בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דו"ח אישי על מסע אל-אס-די

מתי החלו שנות ה-60? אם שואלים את הבמאית אליסון אלווד, הן החלו במסע הפסיכדלי מחוף לחוף שערך קן קיזי, מחבר "קן הקוקיה", בשנת 1964

17תגובות

מתי החלו שנות ה-60? זו השאלה הפותחת את הסרט "הטריפ הקסום". "זה נראה אולי מובן מאליו. כולם זוכרים אותן כך -", אומר הקריין, ואת המסך ממלא חיוך רחב במיוחד של צעיר יפה, רוקד בהתלהבות לצלילי מוסיקה סוחפת, צעיף פרווה כרוך סביב כתפיו. אבל למעשה, בתחילת אותו עשור, ארצות הברית עדיין נראתה אחרת לגמרי. "זה היה עולם שחור לבן, עולם של חיים בפרוורים, שעדיין היה תקוע עמוק בשנות ה-50", מסביר הקריין, ועל המסך נראה תצלום ארכיון של גבר חנוט בחליפה נכנס למכונית, ושל אשה שואבת אבק בביתה.

הסרט "הטריפ הקסום", שיוקרן מחר בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל "דוקאביב" (שנפתח הערב), עוקב אחרי מה שרבים מסמנים כנקודת המפנה, כרגע שבו הסיקסטיז בארצות הברית החלו להשתנות ולקבל את האופי המזוהה אתם היום: תערובת לוהטת של סמים, אהבה חופשית ורוקנרול, המתובלת בקריאת תיגר כללית נגד הסדר הקיים. נקודת המפנה שאחריה נדחפה אמריקה לכיוון הזה, נטען בסרט, היתה ב-1964, במסע אל-אס-די חוצה ארצות הברית שהנהיג הסופר הצעיר קן קיזי.

 

קיזי, שנחשב באותם ימים לאחד הסופרים האמריקאים המבטיחים ביותר, זכה לתהילה שנתיים קודם לכן עם פרסום ספרו "קן הקוקייה". אבל דווקא בימי השיא של הקריירה הספרותית שלו הוא החליט לקום ולהמיר את מכונת הכתיבה במצלמה. "אם שייקספיר היה כותב היום, אני לא חושב שהוא היה משתמש בעט נוצה", מסביר קיזי בקטע מראיון מוקלט המשולב בסרט, "אז החלטתי להתנסות בעצמי בצילום ובהקלטת סאונד, כדי לראות אם אנשים באמת מדברים כפי שהם מדברים ברומנים - והם לא".

ההתנקשות בנשיא קנדי ב-1963, שזיעזעה את ארצות הברית וריסקה את התקווה שהפיח הנשיא הצעיר בלבבות רבים, טילטלה גם את עולמם של קיזי וחבריו. הם החליטו לצאת למסע שיחצה את הארץ ממערב למזרח ובחזרה, ולחוות על בשרם את הנופים, האנשים, והמציאות של אותם ימים. היעד של אמצע הדרך שסימנה לעצמה החבורה היה להגיע ליריד העולמי שהתקיים ב-1964 בניו יורק.

קיזי וחבריו, וביניהם ניל קאסאדי - שהיה דמות מרכזית בתנועת הביט של שנות ה-50 ושימש השראה לאחת הדמויות המרכזיות בספרו הנודע של ג'ק קרואק, "בדרכים" - מצאו אוטובוס ישן ששימש להסעות ילדים לבית הספר, צבעו אותו בצבעים פסיכדליים, פרצו פתח גדול בגג שלו, העניקו לו את השם "Further" ויצאו לדרך.

קורביס

"בדרכים" שימש השראה למסע הזה, והצריכה המאסיבית של סמים בידי קיזי וחבריו צבעה אותו בצבעים ססגוניים במיוחד. "לא היינו מבוגרים מספיק כדי להיות ביטניקים, אבל היינו כבר מבוגרים מכדי להיות היפים", אומר קיזי בסרט. "בכל אופן, כל מי שהכרתי אז קרא את ‘בדרכים', וזה פתח בפנינו דלתות (למקומות חדשים) ממש כפי שפתחו הסמים. זה העניק לנו דרך חדשה להתבונן באמריקה".

לקיזי ולחבריו לא היה מושג איך עושים סרט, ובכל זאת הם החליטו לקחת אתם לדרכים מצלמות ומכשירי הקלטת סאונד, שבאמצעותם הנציחו את המסע ההרפתקני ויוצא הדופן. בין השאר, הם נראים בסרט נעצרים שוב ושוב על ידי שוטרים שמתקשים להבין מה עושה החבורה המשונה בדרכים, מנופפים לאזרחים מופתעים ברחובות, עוברים חוויות פסיכדליות על רקע נופים פסטורליים, נתקעים עם האוטובוס המקרטע בלב המדבר, וגם נכנסים לסשנים של נגינה וריקוד באקסטזה נרקוטית.

אין סינק

מסע האל-אס-די של קיזי וחבריו לרוחבה של אמריקה, היה הניצוץ שהצית את שנות ה-60 טוענים בסרט צמד הבמאים שלו, אלכס גיבני ואליסון אלווד. המסע של קיזי וה"מרי פראנקסטרס" (כך כונתה החבורה שהתגודדה סביב הסופר הכריזמטי) כבר נהפך מזמן לאגדה, ואולם מעטים בלבד זכו לראות את הסרט שצילמה החבורה לאורכו. יותר מארבעה עשורים לאחר אותה הרפתקה פסיכדלית, הצליחו גיבני ואלווד להניח ידם על הסרט הזה, והשכילו לבסס עליו יצירה דוקומנטרית צבעונית ומרתקת, המאפשרת לחוש את הדופק המשתנה של אמריקה באותם הימים.

גיבני ואלווד השתמשו בקטעים מתוך החומרים שצילמו קיזי וחבריו - המתעדים בין היתר מפגשים של החבורה עם אייקונים של התקופה, וביניהם ג'ק קרואק, אלן גינסברג וטימותי לירי - ושילבו לצדם קטעי ראיונות מאוחרים יותר עם בני החבורה וקטעי ארכיון המאיירים את הרגע ההיסטורי שבו התרחש האירוע.

אלן גינזברג

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

הקרנת הבכורה של "הטריפ הקסום" - שישודר ב-21 בחודש בערוץ יס דוקו - התקיימה בפסטיבל סאנדנס של השנה שעברה, אך את הרעיון לסרט החלו אלווד וגיבני לגלגל בראשם עוד ב-2005, כשהיו בדרכם לפסטיבל סאנדנס עם סרט קודם שלהם ("Enron: The Smartest Guys In The Room"). "כשהיינו בדרכנו לסאנדנס, קראנו ב'ניו יורקר' מאמר על החומרים שנותרו מצילומי הסרט הזה", מספרת אלווד בראיון טלפוני מניו יורק, "והתחלנו בתהליך אטי מאוד של עבודה על הסרט, שבסופו של דבר נמשכה שש שנים".

השניים יצרו קשר עם מנהלי העיזבון של קיזי, שמת ארבע שנים לפני כן, וגילו כי החומרים שתיעדו את המסע המיתולוגי ב-1964 - עדיין קיימים. כשיצאו לאתר אותם בביתו של הסופר המנוח גילו שהם מאוחסנים בעליית הגג באסם. "היו שם כ-50 שעות של חומרים מצולמים, רובם במצב נוראי", אומרת אלווד. "הם צילמו בעיקר בריברסל (פורמט של סרט צילום שמפיק ישירות פוזיטיב, ללא נגטיב, נ"א), ואז חתכו את האוריגינל בהרבה מקומות, כי רצו להקרין קטעים מהסרט לחברים במסיבות שערכו. כך שהחומרים ניזוקו מההקרנות הללו, מהניסיונות שנעשו לאורך השנים לערוך את הסרט, ומהאיחסון באסם. הם היו במצב מזעזע".

שני חברים של אלווד, צלמים במקצועם, יעצו לה להתרחק מהחומרים הללו. "יצא להם בעבר להציץ בחלק מהחומר, ושניהם אמרו לי: אל תטרחו בכלל, יש שם כזה בלגן, אתם בחיים לא תצליחו לעשות עם זה שום דבר", היא מספרת. "אבל כשאני צפיתי בזה לראשונה התגובה שלי היתה שונה לחלוטין. זה באמת היה מבולגן ובעייתי, אבל בעיני החומרים היו כל כך חזקים, עד שהם ממש גרמו לי להרגיש כאילו הייתי שם, במסע הזה, בעצמי".

 

אלווד וגיבני החליטו להתמודד עם האתגר, אך הבינו שכדי לבסס סרט תיעודי על החומרים האלה הם חייבים לשלוח אותם לשחזור. ואכן, כך עשו. השניים אספו את כל הסרטים שמצאו ושלחו אותם למעבדה של UCLA לצורך עבודת שחזור דקדקנית, שנמשכה בסופו של דבר כשלוש שנים.

בעיה חמורה נוספת שעמה נאלצו להתמודד נבעה מחוסר המקצועיות של קיזי וחבריו בכל הנוגע לעשייה קולנועית. "כמעט שלא היה סינק (התאמה) בין סרטי האודיו לחומרים המצולמים. אני לא חושבת שהם הבינו שצריך לצלם ולהקליט קול באותו זמן", צוחקת אלווד. "מצאנו כ-100 שעות של אודיו שהם הקליטו, וזו היתה מלאכה בלשית ממש לחפש התאמה בין התמונה לקול. בשלב מסוים אפילו הזעקנו קורא שפתיים, כדי שינסה לפענח מה הם אומרים בסרט, כך שנוכל לאתר את הקטעים הרלוונטים בסרטי האודיו, אבל הוא עזב מיואש אחרי שעתיים. למרות זאת, בסופו של דבר בכל זאת הצלחנו למצוא כמה רגעים קסומים של סינק. בכל פעם שהצלחנו לאתר קטע כזה היתה לנו חגיגה של ממש בחדר העריכה".

מתפזר לכל כיוון

לאורך השנים קיזי וחבריו ניסו שוב ושוב לערוך את הסרט בעצמם, אך ללא הצלחה מרובה. היצירה שהצליחו להוציא תחת ידיהם סבלה אף היא מחוסר הבנה קולנועית, מסבירה אלווד. "הפראנקסטרס עבדו על זה לסירוגין לאורך 40 שנה, אירגנו לעצמם הקרנות של הסרט - אבל העבודה מעולם לא הושלמה", היא אומרת. "לסרט שלהם היו שני חלקים, אבל לא היו לו התחלה אמצע וסוף, והוא היה לחלוטין לא קוהרנטי. הוא נראה בעיקר כמין טריפ של אסיד, עם הרבה צבעים פסיכדליים שמתפזרים לכל הכיוונים".

טד שטרשינסקי, קורביס

גיבני ואלווד הצליחו, למרבה השמחה, לארגן את הבלגן לכדי יצירה אחת שלמה ומורכבת. הם מצליחים לסחוף את הצופים לתוך המסע יוצא הדופן הזה, לדחוס אותם לתוך האוטובוס לצד הדמויות הססגוניות שאיכלסו אותו, ולהוביל אותם ביד בטוחה לאורך כל הדרך מהחוף המערבי אל המזרחי ובחזרה. ואולם, חלק בלתי נפרד מהאתגר בעבודה על סרט כזה נדמה כמעט בלתי אפשרי: לא ניתן להבין לעומק את מהותו של המסע הזה מבלי לצלול לעומקה של החוויה הטריפית. גיבני ואלווד אמנם שילבו בסרט קטעים רבים שמנציחים את הפראנקסטרס תחת השפעת סמים, אך בנוסף לזה, זימן הגורל לידיהם מתנה של ממש.

בעת שפישפשו ונברו בשלל החומרים שאוחסנו באסם של קיזי, נתקלו השניים בקופסה מאובקת, שבתוכה המתין להם מה שרבים אוהבים לכנות "אוצר דוקומנטרי": היתה זו הקלטת אודיו מ-1959 שבה נשמע קולו של קיזי מתאר בזמן אמת את תחושותיו בזמן טריפ אל-אס-די שחווה בחדר סגור בבית חולים. זאת, במסגרת ניסוי שקיזי השתתף בו כסטודנט - ניסוי שנערך במימון הסי-איי-איי, במטרה לבחון את השפעותיו של הסם החדש והלא מוכר.

קיזי מתאר שם בקולו את המראות, התחושות והמחשבות שחווה באותם רגעים, ואלווד וגיבני בחרו ללוות את ההקלטה הזאת בקולאז' מרשים של צילומים ואנימציה. מעניין במיוחד להבחין שם בדמותה של האחות, ששימשה השראה לאחת הדמויות המרכזיות בספר ששלוש שנים לאחר מכן העניק לקיזי את תהילתו, "קן הקוקיה". "כנראה שהוא פשוט לקח אתו רשמקול לניסוי הזה והקליט את הכל", מסבירה אלווד. "הוא היה בטריפ, האחות נכנסה לחדר, והתיאורים שלו אותה מאוד מזכירים את Big Nurse מ'קן הקוקייה'. בקטע הזה ממש אפשר לראות כיצד הדמות הזאת נולדה במוחו".

כנגד רצח קנדי

מכיוון שרובו של הסרט מבוסס על קטעי סרטים נטולי סאונד - אלה המנציחים את המסע - נאלצו צמד היוצרים ליצור פסיפס קולי שימלא את החלל הזה. הם ויתרו כמעט לחלוטין על קריינות, כדי לא לפגום בחוויית הצפייה ולא לפגוע בתחושתם של הצופים כאילו הם עצמם מצטרפים למסע, ובמקום זה ריצפו את הסרט בראיונות עם משתתפי המסע המקוריים.

ואולם, בשונה מרוב סרטי התעודה, בחרו הבמאים שלא להציג כאן בכלל "ראשים מדברים". "בתחילה התכוונו לצלם יותר ראיונות מסורתיים של ‘ראשים מדברים' עם הפראנקסטרס שעדיין חיים", מספרת אלווד. "אבל כשעשינו זאת גילינו שבסרט הם כל כך צעירים ויפים, ואילו עכשיו - לא שהם לא יפים, הם עדיין כאלה, אבל הבנו שהמעבר הפתאומי מצילומי המסע לראיון עם אדם מבוגר בהכרח ינתק את הצופים מהרגע ומהמסע. כך שמהר מאוד החלטנו להסתפק בראיונות מוקלטים והפסקנו לצלם אותם".

גם כאן בא לעזרתם העיזבון המפואר שהותיר אחריו קיזי, והכיל בין השאר ראיונות רבים שהוא ערך לאורך השנים עם משתתפי המסע. "עשר שנים לאחר מכן, קן החליט שהוא רוצה לעשות פיצ'ר על ניל קאסאדי, והושיב את חברי הפראנקסטרס לראיונות. בזמן הראיונות הוא הקרין לפניהם קטעים מהמסע, שאל אותם שאלות והניח להם להשמיע מחשבות שהיו להם בנושא. השתמשנו בקטעים רבים מתוך הראיונות הללו, אבל מכיוון שקיזי ערך אותם למטרות תחקיר, ואיכות הסאונד בהקלטה היתה איומה לא אחת, נאלצנו בכמה מקרים לקחת שחקנים כדי שיקריאו את מה שהמרואיינים אמרו בראיונות. רק כך יכולנו להבטיח שהצופים יצליחו להבין את הנאמר".

האם יש למסע הזה חשיבות היסטורית כלשהי, או שמדובר בהרפתקה של כמה צעירים משועממים? האם הוא נוגע גם לחיינו כיום? "הרבה אנשים יגידו מן הסתם שאין פה הרבה מעבר לכמה סטודנטים שהחליטו לצאת ולהשתולל, ונכון, יש במסע גם את העניין הזה", אומרת אלווד. "אבל לדעתי, היה שם משהו מעבר לכך. קן הרגיש שמשהו חשוב הלך לאיבוד באמריקה של אותם ימים, איזו תחושה של חופש שנעלמה לפתע. לאחר המנטליות המדכאת וצרות האופקים של הממשל בשנות ה-50 הגיע קנדי והציע כל כך הרבה תקווה - עד שבאה ההתנקשות בו וניפצה את החלום.

"ובדיוק כמו היום, האנשים שרוצים לשלוט במה שאנחנו חושבים, במה שאנחנו עושים, הרימו ראש גם אז. בעיני ההחלטה של קן לקום ולצאת למסע הזה היתה סוג הכרזה: ‘לא, אנחנו לא ניכנע לזה'. כך שבעיני המסע הזה אומר משהו חשוב על חופש, על אי-ציות לחוקים - לא אי-ציות במובן הפלילי, אלא במובן של הסירוב להניח לחוקים מסוימים למחוץ ולמחוק את מי שאתה באמת".

פסטיבל דוקאביב - הסיקור המלא>>>



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו