על שחקנים וערפדים - פסטיבל קאן - הארץ
פסטיבל קאן

על שחקנים וערפדים

מהאודישן של פולנסקי ועד למתים-החיים של ג'ארמוש: שני הסרטים שנעלו את תחרות "דקל הזהב" היו מרתקים, אבל לא ענו על השאלה מי יזכה מחר בפרס הגדול

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

במאי והשחקנית שהוא בוחן לתפקיד הראשי בהצגה של מחזה שהוא עצמו כתב; מוסיקאי מתוסכל ואהובתו מזה מאות בשנים, שאף מכירה את המחזאי כריסטופר מארלו, ושמעה ממנו שהוא זה שכתב את המחזות המיוחסים לוויליאם שייקספיר. אלה גיבורי שני הסרטים שנעלו במהלך סוף השבוע את התחרות על פרס דקל הזהב שמתקיימת בפסטיבל קאן ה-66 ותוצאותיה ייוודעו בטקס הנעילה של הפסטיבל שיתקיים מחר, יום ראשון בערב.

הבמאי והשחקנית הן שתי הדמויות היחידות הנראות לאורך סרטו החדש של רומן פולנסקי "ונוס בפרווה", שמבוסס על מחזה מאת דייוויד איווס, שגם כתב יחד עם פולנסקי את התסריט. בשהותו בקאן לרגל הקרנת סרטו בתחרות הכריז פולנסקי בן ה-79 שמאז שביים ב-1962 את סרטו העלילתי הארוך הראשון, "סכין במים", שזיכה אותו בפרסום בינלאומי, ובו הופיעו שלושה שחקנים בלבד, הוא שאף ליצור סרט עם שני שחקנים בלבד, וכאשר קרא את מחזהו של איווס, ההזדמנות נקרתה בפניו.

זו הפעם השנייה ברציפות שפולנסקי מביים סרט על פי מחזה (הוא כבר עיבד בעבר מחזות כגון "מקבת" ו"העלמה והמוות" לקולנוע); סרטו הקודם והמשובח התבסס על המחזה "אלוהי הקטל", והופיעו בו ארבעה שחקנים בלבד. כמו הסרט הקודם, גם הסרט הנוכחי מתרחש כולו באתר אחד – שאליו אנחנו נכנסים בתחילת הסרט ביום גשם סוער ויוצאים ממנו בסופו – במהלך זמן קצוב, והפעם זהו תיאטרון בפאריס, שבו תומאס (מתייה אמאלריק), המחזאי והבמאי של ההצגה שעומדת לעלות בו, כבר אורז את חפציו לאחר בוקר של אודישנים שבהם לא מצא שחקנית מתאימה. כאשר לתיאטרון מגיחה, סוערת ורטובה, ונדה (עמנואל סנייה, אשתו של פולנסקי מאז 1989) ותובעת ממנו לבחון אותה למרות איחורה, תומאס מהסס בגלל התנהגותה הבוטה והמראה הזול שלה. אך ונדה מצליחה לשכנע אותו, וכאשר האודישן מתחיל הוא מופתע על ידי השינוי שעובר על ונדה, ונכבש על ידה.

מתוך “Only Lovers Left Alive ”, סרטו של ג’ארמוש. ערפדים מאוהביםצילום: none

96 הדקות של הסרט מתארות את מערכת היחסים שמתפתחת בין תומאס לוונדה במהלך האודישן שנהפך למבחן לתומאס עצמו בכל מה שקשור לתפקידו כיוצר, לגבריותו, לזהותו המינית ולמעמדו בקשר בין במאי לשחקניתו. המנוף לכך הוא היותו של המחזה שהוא כתב (או עיבד, הוא מתעקש) מבוסס על ספרו של לאופולד פון סאכר-מזוך, "ונוס בפרווה", שיצא לאור ב-1870 (והופקו לו כמה עיבודים קולנועיים לא מוצלחים במיוחד).

משמו של פון סאכר-מזוך נגזר המושג מזוכיזם; ואמנם, עלילת הספר והמחזה שתומאס עיבד על פיו מתארים את מערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטית של אדונית ועבד שמתפתחת בין גבר לאשה, והיא מתגלגלת אל תוך הקשר שמתפתח בתיאטרון הפריסאי באותו יום גשום בין המחזאי והבמאי, שנהפך לשחקן במחזה שהוא עצמו כתב, לשחקניתו.

כמו רבים מהסרטים שעסקו בתיאטרון, כמו למשל רבים מסרטיו של הבמאי הצרפתי אלן רנה, מיטשטש במהלך הסרט הקשר בין המחזה המוצג בסרט לבין המציאות, ומתערער החיבור בין אותה מציאות לפנטסיה. התוצאה, שנעזרת בהופעתם המיומנת של אמאלריק וסנייה, כוללת רבות מהתמות שפולנסקי עסק בהן בסרטים קודמים, כגון "מבוי סתום" ו"ירח מר", הנוגעים בסוגיות של זהות ושליטה מגדרית ומינית.

האסוציאציה העיקרית שסרטו החדש של פולנסקי מעלה היא לסרטו "הדייר" מ-1976; בחלקו האחרון של הסרט בעיקר בולט עד כמה אמאלריק דומה לפולנסקי – שהופיע באותו סרט בתפקיד הראשי – כאשר פולנסקי היה בגילו. גם אם הסרט לוקה לעתים בטרחנות מסוימת, הוא בכללותו יצירה מרתקת, כמו כל סרט נוסף של הבמאי הזה, שאופן התפתחותה של יצירתו מעצב את אחד המסעות הקולנועיים המשמעותיים ביותר בנוף הקולנועי מאז שנות ה-60.

מראה הזייתי

מסעו של הבמאי האמריקאי ג'ים ג'ארמוש, שהחל שני עשורים אחרי זה של פולנסקי, מרתק אותי לא פחות, ועל כן ריתק אותי גם סרטו החדש המשתתף בתחרות, "Only Lovers Left Alive". כפי שהעיד גם סרטו הקודם, "גבולות השליטה", הקולנוע של ג'ארמוש הולך יותר ויותר לעבר ההפשטה, והצפייה בו דומה להאזנה ליצירה מוסיקלית, שנענים לה בראש ובראשונה באופן רגשי וחושני.

סרטו החדש של ג'ארמוש מציג את סיפורם של שני אוהבים ושל שתי ערים. האוהבים הם אדם (טום הידלסטון), מוסיקאי שמתייסר מהכיוון שאליו התרבות העכשווית הולכת, ואיב (טילדה סוינטון), כלומר, חווה. הם אוהבים מזה מאות בשנים, כיוון שהם ערפדים. הערים הן טנג'יר ודטרויט, וכיוון ששני גיבורי הסרט הם ערפדים, הם משוטטים בערים האלה רק בלילה, והמראה הלילי הנטוש של שתי הערים האלה מעניק לסרט חלק ניכר מהמראה ההזייתי שיש לו. הבחירה בדטרויט מבין כל הערים האמריקאיות היא משמעותית כמובן בהיותה העיר שמסמלת יותר מכל את קריסתה של הכלכלה האמריקאית והחלום האמריקאי, נושא שעלה בכל הסרטים האמריקאים שהוקרנו השנה בתחרות בפסטיבל קאן.

אינני בטוח שאני יכול בשלב זה לפרש את משמעותה של הערפדיות בסרט ואת סמליותו של הדם שהם ניזונים ממנו; ואולי גם אינני צריך; אולי ניתן לפרש את הסרט לכל כיוון שרוצים, והגדרה של משמעותו לקוראים שעדיין לא צפו בו תהווה מגבלה על יכולתם לחוות אותו באופן ישיר. אומר רק שהצפייה בסרט היפנטה אותי, וככל שהשעות המעטות מאז שצפיתי בו חולפות, כך הוא תופס אחיזה עזה יותר בזיכרוני.

הידלסטון וסוינטון נוכחים ומשוטטים בסרט כמו אותן רוחות רפאים שהם מגלמים, ואת צוות השחקנים משלימים מיה ואסיקובסקה, המגלמת את אווה, אחותה הערפדית של איב, המערערת את חייהם של זוג האוהבים, ג'ון הארט הוותיק ככריסטופר מארלו, ג'פרי רייט כד"ר וטסון, רופא המספק לאדם ואיב את הדם שהם זקוקים לו תמורת תגמול כספי נכבד, ואנטון ילצ'ין כזומבי, והזומבי'ז, מתברר, הם שנואי נפשם של הערפדים.

מחר נדע

לעומת שנים קודמות, שבהן היה סרט אחד בתחרות שבלט מעל לכל היתר, וניתן היה לחזות לו זכייה ודאית כמעט בפרס דקל הזהב – כמו אשתקד, למשל, שבה התחרות כללה את "אהבה" של מיכאל האנקה, שזכה בפרס – השנה בתחרות הוקרן מספר לא מבוטל של סרטים טובים, כך שלא אסתכן בתחזיות. וגם, בפסטיבל קאן קשה לרוב לנחש לאן הרוח נושבת, וכיצד זהותו של ראש חבר השופטים – במקרה הנוכחי סטיבן ספילברג – תשפיע על הבחירה. האם ספילברג ישפיע על זכייתו בדקל הזהב של סרט אמריקאי או לא אמריקאי דווקא? מחר בערב נדע.

בכל מקרה, היתה זו תחרות טובה יחסית לכמה שנים קודמות, לא שמעתי קריאות בוז, כפי שנהוג לעשות כאן, באף אחת מהקרנות העיתונאים של הסרטים המשתתפים בתחרות שבהן נכחתי, אלא מחיאות כף. הסרטים בתחרות שזכו כאן להערכה הביקורתית הגורפת ביותר היו "העבר" של הבמאי האיראני אשגר פרהאדי, "Inside Llewyn Davis" של ג'ואל ואיתן כהן, "חיי אדל" של עבדלטיף קשיש, "נברסקה" של אלכסנדר פיין, "מגע של חטא" של הבמאי הסיני ז'יה ז'אנגקה, "Like Father, Like Son" של הבמאי היפני קורה-אדה הירוקאזו ו"צעירה ויפה" של פרנסואה אוזון. אף אחד מהבמאים האלה עדיין לא זכה בפרס דקל הזהב. אם הזוכה לא יבוא מתוך הרשימה הזאת, אופתע מאוד.