פסטיבל קאן

החיוך של אינגריד, החמלה של דנב, האלימות של מלורי

לראשונה ב–68 שנותיו נפתח הפסטיבל בסרט שביימה אשה, מלודרמה - קצת צעקנית מדי - על נער מבית הרוס. בשעות שלפני החגיגה גוררים מזוודות, מאווררים את שמלות הנשף, מטיילים ב"קרואזט" ומצטלמים עם אינגריד ברגמן בכרזת האירוע

אורי קליין
אורי קליין
קאן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
השחקנים סלמה הייק מנופפת בקאן לקראת הסרט "Tale of tales" בכיכובהצילום: אי־אף־פי
אורי קליין
אורי קליין
קאן

האזור המצומצם למדי שבו מתקיים פסטיבל הקולנוע של קאן היה עדיין שקט כששוטטתי בו אתמול בבוקר (13.5), כמה שעות לפני שנפתחה בערב המהדורה ה-68 שלו. למעשה, לא ניתן היה לנחש שתוך כמה שעות תפרוץ מהומת הפסטיבל לולא נתלה בכל חנות כמעט הפוסטר שלו, שאותו מעטר השנה דיוקנה של השחקנית אינגריד ברגמן בצעירותה, במלאות 100 שנים להולדתה.

סימן נוסף לכך שפסטיבל עומד לפרוץ היה האנשים הרבים ברחובות שכבר ענדו את תגי האירוע — בהם גם אני — אלה המשייכים אותך לקבוצה המקצועית המסוימת שלך, וגם מספר המתארחים שהחלו להיראות כשהם גוררים את מזוודותיהם לכיוון המלון או הדירה שהזמינו, בעיניהם מבט מעט מבולבל ואפילו מבוהל והם נראים סחוטים ממאמץ — עוד לפני שהחגיגה החלה.

השחקנית לופיטה ניונגו על השטיח בקאןצילום: אי־אף־פי

הפסטיבל מתקיים לאורך ה"קרואזט", הטיילת לאורך הים התיכון, שכאשר השמש זורחת נדמה שאין כחול ממנו — אף שהיו כבר שנים שירד גשם ללא הפסקה, והרוכלים ברחובות נאלצו למכור מטריות במקום הכובעים השונים שנמכרים כעת. ממול לים עומדים בשורה בתי המלון היוקרתיים של קאן. עם הגב לים ניצב ה"פאלה", שבו מתקיימות הקרנות הגאלה של הסרטים בתחרות, ואל שעריו מובילות המדרגות האדומות המוכרות. לצד, בניין המשרדים של הפסטיבל, שגם בו יש כמה אולמות הקרנה ובו מתקיימות מסיבות העיתונאים של הפסטיבל. בצמוד אליו — האולם שבו מתקיימות ההקרנות של המסגרת התחרותית היוקרתית אף היא, "מבט מסוים", שגם אליו מובילות מדרגות אדומות.

הדוגמנית הסינית ויאן ז'אנג, קאן ועכשיוצילום: אי־אף־פי

בשוטטות שלי באזור הפסטיבל לפני פתיחתו עקבתי בהנאה אחר התיירים שהחלו לגדוש את המקום כשהם מצטלמים על רקע המדרגות, ומעליהם מאיר חיוכה של אינגריד ברגמן מהפוסטר הענק שתלוי מעל לדלתות של אולמות ההקרנה.

אזור הפסטיבל מורכב מה"קרואזט" ומהרחוב המקביל לו, שבו חנויות ומסעדות וגם בתי מרקחת — יש משום מה המונים מהם כאן — וסניף של "פנאק", אחת החנויות האהובות עלי בעולם. זהו כלבו של חפצי אלקטרוניקה, ספרים, קלטות אודיו ודי־וי־די, שאני מבלה בו בכל שעה שמתפנית — ואין רבות כאלה. ספק אם יש רבים מבאי הפסטיבל שחצו את המתחם הזה אל העיר קאן עצמה — אני עצמי עשיתי זאת, נדמה לי, רק פעם אחת במהלך 19 השנים שהתארחתי בפסטיבל — ואמנם, אין סיבה. העיר עצמה היא אפרורית ורק שוליה המשובצים בווילות יפהפיות ראויים לביקור אחד לפחות.

ככל שהאתמול התקדם ניתן היה להבחין שהפתיחה של פסטיבל קאן מתקרבת. מחסומים משטרתיים הוקמו ברחובות הסמוכים לאזור ומול ה"פאלה", שבו נערך טקס הפתיחה, הוקמו המחסומים שמאחוריהם יתגודדו ההמונים שבאו לראות כוכבים, להריע להם ולנסות לתפוס תמונה טובה למרות המרחק.

העיתונאים ומבקרי הקולנוע הרבים שמתארחים בפסטיבל מחולקים למעמדות על פי תחום עבודתם — עיתון יומי, שבועון, אינטרנט וכ"ו — וחלוקה זו קובעת את סדר כניסתם לאולמות שבהם מתקיימות ההקרנות לעיתונאים. להקרנות ה"גאלה" ולטקס הפתיחה הם אינם מוזמנים. בזמן שאלה מתקיימים — לנו נקבעות ההקרנות־לעיתונאים של הסרטים שיוצגו בתחרות ביום המחרת. רק כשיוצאים מהקרנות מוקדמות אלה מבחינים במהומה, ורואים את הנשים שהוזמנו נוהרות ל"פאלה" בשמלות ערב — לא כולן מוצלחות, קאן היא די פרובינציה, אחרי הכל — והגברים בחליפות ולפעמים גם בטוקסידו, שהוא חובה באירועים אלה (והאם יש לבוש שפחות מחמיא למרבית הגברים מאשר טוקסידו)?

רוד פאראדו המגלם את הנער מלורי בסרט הפתיחה של עמנואל ברקו, "La Tete Haute" צילום: © Luc Roux

את הפסטיבל פתח, בתום טקס הפתיחה, סרטה של השחקנית והבמאית הצרפתייה עמנואל ברקו "La Tete Haute" ("בראש מורם" עשוי להיות תרגום הולם), שהוא סרט הפתיחה הראשון בתולדות 68 שנות הפסטיבל שבוים בידי אשה — עניין יוקרתי ביותר.

סרטה של ברקו — שאינו משתתף בתחרות על פרס דקל הזהב, אשר יחולק בטקס הנעילה של הפסטיבל בעוד עשרה ימים גדושים — הוא מלודרמה חברתית ריאליסטית על ניסיונם של שירותי הרווחה בצרפת להציל את מלורי, בן למשפחה הרוסה, מאז שהיה בן שש ועד שמלאו לו בן 18 (את תקופתו כנער מגלם השחקן המרשים רוד פאראדו). מלורי, שמצוקתו החברתית והמעמדית מתורגמת לכעס ואלימות, נזרק מבתי ספר, נלקח מאמו הצעירה־מאוד והמכורה לסמים ומתאחד אתה שוב, ונכנס ויוצא ממוסדות לעבריינים צעירים ובתי סוהר. לא היה למלורי סיכוי לשרוד אלמלא התעקש הממסד שלא להתייאש ממנו, והממסד הזה מיוצג בסרטה של ברקו על ידי שופטת־נוער תקיפה אך גם מלאת חמלה, שאותה מגלמת בסמכותיות קתרין דנב.

סרטה של ברקו עובד כמלודרמה. עיצובן של הדמויות מוצלח, הן במה שהסרט חושף לגביהן והן במה שלא, אך יש בו גם מידה של דידקטיות צעקנית המשרה תחושה של מונוטוניות מסוימת ככל שהעלילה מתקדמת. גם המסר של הסרט בעייתי: הוא מצביע על מגבלותיה של השיטה בטיפול בנוער בסיכון אך גם אומר שהשיטה יכולה לפעול אם רק לעומדים בראשה יהיה אכפת. אולי בגלל המסר המעט קונפורמיסטי הזה נבחרה יצירתה של ברקו לפתוח את הפסטיבל. ועדיין, זו יצירה מכובדת, והחלטתם של קברניטי הפסטיבל לפתוח את המהדורה ה-68 שלו בסרט פחות נוצץ מהמקובל — למרות נוכחותה של קתרין דנב בסרט ובטקס — ראויה להערכה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ