סיכום דוקאביב 2014

המציאות עולה על כל דמיון

האולמות היו מלאים, הסרטים הציגו קשת רחבה של נושאים, ובאופן יוצא דופן היו יותר סרטים של במאיות מאשר במאים — יש לקוות שהצלחתו של הפסטיבל השנה תביא להתרחבות ההקרנות הסדירות והמסחריות של סרטים תיעודיים בבתי הקולנוע

שני ליטמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שני ליטמן

פסטיבל דוקאביב שננעל אמש היה השנה מוצלח במיוחד. גם מבחינה אמנותית, וגם מבחינת היענות הקהל. האולמות היו לרוב מלאים, ואפילו באמצע השבוע בשעות הבוקר נאלצו מי שלא היו בידם כרטיסים, אלא רק תגים שחולקו לאורחי הפסטיבל ומאפשרים כניסה על בסיס מקום פנוי, לשבת על המדרגות או לעתים אף להישאר מחוץ לאולם.

התחרות הישראלית היתה מגוונת מאוד במובנים רבים. ראשית מבחינת הרכבה האנושי, והימצאותם של יוצרות ויוצרים ותיקים ומנוסים, כמו ג'ולי שלז, לינה צ'פלין, יאיר קדר ואיבתיסאם מרעאנה, לצד במאיות ובמאים שזהו סרטם הראשון, דוגמת סיון בן ארי, נועה שבתאי, ניצן אופיר וערי דניאל ארליך. משמחת במיוחד היתה העובדה שהשנה היה רוב מוחץ לסרטים של במאיות בתחרות — עשרה סרטים לעומת ארבעה בלבד שבוימו בידי גברים. לא שיש לי משהו נגד במאים גברים, חלילה, זה פשוט מרענן להפוך את הסטטיסטיקה מדי פעם, ונותן תחושה שלפחות בקולנוע התיעודי, הצליחו היוצרות להגיע סוף סוף למקום של שוויון הזדמנויות, ושמעתה אפשר, לפחות לגבי נשים, להפסיק את הספירות המעט טרחניות האלה ולהתרכז סוף סוף באיכותו של הקולנוע, ולא בזהות יוצריו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ