמה לפני 60 שנה בגרמניה, קשורה ישירות לחייהם עכשיו באמריקה.

יש שלב שבו החומה עוברת לרקע ונהפכת חסרת חשיבות. הרצון של בני האדם לחיות בשלום זה לצד זה, ללא מלחמות, ללא דיכוי, ללא חשש מהפעלת כוח מיותר של המשטרה, ללא פילוג בלב האומה — כל הבעיות האלה עולות לפני השטח ולפתע מסתבר שהסמל הבנאלי של חומת ברלין יכול להיות, בעיני אנשים רבים, רלוונטי גם היום. הם מדברים עליו כעל סמל לדיכוי השחורים ולמאבק במשטר בעייתי. הם מדברים עליו כעל לקח שחשוב ללמוד מן ההיסטוריה. הם רואים בו סמל אופטימי. הבטון שחצה את האוקיינוס אומר להם שאפשר לשבור את החומה, להתאחד עם בני משפחה אהובים, לשאוף לחיים טובים יותר. זה הישג מרשים בשביל יציקת מלט אפורה, שמישהו ריסס עליה לב אדום בספריי צבעוני.

בשום מקום בסרט אין אזכור של החומה שהנשיא טראמפ מאיים לבנות על הגבול בין מקסיקו לארצות הברית אבל ברור שהיא שם. "רצינו להשאיר אותה ברקע. קשה להשוות בין החומות, אבל ברור ששאלת החומה הטובה או הרעה עלתה כל הזמן", אומרים ולז וסטיבנס.

בובי קנדי (מימין) ווילי ברנדט ליד חומת ברלין ב-1962צילום: Keystone-France / Gamma-Keystone

ההסבר למסע בעקבות שרידי החומה באמריקה הוא לדברי יוצרי הסרט פשוט: "יש משהו בחומה שהוא כל כך גרמני, מוחלט, מכוער, מנוגד במידה רבה לאופי האמריקאי, שלא יכולנו להתעלם מכך. התוצאה אינה נוסטלגיה לתקופה ההיא, אלא געגועים לאופן שבו אמריקה התנהלה אז. היינו אז 'הטובים', אמריקה נראתה אחרת. היינו הגיבורים".

חומת ברלין היא אמנם היסטוריה אבל בנות מינה דווקא זוכות לפופולריות גואה. בתחילת המאה רק 20 גבולות בעולם סומנו באופן פיזי בחומות או גדרות משמעותיות. ב–2019 מסמנות חומות 60 גבולות מדיניים בעולם. הן מגבילות את תנועתם של ארבעה מיליארד בני אדם. יותר חומות מבצרות היום את הגבולות בעולם מאי פעם בהיסטוריה. ישראל מופיעה ברשימה זו כאחת המדינות המבוצרות ביותר. כמו שאמרה סטיבנס — שאלת החומה הטובה או הרעה עולה בכל פעם מחדש.

הסרט "אמריקן סקטור" צולם בפילם 16 מילימטר, טכנולוגיה יקרה מאוד. השימוש בה, מסבירים יוצרי הסרט, דרש מהם תכנון מדויק, והחלטות ברורות על סגנון ואופי הצילום עוד בטרם החלו במסעם. מדוע בחרו לצלם בפילם? "זה המדיום של המלחמה הקרה ולכן נצמדנו אליו למרות המחיר והקשיים", מסביר ולז. הוא עצמו צילם את כל הסרט וסטיבנס היתה אחראית על פס הקול והקלטת המרואיינים. קולה נשמע כמה פעמים בסרט בקטעי קריינות קצרים.

הקרנת הבכורה של "אמריקן סקטור" אמנם התקיימה בפברואר בברלין ("ביקור ראשון של שנינו בגרמניה", אומרת סטיבנס), אבל מאז לא קרה כמעט דבר. "הסרט מת מקורונה", מסבירה סטיבנס מדוע הם שמחים כל כך שמישהו מתעניין בסרט שבו השקיעו כמה שנות עבודה. היוצרים אמנם תיכננו להגיע לתל אביב להקרנה בדוקאביב אבל לצערם הגדול זה לא יקרה. "נבוא עם הסרט הבא", הם מבטיחים. יש כאן חומה שתחכה לכם, אני מרגיע אותם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ