הזוכה הגדול בפסטיבל קאן: ז'אק אודיאר עבור "דיפאן"

אודיאר קטף את דקל הזהב עבור סרטו האחרון, העוסק בפליטים מסרילנקה המנסים לבנות בית חדש בצרפת

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

פרס דקל הזהב הוענק הערב (ראשון), בטקס הנעילה של המהדורה ה-68 של פסטיבל הקולנוע של קאן, ל"דיפאן" - סרטו של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר. אודיאר ("נביא", "חלודה ועצם") התחרה כבר כמה פעמים בקאן ואף זכה בפרסים, אך זו הפעם הראשונה שהוא זוכה בפרס היוקרתי ביותר שמוענק בפסטיבל.

סרטו של אודיאר מציג את סיפורם של פליטים ממלחמת האזרחים בסרי לנקה, לוחם חופש, אשה צעירה וילדה יתומה, שמתחזים למשפחה ומהגרים לצרפת עם דרכונים של קורבנות אותה מלחמה. כשג'ואל ואיתן כהן, שעמדו השנה בראש חבר השופטים בתחרות, הכריזו על אודיאר כזוכה הגדול נשמעו מעט קריאות בוז באולם שבו העיתונאים צופים בטקס על מסך, אולי כיוון שלמרות שיש לסרט איכויות, אין זה דווקא אחד מסרטיו הטובים ביותר של אודיאר.

באחד מדיווחיי האחרונים מפסטיבל קאן שאלתי אם האחים כהן האמריקאים יעדיפו לכוון את תוצאות התחרות כך שהפרסים יוענקו לסרטים לא אמריקאים דווקא, ואמנם הנוכחות הצרפתית בלטה בתוצאות. ב"קרול" - סרטו של הבמאי האמריקאי טוד היינס ("הרחק מגן עדן") שהיה בעיניי אחד הסרטים הטובים ביותר שהוקרנו בתחרות - זכתה רק שרוני מארה, אחת מצמד הכוכבות שלו (השנייה היא קייט בלאנשט) בפרס השחקנית הטובה ביותר. היא התחלקה בפרס עם השחקנית והבמאית הצרפתייה עמנואל ברקו, שזכתה בפרס עבור הופעתה בסרטה של הבמאית הצרפתייה מאיוון "המלך שלי"". ברקו אף ביימה את הסרט "La Tete Haute", שפתח השנה את הפסטיבל, והיה לסרט הראשון שביימה אשה ופתח את פסטיבל קאן מאז התקיים לראשונה. הסרט לא התחרה על פרס דקל הזהב.

לאסלו נמש מקבל את הגראנד פרי, הערב בפסטיבל קאןצילום: אי־אף־פי

אולי הבחירה שזכתה לאישור הנלהב ביותר, הן באולם בו נערך הטקס והן בזה בו צפיתי בו, היתה הענקת פרס השחקן הטוב ביותר לשחקן הצרפתי וינסן לאנדון על הופעתו כגבר מובטל בסרטו של סטפאן בריזה "La Loi du Marche". למרות שבסרטי התחרות הופיעו שחקנים טובים רבים, היתה זו בחירה מוצדקת, שהוענקה לשחקן ותיק וטוב, שהוא יותר שחקן אופי מאשר כוכב, והוא נשא נאום תודות נרגש ביותר.

פרס מיוחד על מפעל חייה הוענק בטקס לבמאית הצרפתייה הגדולה אגנס וארדה, יוצרת סרטים עלילתיים (כגון "קלאו מ-5 עד 7") וסרטים תיעודיים נפלאים - שרבים מהם הוקדשו לזכרו של בעלה, הבמאי ז'אק דמי, שב-1964 סרטו "מטריות שרבורג" זכה בפרס דקל הזהב. בנאומה הנרגש הזכירה כמובן וארדה את בעלה, שזכרו ויצירתו מלווים את חייה.

פרס התסריט הטוב ביותר הוענק לסרטו של הבמאי המקסיקני מישל פרנקו "Chronic", שמציג את סיפורו של גבר המקדיש את חייו לסיעוד חולים סופניים ונכים. בעיניי היה זה אחד הסרטים החלשים בתחרות. פרס הבימוי הוענק לבמאי הסיני הוותיק והמהולל הו שיאו-שיין עבור סרטו "המתנקשת", שמתרחש בסין במאה התשיעית והוא אמנם מפגן ראווה חזותי עוצר נשימה. פרס השופטים הוענק ל"הלובסטר", האלגוריה הסימבוליסטית של הבמאי היווני יורגוס לנתימוס.

הפרס הגדול של חבר השופטים, שהוא הפרס השני בחשיבותו המוענק בפסטיבל, ניתן לסרט הביכורים של הבמאי ההונגרי לאסלו נמש, "בנו של סול", שהתסריט שלו פותח בחממה הבינלאומית השנייה שהתקיימה בירושלים על ידי בית הספר סם שפיגל. הסרט מתרחש בזמן השואה ומציג את סיפורו של חבר בזונדרקומנדו. הוא רב עוצמה מבחינה חזותית, אך בעייתי כמעט כמו כל סרט שעוסק בזיכרון השואה.

הסרט הבולט ביותר שיצא מהתחרות בידיים ריקות הוא "נעורים", סרטו דובר האנגלית של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו ("יפה לנצח") בכיכובם של מייקל קיין, האורווי קייטל וג'יין פונדה בתפקיד קטן אך ראוותני. ההתעלמות מהסרט היתה מוצדקת. לקולנוע האיטלקי היתה נוכחות בולטת בתחרות השנה, אך השופטים התעלמו מסרטיהם של במאים איטלקים מוערכים, כגון נני מורטי ומתאו גארונה, שאמנם לא היו השנה במיטבם. לעומת זאת, ההתעלמות מאחד הסרטים בתחרות שהכי אהבתי, סרטו של הבמאי היפני קורה-אדה הירוקאזו "אחותנו הקטנה", תמוהה בעיניי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ