פסטיבל קאן: "למדתי מכך איך העולם רואה נשים וזה בהחלט מטריד"

בפסטיבל קאן, שננעל אתמול, הוענקו יחסית הרבה פרסים לנשים. השחקנית ג'סיקה צ'סטיין והבמאית אנייס ז'אווי, שהיו בחבר השופטים, התאכזבו מאופן הייצוג של נשים בקולנוע

נירית אנדרמן
שליחת "הארץ" לקאן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
פדרו אלמודובר, שהיה יו"ר חבר השופטים, וג'סיקה צ'סטיין, בטקס הסיום של פסטיבל קאן
פדרו אלמודובר, שהיה יו"ר חבר השופטים, וג'סיקה צ'סטיין, בטקס הסיום של פסטיבל קאןצילום: JEAN-PAUL PELISSIER/רויטר
נירית אנדרמן
שליחת "הארץ" לקאן

במסיבת העיתונאים שהתקיימה אמש בקאן מיד לאחר חלוקת הפרסים של הפסטיבל הצרפתי, נחנק יו"ר חבר השופטים, פדרו אלמודובר, מדמעות והתקשה לדבר כאשר התייחס בדבריו למאבק להעלאת המודעות לאיידס שהתנהל בשנות ה–90. הנשים שהיו בחבר השופטים מתחו ביקורת על מיעוט הנשים היוצרות בתחום הקולנוע. הן הדגישו את החשיבות בהגדלת מספרן של מספרות הסיפורים ובמתן יותר הזדמנויות לנשים בתחום זה.

"אני בהחלט מאמינה שבמקום שבו יש סיפורים נשיים יש גם יותר דמויות נשיות אותנטיות", אמרה חברת חבר השופטים השחקנית ג'סיקה צ'סטיין, לאחר שאחת השאלות התייחסה לריבוי היחסי של פרסים שהוענקו השנה לנשים בתחרות. בין היתר, סופיה קופולה נהפכה לאשה השנייה אי פעם שזוכה בפרס הבימוי בקאן, לין רמזי זכתה בפרס התסריט (שאותו חלקה עם יורגוס לנתימוס) ולניקול קידמן העניקו השופטים פרס מיוחד בעקבות הסרטים והסדרות בכיכובה שהשתתפו השנה בפסטיבל.

"בימי הפסטיבל ראיתי הרבה מאוד סרטים. למדתי מכך איך העולם רואה נשים — לפחות על פי הדמויות בסרטים שבהם צפיתי — וזה היה בהחלט מטריד", הוסיפה צ'סטיין. "הופתעתי מהאופן הייצוג של נשים בסרטים ואני בטוחה שאם יהיו יותר מספרות סיפורים נראה בסרטים שלהן יותר נשים דומות לאלה שאני מכירה מחיי שלי: אקטיביות, עצמאיות, שאינן רק מגיבות לגברים שסביבן אלא בעלות נקודת מבט משלהן".

הבמאית הצרפתייה אנייס ז'אווי הצביעה על יו"ר חבר השופטים, פדרו אלמודובר, וציינה אותו כאחד הבמאים המעטים שנתנו לאורך השנים בסרטיהם תפקידים מאתגרים, מעניינים ומורכבים לנשים. הוא גם אחד הבמאים היחידים, לדבריה, שסרטיו יכולים לעבור בהצלחה את "מבחן בקדל" (מבחן הבודק אפליית נשים בסרטים על ידי בדיקה אם יש בסרט סצינה שבה שתי דמויות של נשים, ששמן הפרטי ידוע לצופים, משוחחות ביניהן על נושא שאינו גבר, נ"א). "רק סרטים מעטים עוברים את המבחן הזה, וזה בעיני עניין חשוב מאוד", אמרה ז'אווי.

במאית נוספת שהיתה השנה חברה בצוות השיפוט, הגרמנייה מארן אדה (שסרטה "טוני ארדמן" הוקרן בשנה שעברה בתחרות הרשמית בקאן), הדגישה: "אנחנו לא נתנו את הפרסים האלה לנשים בגלל שהן נשים", והבהירה שצריך להגדיל את מספר הבמאיות. "אנחנו מפסידים הרבה סיפורים שהנשים האלה יכולות לספר, לא רק על דמויות נשיות אלא גם על האופן שבו הן רואות גברים", אמרה.

השחקנית הסינית פאן בינגבינג אמרה: "אנחנו רוצות לעודד יותר נשים במאיות להציג בסרטיהן יותר דמויות נשיות", ויל סמית הוסיף: "כמה חבר'ה שחורים גם לא יזיקו. אבל על זה נדבר כבר בפעם אחרת" והצליח לחלץ צחוק מהשופטים והעיתונאים גם יחד.

בהמשך נשאל אלמודובר מה דעתו על כך שהסרט שנחשב למועמד המוביל לזכייה בפרס דקל הזהב, "120 פעימות בדקה" הצרפתי, לא זכה בפרס. הסרט עוקב אחר קבוצת אקטיביסטים בפריז בשנות ה–90 שמבקשים להגביר את המודעות לאיידס ולנפץ את האדישות שמגלה הממסד וחברות התרופות בנוגע למאבק במחלה שגבתה מספר עצום של קורבנות, רבים מהם גייז. "אהבתי את הסרט הזה מאוד", אמר אלמודובר, הומו בעצמו. "אבל זו היתה החלטה דמוקרטית, אני הייתי בסך הכל אחד מתוך תשעה שופטים. הרוב הגדול של השופטים אהב את הסרט הזה של רובין קמפיו ואני בטוח שהוא מאוד יצליח בהמשך דרכו. הסרט מדבר על משהו שקרה פה לפני שנים לא רבות", אמר אלמודובר, ונאלץ להפסיק את דבריו לאחר שדמעות חנקו את גרונו. "הסרט הזה מספר על גיבורים שבזכותם ניצלו חייהם של הרבה מאוד אנשים", אמר לבסוף.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ