בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האישיות האלגנטית מאחורי הזוועתונים המדממים

גם בגיל 86, רוג'ר קורמן, אבי תעשיית הבי-מוביז האמריקאית, ממשיך ליצור סרטים זולים ומתחלחל מהתקציבים ההוליוודיים. סרט חדש שופך אור על דמותו

תגובות

כל אופנוע שנוסע חייב בשלב מסוים להתנגש במשהו. וכשהוא מתנגש - הוא חייב גם להתפוצץ. זאת היתה אחת מהנחות העבודה של רוג'ר קורמן, המצוטטות על ידי חבריו, שחקניו, כותביו וצלמיו בסרט תיעודי חדש אודותיו. קורמן נחשב לאבי תעשיית הבי-מוביז האמריקאית, כמי שהוציא תחת ידיו כמפיק וכבמאי כ-400 סרטים וכמי ששיכלל עד רמת האמנות את מלאכת עשיית הסרט הזול; לעתים היה מצלם שניים בשבוע.

אבל הסרט התיעודי החדש, "עולמו של קורמן" ("Corman's World: Exploits of a Hollywood Rebel"), שביימה אלכס סטפלטון והגיע לאחרונה לספריות הדי-וי-די בישראל (וגם הוקרן השבוע, ויוקרן שוב בשבוע הבא, במסגרת פסטיבל דוקאביב), שופך אור על האדם שמאחורי תעשיית הסרטים הבלתי נדלית הזאת, ועל הרוח האנושית שהניעה אותו להקים את אימפריית הקולנוע החד-ראשית המרשימה בתולדות הקולנוע האמריקאי.

 

קורמן החל את דרכו בהוליווד ב-1950, והתפקיד היחיד שהצליח להשיג היה כקורא תסריטים בעבור אולפני פוקס. הוא היה פוסל את התסריטים אחד אחד, בטענה שאף אחד מהם אינו ראוי למסך. כשהתקבל לידיו סוף סוף תסריט ראוי, הוא שיבץ בו כמה מהערותיו והצעותיו - והן נכנסו לסרט הסופי ("האקדוחן" בכיכובו של גרגורי פק) מבלי שקיבל על כך קרדיט.

העלבון המזערי הזה הצית אצלו את יצר העצמאות והוא יצא לדרך חדשה, ארוכה ופורה להדהים, שהמכנה המשותף בין כל תחנותיה הוא הצורך (שתמיד בא על סיפוקו) למרוד בקולנוע האולפני, המנופח והמתוקצב, ולהראות להם שהוא יכול לעשות הכל לבד.

הדרך הזאת לימדה את קורמן להתפשר על דברים, בעיקר דברים שעולים זמן וכסף. אבל הרוח החיננית וחדוות היצירה לא נעדרו מאף סרט שלו, אפילו לא מהמטופשים ביותר. מרטין סקורסזי, שקורמן היה אחד הראשונים שהעניקו לו הזדמנות לביים, טוען כי קורמן השתחרר מהצורך המכביד להתייחס לסרטים כאל צורת אמנות, ויצר למעשה צורת אמנות חדשה.

בני טיפוחים אחרים של קורמן כללו את הבמאים פרנסיס פורד קופולה, פיטר בוגדנוביץ', רון הווארד, ג'ונתן דמי, ג'ו דנטה וג'יימס קאמרון, ושחקנים כמו ג'ק ניקולסון, פיטר פונדה ודניס הופר. התנאים לא היו מי יודע מה; בהתאם לז'אנר, ב"סרטי הניצול" של קורמן כולם עבדו בתנאי ניצול - הבמאים, השחקנים, אנשי הצוות וגם קורמן עצמו. אבל במבט לאחור, איש לא מתלונן; כולם חוו את מה שכונה "בית הספר לקולנוע של קורמן" ויצאו משם לקריירות מפוארות.

קורמן פנה אל בני הנוער באופן שכמוהו הוליווד טרם עשתה, יצר סרטים על סמים ועל רוקנרול, עם אופנוענים ועם גורילות וכרישים אכזריים. הוא עבד על כמה סרטים בו זמנית והמציא רעיונות לתסריט רק כדי שיתאימו ללוקיישן שבדיוק התפנה. כשצילם את "חנות קטנה ומטריפה" (ביומיים) לווה את המכשור הדנטלי הכבד מרופא השיניים שלו, ונאלץ לבטל צילומים שבמהלכם הציוד כמעט ניזוק, כי "לעזאזל הסצינה, אני צריך רופא שיניים".

כמפיק נהג להמר על כל הקופה, ויצא להרפתקאות קולנועיות מפוקפקות ממבט ראשון, שכולן החזירו את ההשקעה. לעתים נפלו בחלקו הצלחות קופתיות, ואחת לכמה זמן, כפי שטוען בסרט ג'ק ניקולסון, גם סרט טוב ("אבל אני אישית אף פעם לא השתתפתי באחד כזה").

ניקולסון עצמו, שמדבר על קורמן באהבה אדירה, טוען שיש סרטים שלו שעד היום הוא לא מבין את העלילה שלהם. הוא גם חוזר אל סוגיה כאובה: האופן שבו "אדם בעקבות גורלו" של פונדה והופר מ-1969 (שהזניק את הקריירה שלו עצמו) חמק מידיו של קורמן, אף שאיש לא הכחיש כי היה פרי השראתו הקולנועית.

גם "מלתעות" וסרטים מרכזיים נוספים בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי נחשבים כיום לצאציו הרוחניים של קורמן, שהיה בין יוצרי הקולנוע המרכזיים שהכניסו את היסוד המשוחרר והמשועשע לעשייה הקולנועית, ופתחו אותה לחוויית צפייה אחרת.

אבל "מלתעות" הצליח הרבה יותר מכל מה שקורמן עצמו עשה, וכך גם "מלחמת הכוכבים" הראשון של ג'ורג' לוקאס מ-1977, שהצטייר כתחילת הסוף של קורמן. התקציבים המנופחים, ולצדם המראות העגומים של פועלים דיכאוניים הדוחפים בובות מרצ'נדייז אל תוך קרטונים בפס ייצור, הם ההיפך הגמור מכל מה שקורמן ניסה לעשות.

התעשייה אמנם שינתה כיוון אבל קורמן לא הפסיק ליצור ("זה כמו משחק בשבילו", מספרת עליו קולגה, "אפשר לנצח או להפסיד. ואם אתה ממשיך ליצור - כנראה שניצחת") ורק השנה קיבל את חותמת הממסד ההוליוודי, כשבאקדמיה החליטו להעניק לו אוסקר על מפעל חיים. ההשפעה שלו על הקולנוע של היום היא אדירה. כשטרנטינו עלה לבמה, הוא הודה לקורמן בשם "קוונטין הקטן" שנהג לשכנע את אמו ללכת לסרטים הללו למרות מגבלת הגיל, רק בשביל לראות קבוצה של אחיות בית חולים שנחטפות לג'ונגל ונלחמות עם חיילים פיליפינים כשהן עוטות לבוש מינימלי.

הסרט הדוקומנטרי החדש מיטיב להעביר את אישיותו מעוררת ההשראה של קורמן, שבניגוד לזוועתונים המדממים שהוא יוצר, מתגלה כאיש עדין, רהוט וחביב ("כמעט בריטי", כפי שאומר עליו רוברט דה נירו). הוא ממשיך ליצור סרטים זולים גם היום, בגיל 86, ועדיין מתחלחל כשהוא שומע על התקציבים בסרטים ההוליוודיים הגדולים. עם כל כך הרבה כסף, הוא אומר, אפשר היה לעשות משהו הרבה יותר מועיל לאנושות. *

"עולמו של קורמן", האוזן השלישית

פסטיבל דוקאביב - הסיקור המלא>>>



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו